קוסמטיקה ושבת ד: הסרת איפור וטבילה במקווה

עסקנו כאן בהלכות הנוגעות להנחת איפור בשבת. כעת נדון בהסרתו.

רבות ממלאכות השבת מופיעות כצמדים של ניגודים: עשיית הפעולה היא מלאכה, וביטולה לצורך מטרה בונה נחשב אף הוא למלאכה. כך, למשל, כשם שאסור לכתוב, כך אסור למחוק על מנת לכתוב. ראינו כי ההכרעה ההלכתית המקובלת רואה באיפור מלאכת צובע ולא מלאכת "כותב". מכאן עולה השאלה: האם קיים איסור מקביל של מחיקת צבע או הסרתו?

לדעת כמה פוסקים, התשובה תלויה בהקשר. למשל, במקרה שבו אישה לא הסירה לק או איפור לפני שבת ועליה לעשות זאת לצורך המצווה של טבילה במקווה (סוגיה שאליה עוד נשוב), הרב יהושע נויבירט סבור כי לכתחילה עליה לבקש מנוכרית שתסיר את הלק או האיפור בעבורה. עם זאת, במקום הצורך ולצורך המצווה, היא רשאית להסירם בעצמה:

הרב אוירבך (בהערה שם) מעלה ספק שמא הכוונה לחזור ולהתאפר באותו מקום הופכת את הפעולה למחיקה על מנת לצבוע, שתיחשב מלאכה. המקור להגדרת פעולה כזו כמלאכה אינו מחוור לחלוטין, שהרי אין מלאכה של הסרת צבע.

הרב נויבירט מציין כי הסרת איפור הותרה דווקא לצורך טבילה, ומכאן ניתן להבין שלדעתו אין לאישה להסיר לק או איפור בשבת ללא צורך דחוק. לפי גישה זו, יש להבחין בין הסרת איפור בשבת (שיש בה צד איסור) לבין הסרת כתמי צבע או דיו מן העור, שאינה מעוררת קושי הלכתי.

לעומת זאת, פוסקים אחרים – ובהם הרב משה נתן נטע למברגר (האדמו"ר ממאקווא) – דוחים טענות אלו. לשיטתם אין בסיס הלכתי לאיסור הסרת צבע, גם אם המטרה היא להחליפו בצבע חדש.¹

למעשה, הסרת איפור בשבת נחשבת בציבור הרחב לפעולה מותרת, ² והדבר פשוט עוד יותר כאשר אין כוונה להתאפר שוב מייד לאחר מכן.

מה משמש להסרה

לאחר שביררנו את עצם הפעולה, עלינו לבחון את הכלים המשמשים להסרת האיפור (כגון מגבון, נייר טואלט או פיסת בד). כאשר הכלי סופג את הצבע המוסר, האם עולה חשש של מלאכת צובע בכלי עצמו?

ככלל, מלאכת צובע מוגדרת כפעולה שנועדה לשפר או לייפות את החפץ הנצבע. לפיכך, כאשר הצביעה נעשית בדרך של לכלוך וקלקול הכלי, האיסור הוא מדרבנן בלבד.

היראים פוסק כי אסור מדרבנן לקנח פה המוכתם במי פירות במפית בד, משום שהוא צובע את המפית:

השולחן ערוך פוסק כדעה זו להלכה:

אילו היינו נסמכים על פסיקה זו בלבד, ניתן היה לחשוש כי האפשרויות להסרת איפור מוגבלות מאוד. אולם פוסקים רבים, ובהם הרדב"ז, חולקים על גישה מחמירה זו:

במשנה ברורה נקבע כי ניתן לסמוך על הרדב"ז לפי הצורך:

לאור זאת, בשעת הצורך אין לאישה לחשוש מניגוב האיפור אפילו בבד. זאת ועוד, גם המחמירים בניגוב ידיים צבועות בבד, עשויים להגביל את האיסור רק לחפצים שלרוב דרכם להיצבע , ושצביעתם נחשבת לתיקון ולא לקלקול. רבי שניאור זלמן מלאדי מדגיש הבחנה זו, ומציין כי זו הסיבה שהתירו לנשים להשתמש באמצעי ספיגה בימי המחזור. מכאן שצביעה בדרך לכלוך בחפץ שאין דרכו להיצבע – מותרת.

המסקנה העולה היא שאישה רשאית להסיר את האיפור באמצעות בדים שאין דרכם להיצבע, או במוצרים חד-פעמיים.

התזת מים או חומר ניקוי ישירות על הפנים או באצבעות מונעת חשש של מלאכת סחיטה. אולם יש פוסקים המתירים בעת הצורך גם שימוש בטישו לח או במגבון בשבת. ³

בתקופת הנידה, אישה ובעלה אסורים בקרבה גופנית. תהליך ההיטהרות מגיע לשיאו בטבילה במקווה, כאשר המים באים במגע ישיר עם כל הגוף:

מדאורייתא, דבר נחשב לחציצה הפוסלת את הטבילה רק אם מתקיימים בו שני תנאים : הוא מכסה את רוב הגוף (או אולי רוב השיער), ובנוסף הטובלת מקפידה עליו – כלומר, מעוניינת להסירו. מדרבנן, די באחד התנאים כדי לפסול את הטבילה: חציצה המכסה את רוב הגוף פוסלת את הטבילה גם אם האישה אינה מקפידה עליה, וחציצה הנמצאת אפילו על מיעוט הגוף פוסלת אם בדרך כלל נשים מקפידות על הסרתה מדי פעם (או אם האישה הזו מקפידה).

מה דינו של חומר המכסה רק מיעוט מגוף האישה והיא אינה מעוניינת להסירו, כלומר של 'מיעוט שאינו מקפיד'? בדיעבד, מצב זה אינו פוסל את הטבילה, והתלמוד אף נמנע מלגזור עליו גזרה נוספת. עם זאת, הרמ"א פוסק כי לכתחילה על האישה להסיר כל דבר מגופה לפני הטבילה, גם אם אינו חוצץ מעיקר הדין:

האיפור מכסה בדרך כלל רק מיעוט מן הגוף, והוא נמצא עליו מרצונה של האישה לשם נוי. למרות זאת, המנהג הרווח, ודאי בקרב האשכנזים אך גם בקרב קהילות ספרדיות רבות, הוא להקפיד על הסרת כל סוגי האיפור לפני הטבילה, בהתאם לפסיקת הרמ"א.

ליל טבילה החל בשבת או ביום טוב מציב אתגר מיוחד בעבור נשים הנוהגות להתאפר. מצב זה מזמין אותנו לבחון מן היסוד את שאלת מעמדו של האיפור כחציצה בטבילה.

הסוגיה היסודית בגמרא דנה בכחול (חומר קדום לצביעת העיניים), וקובעת כי הוא נחשב לחציצה, אלא אם כן עיניה של האישה "פורחות" (דבר שנסביר עוד מעט).

פסיקת ההלכה למעשה לפי מקור זה מורכבת יותר, שכן ייתכן שהוא עוסק בשימוש בכחול לצורך רפואי ולא לנוי. משום כך, מקובל בדרך כלל שלא להקיש ישירות מסוגיה זו על דין האייליינר המודרני. ⁴

עם זאת, לפירושו של רש"י למונח "פורחות" ישנן השלכות הלכתיות. רש"י מסביר כי "פורחות" משמעו שהעיניים ממצמצות בתדירות גבוהה, דבר המונע מהכחול להצטבר כחומר עב בעל ממשות עצמאית. פירוש נוסף ברש"י הוא שהעיניים דומעות, ובכך שומרות על הכחול במצב נוזלי שאינו חוצץ.

פסיקת הרמב"ם, המופיעה בתשובה וגם בכתבי רבי אברהם בנו, מתאימה לפירוש הראשון. בדיונו על צבעים המושמים על הידיים הוא קובע כי חומר המונח על הגוף לנוי נחשב לחציצה רק כאשר יש לו ממשות, עובי מעל פני העור:

האיפור המודרני לרוב מוחשי יותר מהחינה המדוברת כאן, אולם אם אינו בולט באופן ניכר מעל העור, ואינו מתקלף כפי שאולי היה עושה הכחול המסורתי, ניתן לראות בו חומר חסר ממשות, כך שלא ייחשב חציצה לדעת הרמב"ם. לעומת זאת, לק ציפורניים רגיל, שיש לו שכבה מוגבהת ועצמאית הנוטה להתקלף, ייחשב לחציצה לפי דעה זו.

הרשב"א מציג נימוק נוסף להקל ביחס לאיפור: יש מקרים שבהם יש לצבע ממשות ובכל זאת אין הוא נחשב לחציצה, מכיוון שהאישה אינה מקפידה על הסרת הצבע:

במבט ראשון נראה כי פסיקה זו פותחת פתח להקל באיפור באופן גורף כיוון שהוא נעשה לנוי, ללא תלות בשאלת ההגבהה מעל העור. אולם במקום אחר הרשב"א בכל זאת מזכיר את היעדר הממשות כגורם בהגדרת צבע כחציצה, גם כשהוא בא לשם נוי:

ישנם פוסקים המבינים בדעת הרשב"א כי גם דבר המיועד לנוי חייב להיות חסר ממשות עצמאית כדי שלא יחצוץ, בדומה לשיטת הרמב"ם. ⁵אולם נראה כי קביעת הרשב"א בעניין הממשות הפיזית נבעה מחשש לדעות מחמירות הרואות את רוב השיער כדומה לרוב הגוף. לפיכך, רבים אחרים סבורים שעצם העובדה שהאיפור הושם לנוי והאישה מעוניינת בו מספיקה כדי שלא להחשיבו לחציצה, גם אם יש לו ממשות פיזית מסוימת.⁶

לסיכום, מבחינה הלכתית-טכנית, איפור שלם ואיכותי אינו אמור להיחשב לחציצה, הן משום שהוא מכסה רק מיעוט מהגוף והאישה אינה מקפידה להסירו, והן משום שנעשה למטרת נוי. עם זאת, מכיוון שהמנהג הרווח הוא כפסיקת הרמ"א שיש להסיר לכתחילה כל דבר מהגוף, יש להסיר את האיפור לפני הטבילה. הדיון דלעיל רלוונטי למצבי דוחק, שעת הדחק.

נקודה מעשית נוספת: המגע עם המים עלול להרוס את האיפור ולגרום לו להימרח. מרגע שהאיפור נמרח ומאבד את יופיו, הוא כבר אינו משמש את מטרת הנוי. לכן איפור שאינו עמיד במים עלול להפוך במגע עם מי המקווה לדבר שמקפידות עליו, ולהיחשב לחציצה.

נשים רבות נוהגות להתאפר לקראת שבת; יש המשתמשות באיפור רגיל המיועד לליל שבת בלבד, ויש הבוחרות באיפור עמיד שנועד להישאר על פניהן לאורך השבת כולה. כאשר מועד הטבילה חל בליל שבת עולה אתגר הלכתי ומעשי.

אין להקל ראש בצערה של אישה הנאלצת לשהות בשבת ללא איפור. התלמוד אף מעלה את האפשרות כי התורה עצמה התחשבה בצורך כזה. התורה קובעת כי איש ואישה נטמאים לאחר קיום יחסים ונדרשים לטבילה כדי להיטהר (טומאה זו הייתה רלוונטית בעיקר לענייני המקדש וקודשיו).

המילה "אותה" בפסוק נראית לכאורה יתרה. רבי יהודה לומד ממנה שדין זה אינו חל על כלה לאחר בעילת מצווה. בביאור שיטה זו, מעלה חכם אחד הסבר מרתק: ייתכן שהתורה פטרה את הכלה מחובת טבילה זו כדי שמי המקווה לא יקלקלו את איפורה!

סוגיה זו מניחה כדבר שבשגרה שהכלה מתאפרת ומתקשטת גם בימים שלאחר חתונתה, ומציעה כי דיני הטומאה של התורה מתחשבים בעוגמת הנפש שתיגרם לה אם ייהרס איפורה במי המקווה. נוסף על כך, נשמע לפי גישה זו שלו הייתה הכלה מחויבת בטבילה, הייתה טובלת כאשר האיפור על פניה.

מהם נתיבי הפעולה האפשריים עבור אישה שטבילתה חלה בליל שבת והיא מוטרדת מעניין האיפור?

א. ויתור על איפור – הפתרון הפשוט והמועדף ביותר מבחינה הלכתית הוא שהאישה לא תתאפר כלל בשבת שבה חלה טבילתה. באופן זה היא טובלת ללא איפור בהתאם לפסיקת הרמ"א, ואינה נצרכת לנתינת איפור או להסרתו במהלך השבת.

נשים רבות מוותרות על האיפור בשבת כדי לטבול, אף שאין הדבר קל עבורן, והנהגה זו ראויה לשבח. עם זאת, ישנן נשים שהמחשבה על שבת ללא איפור קשה להן מאוד, והן מחפשות פתרונות הלכתיים חלופיים.

ב. איפור שבת – נשים שבדרך כלל מסתמכות על הדעות המתירות הנחת איפור אבקתי המיועד לשבת – 'איפור שבת' (להרחבה ראו כאן) – יכולות לטבול בלי איפור ואז להשתמש באבקה לאחר הטבילה. יש מקום לראות ליל טבילה בשבת כשעת הדחק, כך שגם אישה שבדרך כלל אינה מסתמכת על שיטות אלו תסמוך עליהן במקרה כזה.

ג. טבילה לאחר הסעודה – נשים המקפידות על איפור בליל שבת יותר מאשר במהלך יום השבת עשויות לשקול טבילה לאחר סעודת השבת, והסרת האיפור מייד לפני ההליכה למקווה. אם בני הזוג מקבלים את השבת מוקדם, תזמון זה עשוי לחפוף לשעות הפעילות הרגילות של המקווה בליל שבת. במקרים אחרים, אישה יכולה לנסות לתאם תור מיוחד בשעה מאוחרת מהרגיל, תוך התחשבות בצרכיה של הבלנית ובשעות זמינותה. קביעת תור מיוחד לא תמיד אפשרית.

לפתרון של טבילה לאחר סעודת הלילה ישנו חיסרון הלכתי מרכזי – הוא עלול להתנגש עם המנהג להימנע מאכילת בשר ביום הטבילה. הרמ"א אף פוסק שאין לאכול כלל בין ההכנה למקווה לבין הטבילה עצמה:

מכל מקום, יש מקום לטעון כי המנהג להימנע מבשר אינו חל כאשר אכילתו היא לצורך מצווה, כגון בסעודת שבת, כל עוד האישה מנקה את שיניה היטב בין הסעודה לטבילה:

ועדיין, הסדרי טהרה מביע חשש מאכילת בשר לפני הטבילה אף במקרה של סעודת מצווה:

חלק מן הפוסקים, ובהם הרב שמואל ואזנר, ממליצים שבמקרה מעין זה האישה תשתתף בסעודת השבת אך תימנע מאכילת הבשר עצמו:

פוסקים אחרים מתירים אכילת בשר לפני הטבילה במצבים דחופים:

בכל הנהגה שתבחר, על האישה להקפיד על ניקוי יסודי ומדוקדק של שיניה לאחר הסעודה וקודם הטבילה.

ד. איפור עמיד לטווח ארוך – על פי גדרי דיני חציצה, טבילה באיפור עמיד לטווח ארוך שאינו מושפע ממי המקווה נחשבת כשרה בדיעבד. בשעת הדחק, ייתכן שיש מקום להתיר לאישה לטבול מאופרת באיפור עמיד אף לכתחילה (כפי שיובא להלן בשם הרב חיים פינחס שיינברג).

למעשה, אישה הבוחרת בדרך זו צריכה לבחון מבעוד מועד אילו מוצרים יחזיקו מעמד בצורה המיטבית בזמן הטבילה, ובאילו אופני מריחה. כמו כן, מומלץ שתבהיר מראש לבלנית במקווה כי קיבלה היתר הלכתי לטבול מאופרת.

ה. הקדמת זמן הטבילה – פתרון שעשוי להיות רלוונטי בנסיבות חריגות ודחוקות ביותר הוא טבילה זמן קצר לפני כניסת השבת. ככלל, טבילה ביום השביעי לנקיים אסורה מדברי חכמים.⁸ עם זאת, בדיעבד, טבילה במהלך היום השביעי לנקיים תקפה, אלא שעל בני הזוג להיזהר שלא להתראות לאחר הטבילה עד צאת הכוכבים.⁹

במצבים דחוקים ביותר שאינם בשליטת האישה, כגון כאשר המקווה ממוקם מחוץ לטווח הליכה, יש פוסקים המתירים לאישה לטבול בשעות אחר הצהריים המאוחרות של יום שישי, קודם השקיעה ההלכתית, בתנאי שלא תראה את בעלה או תתייחד עימו קודם צאת הכוכבים. ¹⁰

כאמור, דרך פעולה זו מותרת בדרך כלל רק במצבים קיצוניים. משום כך, לא פשוט להחיל פסיקה זו על מקרה שבו אי-עטיית איפור עלולה להוביל לצער גדול, במיוחד לאור קיומן של האפשרויות החלופיות שנדונו לעיל.

עם זאת, ייתכן שאישה במצב דחוק תקבל היתר לטבול בזמן זה ולהניח איפור רגיל מייד לאחר הטבילה, קודם השקיעה – ושוב, לרוב בתנאי שלא תראה את בעלה עד צאת הכוכבים. הרב אפרים גרינבלט התיר זאת בכמה מקרים קיצוניים, כגון כלה שהייתה נידה בחופתה וטבילתה הראשונה חלה בליל שבת במהלך שבוע השבע ברכות. ¹¹

ו. דחיית הטבילה – הטבילה במקווה מאפשרת לבני הזוג לחדש את יחסי הקרבה הפיזיים שלהם לאחר ימי הריחוק. למפגש מחודש זה ישנו ערך הלכתי רב, ולכן אין דוחים את הטבילה בקלות ראש; מסיבה זו הטבילה מותרת אף בשבת וביום טוב, אף שרחיצה בימים אלו מעוררת שאלות הלכתיות כבדות משקל.

הטבילה במקווה מותרת בשבת אפילו כאשר בני הזוג אינם עתידים לקיים יחסי אישות באותו לילה, שכן לביטויי חיבה וקרבה פיזיים בין איש לאשתו יש ערך הלכתי עצמאי מעבר למצוות פרייה ורבייה. ¹²אף על פי כן, הבעל והאישה רשאים להסכים ביניהם על דחיית הטבילה במקווה כאשר זו האפשרות המועדפת עליהם בנסיבות מסוימות. ¹³

מובן שבדרך כלל אין זו אפשרות מועדפת, מכיוון שהארכת ימי הנידה מעבר לנדרש על פי שורת הדין גובה מחיר מבני הזוג. משום כך, זוגות רבים מעוניינים לחפש פתרונות אחרים, ואף הפוסקים מעודדים אותם לכך.

העדפה הלכתית

מלבד ויתור על איפור, אין הכרעה ברורה איזו מן האפשרויות החלופיות עדיפה מבחינה הלכתית. נמסר כי בשעת דחק גדולה, במקרה של כלה טרייה שטבילתה הראשונה חלה בליל שבת במהלך שבוע השבע ברכות, העדיף הרב חיים פינחס שיינברג שהיא תטבול ללא איפור ותניח איפור שבת (אבקתי) לאחר מכן, משתטבול מאופרת באיפור עמיד במים, אף שקבע כי שתי האפשרויות תקפות מבחינה הלכתית:

הספר של מכון פוע"ה על הלכות נידה מציג את כל האפשרויות לטבילה בשבת במצבים דחופים, ובמיוחד כאשר מדובר באירועים ובכינוסים משפחתיים מורחבים:

מחשבות לסיכום

אף שטבילה ללא איפור נותרת הדרך המועדפת ביותר, האפשרויות שנסקרו לעיל ראויות להידון מול סמכות הלכתית במקרים שבהם הדבר כרוך בקושי חריג עבור האישה, בפרט אם קושי זה עלול להביא לדחיית הטבילה.

בזאת תמה הסדרה העוסקת בקוסמטיקה בשבת. בחנו את סוגי המוצרים המותרים בשימוש, את המטרות השונות של השימוש בהם ואת אופני המריחה המותרים, מתוך תקווה לסייע לכל אישה להיראות ולהרגיש במיטבה לכבוד שבת קודש, מבלי להתפשר על הקפדה מדוקדקת על גדרי ההלכה.

• הרב אברהם יהושע העשיל בלייך, חק וזמן על הלכות נדה וטבילה, הלכות חציצות, חק ומשפט כח, מודיעין עילית 2002.
• הרב דוד הבר, The Kashrus, Shabbos, and Pesach Guide to Cosmetics, אתר Star-K.org.
• הרב יהושע ישעיה נויבירט, שמירת שבת כהלכתה, פלדהיים, ירושלים תשע"א.
• הרב יעקב יחזקאל פאזען, קיצור הלכות שבת, ספרי ז ברמן, ניו יורק 1984.
• הרב דוד ריביאט, The 39 Melochos, ניו יורק: פלדהיים, 1999.
• הרב עומר שפס והרב אריה כץ, "איפור וטבילה בשבת", תחומין ל"ח (תשע"ח), עמ' 213–221.