קוסמטיקה ושבת ב: ריח ורפואה

כאן עסקנו בסוגי המוצרים לעור ולשיער שניתן להשתמש בהם בשבת, והתייחסנו למהות ולמרקם של שמנים, משחות, קרמים, תרסיסים וסטיקים. בחלק זה אנו פונים לבירור שאלות ביחס לפונקציונליות: באילו נסיבות מותר להשתמש במוצרים המעניקים ריח טוב? ומהו הדין במוצרים שתכליתם רפואית – בין אם לריפוי חולי, להקלה על אי-נוחות או לשמירה על הבריאות?

על פי מסורת מדרשית, הבושם היה מאז ומתמיד חשוב לנשים יהודיות, עד כדי כך שארבעים שנות הנדודים של בני ישראל במדבר היו ייחודיות, בין השאר, משום שהנשים לא השתמשו שם בבשמים.

עזרא הסופר תיקן שרוכלים ייסעו ממקום למקום. לפי פירוש רש"י, מטרת התקנה הייתה שימכרו לנשים בשמים:

בדבריה על מדרש אחר שמשווה בין היחס של עם ישראל לה' לתפקיד הבושם בזוגיות, ד"ר אביבה גוטליב זורנברג מספרת על ההשפעה המשמעותית של הבושם:

מעבר לשאלת מצב הצבירה של התכשיר, האם קיימת מגבלה הלכתית עצמית על שימוש במוצרים מבושמים בשבת? בתלמוד מובא כי רבה ורב יוסף מסכימים שמתן ריח בבגד אסור ביום טוב:

רש"י מבאר את יסוד האיסור:

לפי הסבר זה, יצירת ריח נחשבת לסוג של מוליד, יצירת ישות חדשה, פעולה הדומה במהותה למלאכה. לדעת כמה פוסקים, יצירת ישות חדשה בדרך זו אסורה בשבת (וביום טוב) מדברי סופרים.¹ פוסקי ההלכה האחרונים דנו בשאלה אם נתינת ריח בגוף מעוררת חשש דומה.

נתינת ריח בגוף

המשנה בשבת דנה בשימוש בשמן ורד, ואינה מזכירה חשש ביחס לעצם נתינת ריח בגוף (מקור זה יובא להלן בדיון על שימוש בשמן לרפואה). לכאורה אפשר היה להסיק מכך שאין מגבלה בעניין, אולם ראיה זו אינה מוחלטת, שכן ייתכן שהשימוש בשמן הוורד שם נועד לצורך רפואי.

משנה אחרת מתירה לאישה שנתנה פלפל או מלח בפיה כדי להפיג את הריח שם לצאת לרשות הרבים בשבת:

היעב"ץ (רבי יעקב עמדין) דוחה את הניסיון לראות במשנה זו מקור להיתר כללי לנתינת ריח בגוף, אך הוא מכיר בה כבסיס לשימוש במוצרים שנועדו לבטל ריח גוף רע:

דיון זה מהווה תשתית הלכתית לשימוש בדאודורנט או בשטיפת פה להסרת ריחות לא נעימים בשבת. עם זאת, הוא מותיר ללא מענה את שאלת הוספת ריח נעים לגוף במקום שאין בו ריח רע.

בדיון על נטילת ידי הכוהנים ביום טוב במים שנוספו להם מראש שמנים מבושמים, סברת הט"ז היא כי אין להעביר ריח לגוף במכוון ביום טוב.

אחרים חולקים על עמדה זו, בטענה שלא נוצר כאן ריח חדש. לשיטתם, הריח הקיים בשמן פשוט נדבק לגוף:

לפי היגיון זה, מדוע יש לחלק בין בגד לבין הגוף? בהסתמך על סוגיה תלמודית, בעל הגינת ורדים מסביר כי ריח על הגוף אינו בעל כושר עמידות כפי שהוא על בגד:

נתינת ריח על השיער

הסוגיה התלמודית שציטט בעל הגינת ורדים מציגה מחלוקת תנאים ואמוראים בשאלה אם דין השיער כדין הגוף, או שמא דינו כבגד לעניין זה. מעמדו ההלכתי של השיער נותר שנוי במחלוקת: לדעת חלק מהפוסקים אין להשתמש במוצר מבושם על השיער בשבת, שכן השיער דומה לבגד ביכולתו לשמר את הריח לאורך זמן:

לעומתם פוסקים אחרים, ובראשם הגרש"ז אוירבך, אינם מחלקים בין השיער לשאר חלקי הגוף, ומתירים נתינת ריח בשניהם. עם זאת, הם מדגישים כי דינה של פאה נוכרית כדין בגד לכל דבר:

בימינו, מוצרי טיפוח רבים הם מבושמים. על סמך המקורות הללו, אישה רשאית להשתמש בבשמים ובמוצרים מבושמים בשבת, ובלבד שתקפיד למרוח או להתיז אותם ישירות על גופה ולא על בגדיה. באשר לשימוש בתכשירי טיפוח מבושמים לשיער, הדבר נתון במחלוקת.

יש שהוסיפו שייתכן שיש יותר מקום להקל במקרים הללו כאשר אין כוונה מפורשת ליצור ריח או ליהנות ממנו. זאת משום שאיסור מוליד ריח אינו מלאכה גמורה, ובמקום שאין כוונה יש מקילים.²

ראינו כאן כי סיכת הגוף בשמן לצורך תענוג מותרת בשבת. מהי ההלכה כאשר הסיכה נועדה לריפוי עור פגום? כדי להשיב על כך, עלינו להקדים ולהבין את גדרי איסור רפואה בשבת באופן כללי, ולאחר מכן לבחון כיצד הם חלים על שימוש בשמנים ובתכשירים שדינם כשמן.

גזרת חכמים מגבילה פעולות רפואיות רבות בשבת, מחשש שמא מתוך טרדתו ברפואה יבוא האדם לשחיקת סממנים (הכנת מרכיבי תרופה על ידי טחינתם). מלאכת הטוחן היא אחת מל"ט מלאכות השבת האסורות מן התורה. ³

מקובל להניח כי גזרה זו עומדת בתוקפה גם בימינו, אף שבימינו רוב האנשים אינם מכינים את תרופותיהם בעצמם.⁴ עם זאת, הגזרה אינה חלה במצבים של פיקוח נפש, כלומר אדם חולה הנמצא במצב של סכנה או שיש חשש שיגיע לכך (הנקרא חולה שיש בו סכנה).⁵ כמו כן, מוסכם לרוב הדעות⁶ כי הגזרה אינה חלה על אדם שנפל למשכב או שסובל מכאב עז המונע ממנו לתפקד כרגיל, הנקרא חולה שאין בו סכנה,⁷ או כאשר יש יסוד סביר לחשוש שבהיעדר טיפול יחמיר מצבו של האדם ויהפוך אותו לחולה שאין בו סכנה. ⁸

מכאן שסיכת הגוף בשמן רפואי להקלת כאב אצל חולה שאין בו סכנה, מותרת:

מהו הדין כאשר אדם מבקש להשתמש בשמן בשל סגולותיו הרפואיות במצבים קלים יותר, כגון עור יבש, מגורה מעט, סדוק או מתקלף?

התלמוד מציין כי טיפול רפואי שהחל לפני שבת עלול להיפגע אם יופסק במהלכה:

מקור זה משמש בסיס להיתר במקרה של טיפולים רפואיים מתמשכים (טיפול סדרתי), כאשר יעילות הטיפול כולו עלולה להיפגע אם ידלגו על יום.⁹

אולם כאשר אין מדובר בטיפול מתמשך אלא בבעיה נקודתית, הגזרה נגד נטילת תרופה בשבת חלה על אדם בריא המסוגל לתפקד באופן תקין למרות הסבל שהוא חש (מחוש בעלמא).

הבה נבחן כיצד חלות הלכות אלו על מוצרי טיפוח בעלי תכונות רפואיות:

על אף ההגבלות הכלליות על רפואה בשבת, סוגיות שונות בתלמוד מותירות פתח לסיכה בשמן גם לצורכי רפואה, בתנאים מסוימים:

א. פעולה שגם בריאים עושים אותה – במשנה במסכת שבת מובא יסוד חשוב: פעולה רפואית שאינה נבדלת מפעולה שגרתית של אנשים בריאים אינה נכללת בגזרת רפואה, ולכן מותרת בשבת.¹⁰

כפי שמבאר רש"י, המשנה מתירה סיכה בשמן בשבת אף למטרות רפואיות, שכן שמן זה משמש בשגרה גם לסיכה שלא לרפואה.

המחלוקת בין התנאים נסבה על שמן יקר, דוגמת שמן ורדים: לדעת תנא קמא (התנא הראשון במשנה, המזוהה כאן כרבי יהודה), אסור; לדעת רבי שמעון, מותר לכל אדם. רב פוסק כי ההיתר תלוי במקום: במקום שבו השימוש בשמן נפוץ גם אצל אנשים בריאים, אין ניכר שתכלית השימוש היא רפואה, והדבר מותר.

ב. סיכת גלד המכה – סוגיה נוספת בתלמוד מתירה לסוך שמן על גבי גלד בשני מקרים: כאשר המכה טרם נתרפאה והשמן יקל על הכאב (צורך רפואי), ולאחר שנסתיימה רפואת המכה, לצורך תענוג.

ג. איסור בתערובת עם מים חמים – מקור תלמודי שלישי אוסר לתת שמן ומים חמים ישירות על המכה בשבת, אך מתיר לשופכם בסמוך לה באופן שהתערובת תזלוג אליה ("שותת ויורד"):

התוספות מציעים כי ביטוי זה מתייחס רק לתערובת של מים חמים ושמן יחד, ולא לכל אחד מהם בנפרד:

מסיכום המקורות בתלמוד עולה כי גם אדם הסובל ממחוש בעלמא רשאי לסוך שמן על מכה או על עור פגום לצורכי רפואה, בשני תנאים (מעבר לאלה שבהם דנו כאן ביחס לסוגי המוצרים): שהשמן לא יהיה מעורב במים חמים, ושהשימוש בשמן זה יהיה נפוץ גם אצל אנשים בריאים. כך פוסק השולחן ערוך:

השולחן ערוך מדגיש כי ניתן להשתמש רק באותם שמנים שנוהגים לסוך בהם בדרך כלל שלא לצורכי רפואה. בחיבורו בית יוסף מוסיף מרן סייג מעשי חשוב המשקף את מציאות זמנו:

כאן הוא מבאר כי בתקופתו נהגו לסוך בשמן רק לצורכי רפואה. בנסיבות האלה, הוא משאיר מקום לאפשר סיכה לתענוג אך אוסר על סיכת שמן במכה. הגהת הרמ"א על אתר מקבעת סייג זה להלכה:

מכיוון שבאירופה של המאה ה-16 הפסיקו אנשים בריאים לסוך בשמן לתענוג, פעולת הסיכה הפכה לפעולה רפואית מובהקת. כעבור שלוש מאות שנה אישר המשנה ברורה כי מציאות זו עדיין תקפה:

פסיקות אלו מציבות לפתחנו שתי שאלות אקטואליות:

האם סיכה בשמן לתענוג עדיין נחשבת לבלתי נפוצה בימינו?

באילו מצבי עור (מלבד נפיחות או חטטים) תיחשב הסיכה לפעולה רפואית האסורה בשבת?

בספרו שמירת שבת כהלכתה העיד הרב יהושע נויבירט כי גם באמצע המאה ה-20 לא היו הבריאים רגילים לסוך בשמן לתענוג. לפיכך הוא אוסר סיכה ישירה על עור סדוק או חרוץ, ומגדיר אותה כרפואה. אך הוא מפתיע בהיתר למי שסובל מיובש או מגירוי קל לסוך עליו שמן בשבת:

הרב נויבירט מתיר סיכה על עור יבש אף על פי שאין דרך הבריאים לסוך בשמן לשם תענוג, ועל אף פסיקתו של רבו, הגרש"ז אוירבך, להחמיר במקרים שבהם יש לסיכה השפעה מניעתית:

מקור ההיתר של הרב נויבירט הוא בקצות השולחן של הגרא"ח נאה, הרואה ביובש ובגירוי קל מצב הדומה ל"גמר מכה", שבו הסיכה נחשבת לתענוג ולא לרפואה, ובשל כך מותרת:¹¹

בחינה של המציאות העכשווית מגלה שוק רחב של שמני גוף ושמני שפתיים שאינם תרופתיים. אם ניתן לקבוע כי שמנים אלו נמצאים בשימוש נרחב בקרב אנשים בריאים (ולאו דווקא בשבת), הרי שניתן יהיה להשתמש בהם בשבת גם למטרות רפואיות, שכן השימוש בהם שוב אינו מוכיח פעילות רפואית.

אכן, כבר בשנת 1984 הכיר הרב יעקב יחזקאל פוזן מקהל עדת ישורון בניו יורק כי קיימים תכשירים המוגדרים כשמנים ונמצאים בשימוש נפוץ אצל בריאים, ולכן התיר להשתמש בהם גם לרפואת הידיים (כגון במקרה של אקזמה):

הרב פוזן מגדיר כאן שמן בהתייחס למלאכת ממרח. מרככי הידיים שאליהם הוא מתייחס הם ככל הנראה תכשירי לחות נוזליים. במילים אחרות, מוצרים הנכללים בקטגוריה ההלכתית של שמנים מבחינת סמיכותם (כפי שנדון כאן) עשויים להיכלל בפסיקתו.

לסיכום, הגרא"ח נאה והרב נויבירט מתירים שימוש בשמנים לעור יבש או מגורה, גם במקום שאין רגילים לסוך לתענוג (אף שהגרש"ז אוירבך פקפק בכך). הרב פוזן מוסיף כי בימינו תכשירים רבים נחשבים לשמנים מבחינה הלכתית, והשימוש בהם נפוץ גם אצל בריאים, דבר הפותח פתח רחב יותר לשימוש בהם להקלת בעיות עור שונות בשבת.

צורך במוצרים סמיכים

ראינו כי שימוש בקרמים ובמשחות סמיכות מעורר חשש למלאכת ממרח (להרחבה ראו כאן), וכי לעיתים ניתן לפתור זאת על ידי דילול החומר. אך מה הדין כאשר הדילול אינו מעשי, או כשהוא פוגע ביעילות המוצר? האם קיימת דרך להשתמש בחומר סמיך מבלי לעבור על איסור ממרח, גם במצבים שבהם גזרת רפואה (שחיקת סממנים) אינה חלה?

לפי כמה פוסקים, שפשוף חומר סמיך לתוך העור עד לספיגתו המלאה אינו נחשב לממרח (ראו כאן). אפשרות נוספת שהועלתה במקרים של צורך רפואי היא דרך הנתינה (Dabbing), הנחת החומר על העור ללא מריחה. יסוד לכך נמצא בדברי החזון איש, המתאר את הדרך הנאותה לטיפול בפצע בשבת:

אם אין כאן פעולת מריחה, מדוע אין מתירים את הנתינה באופן נרחב יותר? הגר"ש ואזנר מבאר שהדבר קשור לדברי השולחן ערוך, האוסר נתינת שעווה על נקב החבית משום ממרח:

הרב ואזנר טוען כי אם עצם הנתינה נאסרה, הרי שייתכן שיש כאן גזרה דרבנן האוסרת גם הנחה ללא מריחה. אף על פי כן, במקרים של צורך רפואי שבהם גזרת שחיקת סממנים אינה חלה, כגון למניעת זיהום, לצורך חולה שאין בו סכנה או בעבור ילד קטן, הרב ואזנר מתיר להניח משחה סמיכה בדרך של נתינה בלבד:

שיטה זו, המתירה "נתינה" במקרים כאלו במקום הצורך, התקבלה באופן נרחב. הגרש"ז אוירבך מתיר להניח משחה על הגוף (לכתחילה בשינוי מסוים כדי למנוע מריחה), ואף מתיר להניח תחבושת על גבי נקודות המשחה, אף שהיא תתפשט מאליה תחתיה:

הרב פוזן זצ"ל מבחין בין שמנים רפואיים לשמנים שאינם רפואיים. בימינו, הגבולות הללו מטושטשים לעיתים בשל שיווק המייחס סגולות בריאותיות גם למוצרים יומיומיים.

ככלל, מוצר שאינו משווק כתרופה, כלומר שנמכר ללא מרשם ומשמש אנשים בריאים כחלק משגרת טיפוח, אינו נכלל בגדר רפואה. ניתן להשוות שימוש כזה לנקיטת אמצעי בריאות מונעים, שהותרו במפורש בשולחן ערוך:

פסיקה זו מהווה תשתית להתיר טיפוח עור מונע (כגון שימוש במסנן קרינה) בשבת.

באשר לנטילת ויטמינים, הסוגיה מורכבת יותר. שורש הדיון הוא במחלוקת הבית יוסף והמגן אברהם אם מותר לאדם בריא לצרוך מאכל רפואי כדי להתחזק; בית יוסף מתיר ומגן אברהם אוסר. ¹²בעוד שכמה פוסקים מחמירים בנטילת ויטמינים לבריא,¹³ הגר"מ פיינשטיין מקל במקרים שבהם הוויטמין רק מחזק את הגוף ואינו משנה את טבעו:

נראה כי רבים ממוצרי הטיפוח המועשרים לפנים או לשיער עומדים בקריטריון זה; הם נועדו לחיזוק כללי של העור או השיער ולמניעת נזקים עתידיים, ולא לריפוי דרמטי של חולי קיים.

עד כה עסקנו במרקם המוצרים ובמטרת השימוש בהם (תענוג מול רפואה). בחלק השלישי ובחלק האחרון של הסדרה נדון בשימוש בקוסמטיקה המיועדת לצביעת העור.

הרב יהושע ישעיה נויבירט, שמירת שבת כהלכתה , פלדהיים, ירושלים תשע"א.

הרב יעקב יחזקאל פאזען, קיצור הלכות שבת , ספרי ז ברמן, ניו יורק 1984.

הרב אברהם מרדכי, "שימוש במשחה בשבת לידיים יבשות או סדוקות או פצועות", אור תורה , גיליון תפ"ד (2018), עמ' 261–274.

The 39 Melochos , Rabbi Dovid Ribiat, Feldheim 1999.