מהי מצוות הבדלה? האם נשים חייבות בה? האם אישה יכולה להבדיל עבור עצמה או עבור אחרים?
תקציר
מהו החיוב?
ההבדלה נועדה להבדיל את השבת (והמועדים) מימות החול.
פוסקים רבים, ובהם הרמב"ם, מתייחסים להבדלה במוצאי השבת כאל חלק מהמצווה דאורייתא של 'זכור את יום השבת לקדשו'.
האם נשים חייבות בהבדלה?
- לרוב הדעות נשים אכן חייבות בהבדלה, על בסיס אחת משתי סיבות. אם ההבדלה היא חלק מהמצווה מדאורייתא של זכירת השבת, אזי נשים חייבות בה כמו בשאר מצוות השבת (נראה כי השולחן ערוך פוסק כך). גם אם ההבדלה היא מצווה מדרבנן, מסתבר שתיקנוה כעין מצוות דאורייתא של שבת, כך שנשים חייבות בה.
- לפי דעת מיעוט, ההבדלה היא מצווה מדרבנן שנשים פטורות ממנה, שכן לשיטה זו מדובר במצוות עשה שהזמן גרמה המגיעה רק עם יציאת השבת, ולא בשבת עצמה. מחשש לשיטה זו פסק הרמ"א כי על נשים לשמוע הבדלה דווקא מגברים. לא ברור מדוע אין הרמ"א מתייחס לכך (לכל הפחות) כאל מקרה רגיל של ברכה על קיום מצווה מרצון.
מהי ההלכה למעשה?
עדיף שאישה תשמע הבדלה מגבר, אך אם אין גבר זמין לכך, היא יכולה להבדיל לעצמה. בשעת הדחק יכולה אישה אף להבדיל בעבור גבר שאינו יכול להבדיל בעצמו.
גבר יכול להבדיל בעבור אישה גם לאחר ששמע הבדלה בבית הכנסת, אם התכוון שם לצאת ידי חובה רק בהמשך. אך במצב שבו הגבר כבר יצא ידי חובת הבדלה, לרוב עדיף שלא יבדיל בעבור קבוצת נשים או נערות היכולות להבדיל עבור עצמן.
האם מותר לנשים לשתות מיין ההבדלה?
בעבר נהגו שכל בני הבית שתו מיין ההבדלה לאחר שהמבדיל היה שותה. אך עם השנים התפתח מנהג שנשים לא ישתו מן היין, אולי לאור מסורת שלפיה עץ הדעת היה גפן, וחווה סחטה ממנו ענבים ונתנה אותם לאדם כדי "להבדיל" את עצמה ממנו.
כך או כך, אישה המבדילה לעצמה צריכה לשתות מן היין.
האם נשים יכולות לברך את שאר ברכות ההבדלה, או לענות עליהן אמן?
- המשנה ברורה מעלה חשש בנוגע לברכת 'בורא מאורי האש', מאחר שמברכים אותה לזכר גילוי האש של אדם הראשון במוצאי שבת. מכיוון שהברכה מזכירה עניין של מוצאי שבת, היא עשויה להיחשב מצוות עשה שהזמן גרמה שאינה קשורה לשבת, כלומר ברכה שממנה נשים פטורות.
- פוסקים אחרים, ובהם הרב עובדיה יוסף והרב משה פיינשטיין, קובעים כי אישה המבדילה בעצמה מברכת את כל הברכות.
העמקה
תרגום: שיראל גרסון | עריכה בעברית: כנרת עזריאל
המצווה
אנו מציינים את המעברים בין קודש לחול באמצעות מצוות קידוש והבדלה. מטרת שתי המצוות הללו לתחום את השבת ולהפריד אותה מיתר ימות השבוע, ולהבדיל בין המועדים לימי חול. הקידוש בערב מכיר בקדושת השבת או יום טוב ומכריז עליה, ובה בעת מחבר את קדושת היום לקדושת עם ישראל.
פירוש המילה "הבדלה" הוא למעשה הפרדה. הברכה המרכזית של ההבדלה מונה כמה ניגודים מרכזיים המופיעים בתורה, כגון ההבחנה בין ישראל לעמים, וחותמת בהבחנה בין השבת לימות השבוע.
פסחים קג ע"ב
המבדיל בין קודש לחול, בין אור לחשך, בין ישראל לעמים, בין יום השביעי לששת ימי המעשה.
הרמב"ם מציין את מצוות קידוש והבדלה יחד, ומציג אותם כשני היבטים של מצוות עשה אחת מדאורייתא, לזכור – או להזכיר – את השבת:
משנה תורה הלכות שבת פכ"ט ה"א
מצות עשה מן התורה לקדש את יום השבת בדברים שנאמר (שמות כ') "זכור את יום השבת לקדשו", כלומר זכרהו זכירת שבח וקידוש, וצריך לזכרהו בכניסתו וביציאתו, בכניסתו – בקידוש היום, וביציאתו – בהבדלה.
את ההבדלה עורכים בצאת השבת, בצאת יום טוב ובצאת יום כיפור, חוץ מכאשר שבת נכנסת מייד בצאת יום טוב:
פסחים קד ע"א
אומר הבדלות במוצאי שבתות ובמוצאי ימים טובים ובמוצאי יום הכפורים ובמוצאי שבת ליום טוב ובמוצאי יום טוב לחולו של מועד. אבל לא במוצאי יום טוב לשבת.
הרמב"ם מוסיף כי מצוות הבדלה של יום טוב זהה למצוות הבדלה של שבת:
משנה תורה הלכות שבת פכ"ט הי"ח
כשם שמקדשין בלילי שבת ומבדילין במוצאי שבת כך מקדשין בלילי ימים טובים ומבדילין במוצאיהן ובמוצאי יום הכפורים שכולם שבתות ה' הן, ומבדילין במוצאי ימים טובים לחולו של מועד ובמוצאי שבת ליום טוב.
אך נראה כי המצווה ביום טוב היא מדרבנן, אפילו לשיטת הרמב"ם.
מגיד משנה הלכות שבת כט, יח
ודע שאין קידוש יום טוב דבר תורה:
השאלה אם ההבדלה של שבת היא מדרבנן או מדאורייתא שנויה במחלוקת. פוסקים רבים מסכימים עם הרמב"ם שהחיוב הוא מדאורייתא,1 אם כי יש הלומדים אותו מפסוקים אחרים.2
פוסקים אחרים חולקים על כך, ומתייחסים להבדלה כאל מצווה מדרבנן. כך למשל, רבנו תם דוחה את השיטה שהבדלה היא מצווה מדאורייתא:3
שו"ת הרא"ש כלל יא, ג
…ר"ת [רבנו תם]: נהי דקידוש היום מן התורה, על היין אינו מן התורה, אלא חז"ל אמרו: זכרהו על היין; ועוד, דאבדלתא לאו דאורייתא.
השיטות השונות בעניין מהותה של מצוות ההבדלה משפיעות על הדיון ההלכתי בחיוב נשים בהבדלה.
חיוב
מדברי הגמרא נראה כי נשים חייבות בהבדלה:
פסחים נד ע"א
אמר רבי יצחק בר אבדימי: אע"פ [אף על פי] שרבי [רבי יהודה הנשיא] מפזרן [את ברכות ההבדלה], חוזר וסודרן [ביחד] על הכוס כדי להוציא בניו ובני ביתו.
בספרות ההלכה מופיעות מגוון דעות בנוגע לחיוב נשים בהבדלה:
א. חיוב מדאורייתא – אם נתייחס להבדלה בצאת השבת כפי שהרמב"ם רואה אותה, כחלק מן המצווה מדאורייתא לזכור את יום השבת, אז מובן מדוע הקפיד רבי יהודה הנשיא לומר את ברכות ההבדלה גם בעבור הנשים במשפחה.
כפי שראינו בדיוננו על קידוש, נשים חייבות במצוות זכירת השבת, שכן יש קשר הדוק בין מצוות עשה ולא תעשה של שבת, והאיסורים בוודאי חלים על נשים. הקשר בין מצוות עשה ולא תעשה מתגבר על הפטור ממצוות עשה שהזמן גרמן, ובגדול אותו הדבר נכון גם ליום טוב.
המאירי כותב במפורש כי לפי שיטת הרמב"ם, נשים חייבות בהבדלה מדאורייתא.
בית הבחירה למאירי, ברכות כ ע"ב
…וביאר בכאן שהנשים חייבות בקידוש היום מן התורה אף על פי שהיא מצות עשה שהזמן גרמא וטעם הדבר דכתיב זכור ושמור כל שישנו בשמירה ישנו בזכירה, ונשים הואיל וחייבות בשמירה חייבות בזכירה. הבדלה אף היא בכלל קדוש וגדולי המחברים [כינויו לרמב"ם] מנאוה מצות עשה עם הקדוש ובכלל זכירה, ולדעת זה הבדלה מן התורה כקדוש ונשים חייבות בה כקדוש…
כך פוסק ספר החינוך:
ספר החינוך מצוה לא
מצות קידוש שבת בדברים… ביציאת שבת גם כן מברכין על היין לכבוד היום, ואותה ברכה של מוצאי שבת נקראת הבדלה… ונוהגת בכל מקום ובכל זמן, בזכרים ובנקבות, ואף על פי שהיא מן המצוות שהזמן גרמא, שכן למדונו רבותינו זכרונם לברכה [ברכות כ ע"ב] שהנשים חיבות בקדוש והבדלה.
ב. חיוב מדרבנן – יש היגיון בחיוב נשים בהבדלה גם אם זו מצווה דרבנן, שכן מצוות דרבנן תוקנו כעין מצוות דאורייתא.4 ואכן, הריטב"א פוסק כי מצוות הבדלה היא מדרבנן ונשים חייבות בה בדומה למצוות שבת אחרות:
חידושי הריטב"א, פסחים נד ע"א
ומדאמרינן "להוציא בניו ובני ביתו" שמעינן דנשים חייבות בהבדלה, ואפי[לו] תימא הבדלה מצות עשה שהזמן גרמא, חייבות בו, דכל דתיקון רבנן כעין דאורייתא תיקן, ובודאי אשתו בכלל בני ביתו בכל מקום.
ג. פטור – עם זאת, הר"ש משאנס, מבעלי התוספות, חולק על כך. לשיטתו, מצוות הבדלה היא חיוב מדרבנן, שממנו נשים פטורות:
אורחות חיים חלק א, הלכות הבדלה
כתב הר"ש ז"ל נשים אין מבדילות לעצמן דאין הבדלה תלויה בשמירת שבת אלא רבנן אסמכוה אקרא ע"כ [עד כאן].
השיטות שלפיהן נשים חייבות בהבדלה, בין אם מדאורייתא או מדרבנן, מבוססות על השיטה שהבדלה היא מצווה של שבת. אך לשיטת הר"ש, בעוד שהקידוש מתרחש במרחב הזמן השייך לקודש, ההבדלה מתקיימת כבר בשעה שהקודש יצא והחול חזר. במילים אחרות, הקידוש נערך ב שבת, ואילו ההבדלה נערכת אחרי השבת.
אם ההבדלה אינה מצווה של שבת או יום טוב עצמם, אזי היא נחשבת כמצוות עשה שהזמן גרמה רגילה, שממנה נשים פטורות. לשיטה זו, הר"ש עשוי להניח כי רבי יהודה הנשיא היה צריך להוציא ידי חובת הבדלה רק את בני הבית הזכרים.
אמנם שיטת הר"ש נחשבת לדעת מיעוט, אך היו לה כמה השלכות מעשיות על הלכות הבדלה.
הלכה למעשה
השולחן ערוך פוסק כשיטת הרמב"ם. הוא מזכיר גם את שיטת הר"ש.5
שולחן ערוך אורח חיים רצו, ח
נשים חייבות בהבדלה כשם שחייבות בקידוש, ויש מי שחולק. הגה: ע"כ [על כן] לא יבדילו לעצמן רק ישמעו הבדלה מן האנשים.
הרמ"א, לעומת זאת, חושש לשיטת הר"ש ופוסק שאישה לא תבדיל לעצמה.
הט"ז מפרש את דברי הרמ"א כפוטרים נשים ממצוות הבדלה לאור ההצעה שנשים אינן מברכות על קיום מצוות דרבנן מרצון.6 ערוך השולחן חולק על הט"ז.7
העובדה כי הרמ"א מורה לנשים לשמוע הבדלה מעידה שהוא כן סבור כי נשים חייבות בה. ואכן, מהלכה בהמשך משתמע כי הרמ"א פוסק שנשים חייבות בהבדלה:8
שולחן ערוך אורח חיים רצט, י
אסור לעשות שום מלאכה קודם שיבדיל… ואם צריך לעשות מלאכה קודם שהבדיל בתפלה אומר המבדיל בין הקודש ובין החול בלא ברכה, ועושה מלאכה. הגה: וכן נשים שאינן מבדילין בתפלה יש ללמדן שיאמרו 'המבדיל בין קודש לחול' קודם שיעשו מלאכה (כל בו).
הברכה "ברוך המבדיל בין קודש לחול" יכולה לשמש כהבדלה מקוצרת לשם עשיית מלאכה לאחר צאת השבת. באומרו כי נשים צריכות להגיד ברוך המבדיל רומז הרמ"א כי לנשים יש חיוב כלשהו בהבדלה. רבי עקיבא איגר מסביר כי הרמ"א מתייחס להבדלה כאל חיוב מדאורייתא שנשים חייבות בו, מטעם החיוב במצוות השבת, וכי הוא פוסק שאישה לא תבדיל לעצמה רק כדי לצאת ידי כל השיטות, מצד חומרה:
רבי עקיבא איגר אורח חיים תפט, ט
ומ"ש [ומה שכתב] הרמ"א סס"י [סוף סימן] רצ"ו דנשים לא יבדילו לעצמן היינו לכתחילה לחוש לחומרא להסוברים הבדלה דרבנן ונשים פטורות, אבל מעיקר הדין מבדילין לעצמן דהבדלה דאורייתא, דזכור היינו בכניסתו וביציאתו, וממילא נשים חייבות דכל שישנו בשמיר'[ה ישנו בזכירה] הן...
ועדיין, קשה להבין את ההחמרה של הרמ"א כאן, במיוחד לאור פסיקתו המתירה לנשים לברך על קיום מצווה מרצון. אפילו אילו היה הרמ"א סבור שנשים פטורות מהבדלה, יכול היה להתיר לאישה לברך, כפי שמותר לה לברך על סוכה ועל לולב.
אפשר שהרמ"א הבין את דברי הר"ש כאוסרים על נשים לברך בהבדלה, כך שרק שמיעת הבדלה מפי גבר תאפשר לאישה לצאת ידי כל הדעות. הב"ח מפרש כך את הרמ"א, אך אז מטיל בכך ספק ופוסק כי אישה יכולה להבדיל עבור עצמה:
ב"ח, אורח חיים רצו, א
וכתב הרב בהגה"ה על כן לא יבדילו לעצמן רק ישמעו הבדלה מן האנשים עכ"ל [עד כאן לשונו], מבואר שהבין שמ"ש [שמה שכתב] הארחות חיים בסברא הראשונה נשים אין מבדילות לעצמן היינו לומר דאסורין… למה לא יבדילו לעצמן דבין שהנשים חייבות מן התורה ובין שהן אינם חייבות מדבר תורה אלא מדברי סופרים ואפילו אינם חייבות כלל אפילו מדברי סופרים, למה לא יבדילו להוציא את עצמן מה שהן חייבות מדבר תורה או מדברי סופרים, ואפילו אינם חייבות כלל מכניסות עצמם בחיוב כמו בשופר ולולב וכי היכי דמזמנות לעצמן כדלעיל בסימן קצ"ט הכי נמי מבדילות לעצמן במכל שכן, אלא הדבר ברור דאינן מבדילות לעצמן פירושו אינן צריכות להבדיל לעצמן, דחיובא דרבנן אינו אלא באנשים ולא בנשים, ומיהו המנהג הוא דאפילו כשהן לעצמן חייבין בהבדלה ושומעין הבדלה מפי אנשים ומכל מקום אם האשה יכולה להבדיל בעצמה מבדלת בעצמה ואפילו יש שם אנשים שיכולה לשמוע מפיהם…
הב"ח מסכם ואומר כי פסיקת הר"ש שנשים אינן מבדילות פוטרת נשים מהבדלה אך אינה אוסרת על נשים להבדיל. אף שבזמנו של הב"ח בפולין היה מקובל שגבר מבדיל בעבור נשים, מותר לאישה להבדיל בעבור עצמה כשם שמותר לה לקיים מצוות אחרות מרצון.
המגן אברהם מציע הסבר אפשרי נוסף לפסיקת הרמ"א, אך מכיר בכך שעיקר ההלכה כאן היא לפי שיטת הב"ח ומותר לנשים לומר הבדלה:
מגן אברהם רצו, יא
ואפשר דדעת רמ"א במצוה שיש בה עשיה רשאין לעשות ולברך אבל בדבר שאין בה אלא הברכה כגון כאן אין… אבל ברא"ש פ"ק [פרק קמא] דקידושין משמע דכל ברכה שאין בה "וצונו" רשאים הנשים לומר… והעיקר כדברי ב"ח:
בעוד שכמה פוסקים טוענים כי עדיף שאישה תשמע הבדלה מגבר, ישנה הסכמה די גורפת9 כי מותר לאישה להבדיל עבור עצמה, במיוחד אם אין עימה גבר שיכול להבדיל:10
ערוך השולחן אורח חיים רצו, ה
טוב להן שישמעו מפי האנשים, מיהו זה פשיטא דאם אין מי שיבדיל להן שיבדילו לעצמן.
בפועל, משמעות הדבר היא שאין אישה צריכה להתאמץ לשמוע הבדלה מגבר כשמדובר בטרחה. אישה המבדילה לעצמה יכולה גם להוציא ידי חובה נשים אחרות.
שמירת שבת כהלכתה ב, נח יח
אשה המבדילה לעצמה אף יכולה להוציא את חברתה ידי חובת הבדלה (הערה עה …שמעתי מהגרש"ז אויערבך שליט"א…)
עד כמה חשוב שאישה תשמע הבדלה מגבר?
הרמ"א כותב כי כאשר הדבר מתאפשר, עדיף בדרך כלל שגבר יערוך הבדלה עבור אישה.
עם זאת, ראינו כי ייתכן שפסיקת הרמ"א היא פשוט חומרה, וכי הקונצנזוס ההלכתי הוא שנשים יכולות להבדיל בעבור עצמן כאשר אין גבר זמין שיכול להוציא אותן ידי חובה. במלים אחרות, אין משמעותה של פסיקת הרמ"א שנשים תלויות בגברים בקיום מצוות הבדלה.
יש לכך משמעויות שונות. למשל, אם אישה זקוקה לאכול (בין אם במוצאי שבת ובין אם בצאת יום כיפור) אין היא צריכה לחכות לגבר כדי לעשות הבדלה ולשבור את הצום. כמו כן, משפחה שאין בה גבר מעל גיל מצוות אינה צריכה לחפש גבר שיבדיל בעבורה. חיפוש כזה מדי פעם בפעם אולי אינו עניין גדול, אך ההתעסקות בכך מדי שבוע עשויה להיות מכבידה מאוד.
אהבה אהרנפרייס מתארת עד כמה מלחיצה הייתה בעבורה ההבדלה כאשר התאלמנה, ועד כמה הוקל לה כאשר רב חשוב אמר לה שהיא יכולה להבדיל בעצמה.
אהבה אהרנפרייס, "בעצמי... אך לא לבדי" (New York: Shaar Press, 2019) , 169–170
בעלי תמיד היה נחוש בדעתו שאישה לא תעשה הבדלה. מעולם לא דיברנו באמת על הסיבות והטעמים לכך... ואז, בשבת אחת, לא היה בביתנו אף גבר... אין בעיה, פשוט נקפוץ לשכן. אך המציאות, כפי שקורה לעיתים קרובות, מוכיחה את עצמה כיותר מאתגרת בפועל מאשר בתאוריה... קראתי לעצמנו 'יתומי מוצאי שבת' כאשר התדפקנו על דלתות בניסיון למצוא גבר שטרם עשה הבדלה. הייתה חייבת להיות אפשרות אחרת, וחיפשתי מענה הלכתי מרב בעל מוניטין בין־לאומי. "ודאי, עשי הבדלה בעצמך אם אין גבר בסביבה"... כמובן שהרב הגדול הזה שפניתי אליו לא היה מודע לכך שהעניין הזה הפך את חיי, או לפחות הפך כל מוצאי שבת בחיי, לזמן של מתח רב ואי־נוחות.
אם אישה תחשוב שהיא אינה יכולה לעשות הבדלה בעצמה, היא עלולה לא לשמוע הבדלה כלל. נפלא שגברי הקהילה מציעים לעזור עם ההבדלה, אך לא פחות חשוב שאישה תדע כי היא יכולה להבדיל בעבור עצמה.
הוצאה ידי חובה
ראינו לעיל כי משום חשש לשיטת הר"ש שלפיה נשים פטורות מהבדלה, קיימת עדיפות שנשים ישמעו הבדלה מגבר. חשש זה מעלה שתי שאלות הלכתיות נוספות: האם אישה יכולה להבדיל עבור גבר? והאם גבר יכול להבדיל עבור אישה אם הוא עצמו כבר יצא ידי חובה?
א. אישה המוציאה גבר ידי חובה – באופן כללי, אדם יכול להוציא ידי חובה את כל מי שרמת החיוב שלו במצווה זהה לשלו או נמוכה משלו. אם כן, השאלה בנוגע לנשים המבדילות עבור גברים תלויה באופן ישיר ברמת החיוב של גברים לעומת רמת החיוב של נשים.
לאור זאת, ניתן להניח כי מי שסבור שנשים חייבות בהבדלה מדאורייתא, יתיר לגבר לצאת ידי חובה באמצעות הבדלה של אישה.
מאידך, פוסקים החוששים לשיטת הר"ש, כגון הרמ"א, לא יתירו לאישה להוציא גבר ידי חובת הבדלה, משום שייתכן שהיא פטורה ממצווה זו.
פרי מגדים אורח חיים משבצות זהב, רצו ז
ועל כל פנים אין נשים מוציאות אנשים, שהם ספק… למאן דאמר הבדלה מן התורה, הוא הדין נשים, ולמאן דאמר דרבנן, נשים פטורות, א"כ [אם כן] נמי אין מוציאות לאנשים.
עם זאת, בשעת הדחק ניתן לסמוך על השיטות שלפיהן אישה חייבת בהבדלה, ועל כן יכולה להוציא גבר ידי חובה:11
הרב דוד אויערבאך, הליכות ביתה טו, לג
אין לאיש לצאת מצות הבדלה מאשה, אך בשעת הדחק כשאינו יכול להבדיל לעצמו וגם אין באפשרותו לשמוע הבדלה מאיש – יש להקל לצאת מאשה.
ב. גבר המוציא אישה ידי חובה – מאחר שגברים ללא ספק חייבים בהבדלה, הם יכולים להוציא נשים ידי חובה. זאת בוודאי כאשר הגבר לא יצא עדיין ידי חובה בעצמו.
הלכה זו רלוונטית במקרה הנפוץ של אדם המתפלל תפילת ערבית בבית הכנסת, ואז חוזר הביתה לערוך הבדלה עם בני משפחתו. בתפילת שמונה עשרה של ערבית של מוצאי שבת, יש נוסח הבדלה (נבחן אותו בהמשך), ובתום התפילה נוהגים לערוך הבדלה בבית הכנסת. ובכל זאת, אין הגבר נחשב כמי שיצא ידי חובה כל עוד התכוון להבדיל בביתו.
לבוש, אורח חיים רצו, ו
ומסתמא מתכוין כל אחד מבני הבית שלא לצאת בהבדלה שמבדילים בבית הכנסת, שסומכין על הבדלה שבבית והויא להו כלא הבדילו כלל ולא נפקי ביה.
יתרה מזאת, לפי עקרון יצא מוציא גם מי שכבר יצא ידי חובה יכול עדיין להוציא אחרים ידי חובתם, מבלי לחשוש לברכה לבטלה. משום כן, בהנחה שאישה חייבת בהבדלה, יכול גבר להוציא אותה ידי חובה גם אם כבר יצא בעצמו. כך כותב הרב אשר מלוניל.12 אך הוא כותב זאת כחלק מפסיקה רחבה יותר הבאה להגביל את עקרון יצא מוציא, ומתוך ההנחה שרוב הנשים אינן יודעות להבדיל בעצמן:
ספר המנהגות (ר' אשר מלוניל) יב ע"ב
…דכי אמרינן 'כל הברכות כולם אף על פי שיצא, מוציא' הני מילי להוציא את שאינו בקי, אבל בקי לא. דהוא עצמו יוציא את עצמו אם ירצה, וגם אם קדש או הבדיל, לא יברך לבקי, אלא לאשה או לשאינו בקי.
אך בדרך כלל, עקרון יצא מוציא אינו מתיר לאדם שכבר יצא ידי חובה לברך בעבור מי שפטור מאותה מצווה. כך למשל, במצוות שמיעת שופר שממנה נשים בוודאי פטורות פוסק הרמ"א כי גבר שכבר יצא ידי חובתו ותוקע רק בעבור נשים, לא יברך:
רמ"א, הגה לשולחן ערוך, אורח חיים תקפט, ו
הגה: והמנהג שהנשים מברכות על מצות עשה שהזמן גרמא על כן גם כאן תברכנה לעצמן, אבל אחרים לא יברכו להן אם כבר יצאו ואין תוקעין רק לנשים, אבל אם תוקעין לאיש המחוייב, מברכין לו אף על פי שכבר יצאו.
ניתן להסיק מכך כי אם אישה בוודאות אינה חייבת בהבדלה, אזי אסור לגבר שכבר יצא ידי חובתו לערוך הבדלה בעבור אישה. יש לשאול אם ניתן להשוות בין המקרים של שופר והבדלה, בהתחשב בכך שלפי פוסקים רבים נשים חייבות בהבדלה. המגן אברהם סובר שכן:
מגן אברהם רצו, יא
משמע דכל ברכה שאין בה "וצונו" רשאים הנשים לומר… ועסי' [ועיין סימן] תקפ"ט ס"ו דאם כבר הבדילו האחרים אסור להבדיל לנשים ופשוט דרשאים לברך לעצמן על הבשמים ועל הכוס דברכת הנהנין הם, והעיקר כדברי ב"ח:
לאור זאת, רבים מן הפוסקים המעדיפים שאישה תשמע הבדלה מגבר מתירים לאישה להבדיל עבור עצמה כאשר הגברים היחידים בסביבה כבר יצאו ידי חובה:
משנה ברורה רצו, לו
מן האנשים – ואם האנשים כבר הבדילו לעצמם או שנתכונו לצאת בבהכ"נ [בבית הכנסת] לא יבדילו כדי להוציא הנשים אם אין שם זכרים גדולים או קטנים ששומעין ממנו, דלהיש חולקין הוא ברכה לבטלה [מ"א וש"א]. והנה בספר זכור לאברהם בערך הבדלה וכן בספר ברכי יוסף הביאו כמה פוסקים דס"ל [דסבירא להו] דאפילו מי שהבדיל כבר יכול להבדיל בשביל הנשים, מ"מ [מכל מקום] למה לנו להכניס עצמן בחשש ספק לענין ברכה אחרי דהיא יכולה להבדיל בעצמה…
פסיקה זו יוצאת מנקודה הנחה כי נשים יודעות לעשות הבדלה. אם אישה אינה יכולה להבדיל לעצמה, יכול גבר להבדיל בעבורה, גם אם הוא עצמו כבר יצא ידי חובה, משום שלרוב הדעות נשים חייבות במצווה זו:
ערוך השולחן אורח חיים רצו, ה
וראיתי מי שכתב דאיש שכבר הבדיל לא יבדיל בשביל נשים כמו שהאיש אינו מברך על השופר בשביל הנשים כשהוא כבר יצא כמ"ש [כמו שכתוב] בסי' תקפ"ט [א"ר סקי"ח] ולי נראה שאין זה דמיון דבשופר פשיטא שאין שום חיוב עליהן אבל הבדלה לרוב הפוסקים חייבות ונהי נמי דלמיעוט יש לחוש שמא פטורות ובוודאי אם יכולות להבדיל לעצמן יותר טוב אבל אם אין יכולות מותר ומצוה לאיש לעשות בשבילן הבדלה שכן דעת רוב הפוסקים [כנלע"ד] [כך נראה לפי עניות דעתי].
אמירת הברכה ושתיית היין
בעוד שהברכה היא המרכיב המהותי של ההבדלה, ישנה גם משמעות רבה לאמירת הברכה על משקה. בגמרא מובא שאנשי כנסת הגדולה תיקנו שאומרים הבדלה פעמיים, פעם אחת בתפילת עמידה של מוצאי שבת ופעם אחת "על הכוס", על משקה:
ברכות לג ע"א
אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: אנשי כנסת הגדולה תקנו להם לישראל ברכות ותפלות קדושות והבדלות. בתחלה קבעוה בתפלה, העשירו – קבעוה על הכוס, חזרו והענו – קבעוה בתפלה, והם אמרו: המבדיל בתפילה צריך שיבדיל על הכוס.
ישנן נשים המסתפקות בהבדלה על משקה (ואמירת ברוך המבדיל בין קודש לחול אם הן עושות מלאכה לפני כן). אחרות מתפללות גם את תפילת שמונה עשרה של מוצאי שבת, הכוללת גם היא הבדלה בברכה הרביעית.
פסקה זו, "אתה חוננתנו", משבחת את ה' על שהעניק לנו תודעה אנושית ואת היכולת להבין ולהבחין, והנוסח שלה דומה לזה של ההבדלה על משקה. מיקומה של הפסקה הזו, בתוך ברכת חונן הדעת, מדגיש עוד יותר את היכולת שלנו לדעת ולהבין את ההבדלה בין קודש לחול.
עשיית מלאכה
עשיית מלאכה במוצ"ש או במוצאי יום טוב מותרת מרגע שנאמרה ברכת ההבדלה או רק "ברוך המבדיל בין קודש לחול". למרות זאת, בתלמוד הירושלמי מובא כי נשים נהגו שלא לעשות מלאכה בלילות אלו עד תום התפילה במוצאי שבת:
תלמוד ירושלמי פסחים פ"ד ה"א
נשיי דנהיגין דלא למיעבד עובדא באפוקי שובתא אינו מנהג. עד יפני סדרה מנהג.
תרגום
נשים שנוהגות שלא לעשות עשייה בצאת שבת, אינו מנהג. עד סוף התפילה, מנהג.
האבודרהם כותב כי בזמנו נשים נהגו שלא לעשות מלאכה כלל במוצאי שבת:
ספר אבודרהם, סדר מוצאי שבת
גרסינן בפסחים בפרק מקום שנהגו (נא, ב) העושה מלאכה במוצאי שבתות וימים טובים אינו רואה סימן ברכה לעולם. ודוקא קודם הבדלה קאמר כדאיתא בירושלמי בפרק מקום שנהגו נשי דנהיגי דלא למעבד עיבידתא באפוקי שבתא לאו מנהגא. פירוש אינו מנהג טוב עד דתתפני סדרא מנהגא. פירוש עד שישלימו סדר התפלה. ומיהו נהגו הנשים שלא לעשות מלאכה כל מוצאי שבת.
חמש מאות שנה לאחר מכן, במאה התשע עשרה, נראה כי המנהג חזר להיות כפי שמתואר בתלמוד הירושלמי:
ערוך השולחן אורח חיים רצט, כב
ואנחנו לא שמענו המנהג הזה שהוא כנגד הירושלמי ונשי דידן רק עד אחר הבדלה אין עושות ואח"כ [ואחר כך] עושות כל המלאכות וכן עיקר:
גם היום, נשים רבות נמנעות מעשיית מלאכה במוצאי שבת (למעט הכנת אוכל) עד תום התפילה.
הבדלה על משקה
ההבדלה על משקה היא דרך קונקרטית יותר לסמל את חשיבות המצווה מעבר לשימוש במילים. הרב יוסף דוב סולוביצ'יק מסביר כי כל הבדלה משרתת מטרה ייחודית אחרת. ההבדלה בתפילה (או באמירת 'ברוך המבדיל בין קודש לחול') מאפשרת לנו לעשות מלאכה. ההבדלה על כוס משקה משלימה את עונג השבת שחווינו בשלוש סעודות השבת, אשר שתיים מהן נפתחות בקידוש.
שעורים לזכר אבא מרי ז"ל, "בענין קדוש והבדלה", עמ' קכב
הבדלה בתפילה… מתירה במלאכה, והבדלה על הכוס מסיימת סעודת שבת וגומרת את קיומה, וכל זמן שלא נשלם קיום סדר סעודת שבת ולא חל מפסיק של הבדלה [על הכוס] אסור לאכול.
ואכן, אסור לאכול או לשתות (חוץ ממים) מצאת השבת ועד ההבדלה על משקה, שבה מסיימים את אכילות השבת.
פסחים קה ע"א
דאמר רב: כשם שהשבת קובעת למעשר – כך שבת קובעת לקידוש… הכי אמר רב: לקידוש – קובעת, ולא להבדלה קובעת. והני מילי – לענין מיפסק, דלא מפסקינן. אבל אתחולי – לא מתחלינן… ושתיה נמי לא אמרן אלא בחמרא ושיכרא, אבל מיא – לית לן בה…אסור לאכול שום דבר, או אפילו לשתות יין או שאר משקין חוץ ממים, משתחשך עד שיבדיל. אבל אם היה יושב ואוכל מבעוד יום וחשכה לו, א"צ [אינו צריך] להפסיק.
שולחן ערוך אורח חיים רצט, א
אסור לאכול שום דבר, או אפילו לשתות יין או שאר משקין חוץ ממים, משתחשך עד שיבדיל. אבל אם היה יושב ואוכל מבעוד יום וחשכה לו, א"צ [אינו צריך] להפסיק.
בהבדלה, בדומה לקידוש יום שבת, ניתן להחליף את היין במשקאות אחרים:13
פסחים קז ע"א
אמרי ליה מר ינוקא ומר קשישא בריה דרב חסדא לרב אשי: …איקלע [אמימר] לאתרין, לא הוה לן חמרא, אייתינא שיכרא. אמר: אי הכי – חמר מדינה הוא. אבדיל וטעים מידי.
מי שותה
ישנן כמה שיטות שונות בשאלה מי שותה מיין ההבדלה. המנהג הקדום, כפי שמובא במחזור ויטרי, היה שהמבדיל ישתה לפחות מלוא לוגמיו יין, ולאחר מכן יחלוק את שארית היין עם אשתו ושאר בני ביתו:
מחזור ויטרי סימן קנ
וכששותה שותה מלא לוגמיו ומטעים לביתו ולבני ביתו:
בדברי הטור מופיע מנהג דומה, לצד הסתייגות שהרב סעדיה גאון לא ראה בכך מנהג מחייב:
טור אורח חיים רצט
ושותה מלא לוגמיו ומטעים בני ביתו, ורב סעדיה כתב אין צריכין בני ביתו לטעום מכוס של ברכה.
מנגד, שיבולי הלקט כותב כי המנהג הוא שהמבדיל ישתה את כל היין ולא יחלק ממנו. לאור זאת, ברור לו שהמבדיל ישתה כמות מספקת לאמירת ברכה אחרונה:
ספר שבלי הלקט ענין שבת, עד
כוס של הבדלה דאין רגילין להשקות ממנו את בני הבית ואת בני המסיבה ומבדיל רגיל לשתות כולו שחייב לברך אחריו.
מאחר שלרוב גברים מבדילים עבור נשים, מנהג זה שלא לחלוק את היין מתחבר למנהג הנשים שלא לשתות מכוס ההבדלה:
מגן אברהם רצו, ד
נהגו הנשים שלא לשתות מכוס הבדלה… כ[תב] בש"ל [בשיבולי הלקט] בה[לכות] קידוש כוס של הבדלה רגיל המבדיל לשתות כלו ואין משקה ממנו בני הבית:
במקורות מסוימים מוצע הסבר רוחני יותר למנהג הנשים שלא לשתות מיין ההבדלה. לפי מסורת חז"ל, עץ הדעת היה למעשה גפן, וחווה סחטה את הענבים ונתנה אותם לאדם.
בראשית רבה (תיאודור־אלבק), בראשית יט
ותקח מפיריו ותאכל אמר ר' אייבו סחטה ענבים ונתנה לו…
השל"ה מביא את דברי המקובל הספרדי בן המאה השש עשרה, הרב מאיר בן יחזקאל בן גבאי,14 ושם מעשה זה מוגדר כניסיון של חווה "להבדיל" את עצמה מאדם. על כן, מידה כנגד מידה, עונשן של הנשים הוא שאישה לא תשתה מיין ההבדלה.
תולעת יעקב, סוד מוצאי שבת (בסוף)
וכבר ידעת מה שאמרו רז"ל בסוד העץ שחטא בו אדם הראשון גפן היתה, ואמרו מלמד שסחטה ענבים ונתנה לו והם "סורי הגפן נכריה" (ירמיה ב', כא), "קובעת כוס התרעלה", "כוס חמתו" (ישעיה נ"א, יז)… ולפי שנתכוונה להבדל מאדם על ידי היין אין הנשים טועמות יין של הבדלה…
הרב איסר זלמן מלצר מציין הסבר הלכתי לכך שנשים לא שותות מיין ההבדלה. ייתכן שנשים פטורות מהבדלה, כך שעניית "אמן" לברכות המגיעות לאחר ברכת בורא פרי הגפן מהווה הפסק בין הברכה לשתייה. הרב צבי פסח פרנק מביא את דבריו אלו של הרב מלצר, אך מטיל בהם ספק.
שו"ת הר צבי, אורח חיים א, קנד
ועפ"י הנ"ל [ועל פי הנזכר לעיל] אמר שארי הגאון הגרא"ז מלצר זצ"ל לתת טעם גם מבחינת הלכה על זה שנהגו הנשים שלא לטעום מהיין של כוס ההבדלה… משום דאנו חוששים דשמא הלכה כשיטת האומרים דנשים פטורות מהבדלה, ולשיטה זו האמן שהיא עושה על ברכת האור וההבדלה הוי הפסק בין בורא פרי הגפן שיוצאת מפי הבעל לשתייה, ויש לעיין קצת בזה דהרי סוף כל סוף היא חייבת להבדיל מספק, וגם חיוב מספק הוי חיוב ותו לא הוי הפסק.
לפי התולעת יעקב, ששיטתו קשורה ליין באופן ספציפי, אישה בהחלט יכולה לשתות בהבדלה אם מבדילים על משקה אחר. לשיטת הרב מלצר, סוג המשקה אינו רלוונטי.
המשנה ברורה מציע כי המנהג שלא לשתות הוא אחת הסיבות להעדפה שגבר יבדיל בעבור אישה:
משנה ברורה רצו, לה
והנה לפי מה שכתב המ"א [המגן אברהם]… דנהגו הנשים שלא לשתות מכוס הבדלה א"כ [אם כן] בלאו כל הטעמים האיך תבדיל בעצמה והלא אינה יכולה לשתות… אלא כונת המ"א [המגן אברהם] להקל בשאין לה ממי לצאת דאז בע"כ [בעל כורחה] תבדיל לעצמה ותשתה כדי שלא לבטל מצות הבדלה:
ערוך השולחן חולק על כך שכן עניין ההימנעות משתיית יין ההבדלה הוא מנהג ולא הלכה, ואפילו לא מנהג גורף:
ערוך השולחן אורח חיים רצו, ה
וראיתי מי שהקשה דאיך יבדילו והא נשים אינן שותות מכוס הבדלה ותמיהני על זה דאטו דינא הוא מנהגא בעלמא הוא ולא כולן חוששות לזה ופשיטא דכשמבדילות צריכות לשתות.
הלכה למעשה, גם אישה המקפידה על מנהג זה בדרך כלל, יכולה להבדיל בעצמה במידת הצורך ולשתות את היין, או להבדיל על משקה אחר, ובכך לפתור את עניין חווה והענבים.
לפעמים נשים נמנעות משתיית יין ההבדלה מחשש שמא היין יגרום לצמיחת שיער על פניהן. לדברי החזון איש, חשש זה אינו אלא אי הבנה:
הרב צבי יברוב, מעשה איש ה, עמ' צג
בצאת השבת בעת שהבדיל על היין, היו ילדים עומדים בתור והיה החזו"א [החזון איש] משקם יין מן הכוס. היתה במקום ילדה קטנה של אחד מן הת"ח [התלמידי חכמים] שנדחקה אף היא לשתות מן היין, ואמר לה אביה: אם תשתי יגדל לך זקן… החזו"א [החזון איש] ששמע את הדברים חייך ואמר: ל"עולם" יש טעות [דער וועלט האט אטעות], לא מי ששותה גודל לו זקן, אלא מי שגודל לו זקן – הוא שותה!
במאמר הנקרא "יין מההבדלה, נשים וזקנים"15 לא הצליח הרב ד"ר ארי זיבוטופסקי למצוא מקור ברור לחשש זה. הוא מציין כי בגמרא מובא שבירה קשורה להצמחת שיער על פניהן של נשים:
מועד קטן ט ע"ב
אמר רב נחמן: רב ביבי, דשתי שיכרא, בעיין בנתיה טפלא; אנן, דלא שתינן שיכרא, לא בעיין בנתין טפלא.
תרגום
אמר רב נחמן: רב ביבי, ששותה שיכר, צריכות בנותיו קרם להסרת שיער; אנחנו, שאיננו שותים שיכר, בנותינו אינן צריכות קרם להסרת שיער.
הרב זיבוטופסקי משער כי אולי אזהרה זו לנשים הפכה לפופולרית במקומות שבהם השתמשו בבירה בהבדלה.
ברכות נוספות
לצד ההבחנה בין יום השביעי לששת ימי המעשה, ההבדלה משמשת גם למעבר טקסי מן השבת אל החול. ההיבטים הרגשיים והמעשיים של מעבר זה מוצאים ביטוי בהתאמה בברכות על הבשמים ועל האש, שאותן מברכים כחלק מההבדלה.16
מיני בשמים
רבי שמעון בן לקיש מתאר בגמרא את חשיבותה של הנשמה היתרה שאנו מקבלים בשבת:
ביצה טז ע"א
דאמר רבי שמעון בן לקיש: נשמה יתירה נותן הקדוש ברוך הוא באדם ערב שבת, ולמוצאי שבת נוטלין אותה הימנו, שנאמר שבת וינפש, כיון ששבת ווי אבדה נפש.
התוספות מקשרים את הברכה על מיני בשמים לאובדן נפש זה:
תוספות, ביצה לג ע"ב, ד"ה כי הוינן
דמברכינן אבשמים במ"ש [במוצאי שבת] משום נפש יתירה שאבד ומריח הבשמים ומישב דעתו עליו ובי"ט [וביום טוב] ליכא נשמה יתירה וא"ת [ואי תימא] אמאי לא מברכין אבשמים כשחל יום טוב להיות במ"ש [במוצאי שבת] כיון דיש לו מאכלים חשובים וטובים מישב דעתו ממילא בלא ריח בשמים…
הרמב"ם מתייחס לרעיון זה באופן רציונלי יותר, כדרך לתת מענה לנפשנו הדואבת עם צאת השבת ולקראת תחילתו של שבוע חדש:
משנה תורה הלכות שבת פכ"ט הכ"ט
ולמה מברכים על הבשמים במוצאי שבת, מפני שהנפש דואבת ליציאת שבת משמחין אותה ומיישבין אותה בריח טוב.
הבשמים מסייעים לנו במעבר הרגשי משבת לימות החול. האמירה של ריש לקיש היא ספציפית לשבת, ולכן אין מברכים על הבשמים בצאת יום טוב.
מכיוון שברכת הבשמים היא ברכת הנהנין, נשים בהחלט יכולות לברך אותה ולענות עליה אמן.
מגן אברהם רצו, ח
ופשוט דרשאים לברך לעצמן על הבשמים ועל הכוס דברכת הנהנין הם.
מאורי האש
אנו מברכים על האש במוצאי שבת לזכר אדם הראשון אשר למד להצית אש במוצאי השבת הראשונה, ובירך את אותה ברכה:17
תלמוד ירושלמי ברכות פ"ח ה"ה
כיון שיצאת שבת התחיל משמש החושך ובא ונתירא אדם ואמר אלו הוא שכתב בו [בראשית ג', טו] הוא ישופך ראש ואתה תשופנו עקב שמא בא לנשכני ואמר [תהילים קל"ט, יא] אך חשך ישופני. אמר רבי לוי באותו שעה זימן הקדוש ברוך הוא שני רעפין והקישן זה לזה ויצא מהן האור הדא הוא דכתיב [תהילים קל"ט, יא] ולילה אור בעדני ובירך עליה בורא מאורי האש. שמואל אמר לפיכך מברכין על האש במוצאי שבתות שהיא תחילת ברייתה. רב הונא בשם רבי אבהו בשם רבי יוחנן אף במוצאי יום הכיפורים מברך עליה שכבר שבת האור כל אותו היום:
ביום כיפור מברכים בורא מאורי האש על נר ששבת, כלומר נר שדלק אך לא היה בשימוש במהלך יום הכיפורים. ברכה זו מדגישה את חוסר היכולת שלנו לעשות מלאכה ולהצית אש לאורך היום. הצתת האש במוצאי שבת היא מעבר טקסי ממנוחה לעשיית מלאכה. אך במוצאי שבת אין מקפידים להשתמש בנר שהודלק לפני השבת, שכן האדם הראשון הצית את להבתו רק אחרי השבת.
המשנה ברורה פוסק כי נשים אינן חייבות לברך על מאורי האש בהבדלה של מוצאי שבת:
ביאור הלכה רצו, ח
…ומסתפקנא אפילו למ"ד [למאן דאמר] דנשים חייבות בהבדלה אם חייבות בברכת הנר דבשלמא הבדלה אף שהוא זמן גרמא נכללת במצוה דזכור שהיא שייכא לשבת וכמש"כ [וכמו שכתב] הרמב"ם ואפילו למ"ד [למאן דאמר] דרבנן דומיא דקידוש תקנוה משא"כ [מה שאין כן] נר שנתקן על בריאת האור במו"ש [במוצאי שבת] שאינה שייכא לשבת כלל והיא זמן גרמא מנ"ל [מנא לן] דחייבות וא"ל [ואין לומר] כיון שנקבעת בברכת הבדלה חדא דינא להו דז"א [דזה אינו] דהא יכולין לברך אותה בפני עצמה ג"כ [גם כן] וגם אין מחויב לחזור אחר האור כדלקמן בסימן רצ"ח ס"א ואולי כיון דלכתחלה מצוה לסדרן ביחד חדא דינא להו. ויותר נכון לומר דאינה חייבת בברכת הנר לכו"ע [לכולי עלמא]:
נראה כי הסבר זה מהדהד את שיטת הר"ש לגבי חיוב נשים בהבדלה באופן כללי. ייתכן שהברכה לזכר האש של האדם הראשון במוצאי שבת שייכת ליום חול ולא לשבת, כך שהעיקרון המחייב נשים בהלכות שבת אינו חל עליה. ובכל זאת, המשנה ברורה כותב כי אישה "אינה חייבת" בברכה – ולא שאסור לה לברך.
לסוגיה זו יש המוסיפים חשש נוסף. אם נשים אינן חייבות בברכת בורא מאורי האש, אולי אישה המבדילה בעבור עצמה לא צריכה לברך זאת באמצע ההבדלה, כדי למנוע הפסק מן הברכות שהיא אכן חייבת בהן. משום כך, הרב יהושע נויבירט פוסק שבמצב כזה אישה תברך על האש לאחר ההבדלה. הרב נויבירט מביא בהערת שוליים את פסיקתו של רבו, הרב שלמה זלמן אוירבך, אשר לפיה מותר לנשים לברך בורא מאורי האש:
שמירת שבת כהלכתה ב, סא כד
אשה המבדילה לעצמה, וכדלעיל פרק נח סעיף טז, לא תברך ברכת הנר בין ברכות ההבדלה, כי הרי בעצם היא פטורה מברכה זו, ואם תברך, יהיה בזה חשש להפסק בין ברכות ההבדלה, אבל יכולה היא לברכה אחר שתשתה מכוס הבדלה. הערה סט: שמעתי מהגרש"ז אויערבך שליט"א… מה טעם יש להפקיע אותן [הנשים] ולאסור עליהן לקיים מצוה זו של הודיה לה' זכר לבריאה… שמותר להן לברך "מאורי האש" ולקבל ע"ז [על זה] שכר כמי שאינו מצווה ועושה… עכ"ד [עד כאן דעתו] [של הגרש"ז אויערבך], אלא דלפ"ז יל"ע [דלפי זה יש לעיין] דלמה לא תברך ברכת הנר באמצע הבדלה…
פוסקים אחרים, ובהם הרב עובדיה יוסף, מטילים ספק בהעלאת חשש זה מאחר שהראשונים לא חששו לכך.
שו"ת יביע אומר חלק ד, אורח חיים סימן כד
דלהפוסקים דס"ל [דסבירא להו] דנשים חייבות בהבדלה, חייבות גם בבר[כת] בורא מאורי האש… וכן בדין, שהכל נכלל במצות הבדלה, וכמבואר להדיא בחי[דושי] הריטב"א (פסחים נד) דאשתו בכלל בני ביתו, ור[בי] היה חוזר וסודרן על הכוס להוציא אשתו וב"ב [ובני ביתו] מברכת בורא מאורי האש. וכיעו"ש [וכיעויין שם]. וזה ברור לפע"ד [לפי עניות דעתי]. ואפי[לו] במקום שאין מנהג יש לנשים לברך במ"ה [בורא מאורי האש]. ודו"ק. מש"כ [מה שכתבתי] שהנשים חייבות בבר[כת] בורא מאורי האש במוצ"ש [במוצאי שבת], ולא הוי בכלל מ"ע שהז"ג [מצות עשה שהזמן גרמה], הואיל והוקבע על כוס ההבדלה שהנשים חייבות בו. ודלא כמשנ"ב שכ' דלכ"ע [כמשנה ברורה שכתב דלכולי עלמא] נשים פטורות מזה. דאשתמטיתיה [שנשמטו ממנו] דברי האחרונים. ושכן המנהג.
הרב משה פיינשטיין מתיר לנשים לברך על נר ההבדלה במקום הרגיל במסגרת ההבדלה, ורוב הפוסקים קיבלו את שיטתו:
שו"ת אגרות משה חושן משפט ב, מז
…ולע"ד [ולפי עניות דעתי] יש להן לברך על ברכת הנר דכן הא משמע ממה שהמחבר כתב לדעה הראשונה סתם דנשים חייבות בהבדלה ולא מסיק אבל לא תברך על הנר. וגם אף אם נימא דשייך גם בזה פטור בנשים מצד שהוא זמן גרמא הא נשים מקיימות כשרוצות גם מ"ע [מצות עשה] שהזמן גרמא ומברכות עליהן… וגם בעיקר הדבר להחשיב ברכת הנר לזמן גרמא אינו ברור… יש גם לחייב לברך לנשים על האור שהרי גם ברכה דעל הנר במוצאי שבת יש לה דין דלאו הז"ג [הזמן גרמה] דאין לחלק כל ברכה בפ"ע [בפני עצמה] שגם מדינא יש לה לברך.
הרב משה פיינשטין כותב כי לו באמת היה עניין עם ברכת בורא מאורי האש, היינו מצפים ששאלה בנוגע אליה תועלה בספרי פוסקים מוקדמים יותר מהמשנה ברורה. יתר על כן, ידוע כי בקהילות רבות אישה מברכת אפילו על מצוות עשה שהזמן גרמה שהיא פטורה ממנה. מעבר לכך, לא ברור שברכת הנר היא מצווה שהזמן גרמה, מאחר שהיא מגיעה כחלק ממקבץ ברכות. לאור זאת, אין נשים פטורות מן הברכה.
בקצרה, ההסכמה ההלכתית היא שאישה העושה הבדלה תברך את כל הברכות.
העמקה נוספת
הרב דוד אויערבאך, הליכות ביתה, פרק ט"ו.
אהבה אהרנפרייס, "בעצמי... אך לא לבדי", New York: Shaar Press, 2019.
הרב חיים נבון, "הבדלה לנשים", שיעור בבית המדרש הוירטואלי.
הרב ארי זיבוטופסקי, "יין מההבדלה, נשים וזקנים", הקריאה, 10 (2010), עמ' 175–187.
הערות
1. למשל, ספר החינוך (שם) והסמ"ג:
ספר מצוות גדול עשין כט
זכור את יום השבת לקדשו (שמות כ, ח) מכאן שמצות עשה מן התורה לקדש את יום השבת בדברים, וכן פירוש המקרא זכור את השבת בזכירת \[דברים של] שבח וקידוש, וצריך לזכרו בכניסתו בקידוש וביציאתו בהבדלה.
2. כך לדוגמה הראבי"ה, שלדעתו נשים חייבות בהבדלה, מצטט את שמות כ, ט':
ראבי"ה חלק א, מסכת ברכות סב
א"ר [אמר רב] אדא וחייבים בקידוש היום ובהבדלה. בקידוש דכתיב זכור את יום השבת (שמות כ' ח'), זוכרהו על היין בכניסתו לקדש על שולחנך. אם כן מה ת"ל [תלמוד לומר] שמור את יום השבת (דברים ה' י"א)? שמרהו וקדשהו [מ]עשיית מלאכה. ונשים ועבדים וקטנים, הואיל שישנן בשמירת שבת חייבים בקידוש היום. ובהבדלה מנין? דכתיב ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך ויום השביעי שבת לה' אלהיך לא תעשה כל מלאכה וגו' (שמות כ' ט'), הואיל וחייבים בשימור צריכים להבדיל בין קדש לחול בין שבת לששת ימי המעשה…
3. ראו גם כאן:
תוספות הרא"ש, ברכות כ ע"ב
וה"ר [והרב] יוסף קרא היה אומר בשם רבינו קלונימוס איש רומי דנזיר מותר לשתות יין קידוש והבדלה… כלומר מן התורה הוא חייב… ואינו נראה לר"ת [לרבנו תם], דאפילו לפי סברתו [של הרב יוסף קרא] דזכרהו על היין הוי דרשה גמורה, התינח קידוש, הבדלה מאי איכא למימר?
מגיד משנה הלכות שבת כט, ג
וי"א [ויש אומרים] שההבדלה אינה אלא מד"ס [מדברי סופרים] אבל הקידוש הוא דבר תורה. ודע שלדברי הכל אחד אנשים ואחד נשים חייבין הם בקידוש היום ומימרא מפורשת היא נשים חייבות בקידוש היום דבר תורה. ונפקא לן מזכור ושמור והבדלה נמי אם היא דבר תורה נפקא לן חיובא דנשים מהתם ואם היא מדבריהם דומיא דקידוש תקנוה. ורבינו ז"ל סתם כאן, וכיון שלא הזכיר בהן פטור מכלל שהן חייבות…
יד מלאכי כללי הפוסקים, כללי הש"ע ורמ"א
כשכותב בש"ע [בשולחן ערוך] סברא אחת בסתם והסברא האחרת בלשון יש אומרים דעתו לפסוק כאותה סברא שכתב בסתם… דכמעט כל גדולי ישראל הסכימו לסמוך עליו…
ט"ז אורח חיים רצו, ז
…ול"ד [ולא דומה] ללולב ושופר דמברכות כמ"ש [כמו שכתב] רמ"א סי' תקפ"ט שהמנהג שהנשים מברכות על מ"ע [מצוות עשה] שהזמן גרמא כו' שאני התם דהחיוב אצל אנשים הוא דאורייתא משא"כ [מה שאין כן] כאן יש תרתי לפטור שהוא מדרבנן אפילו באנשים והוא מצות עשה שהזמן גרמא… ונראה דעכ"פ [דעל כל פנים] אתה חוננתנו אין חשש לנשים לומר אפילו לפ"ז [לפי זה] דאין שם ברכה מיוחדת, ולקמן סימן רצ"ט ס"י כתב רמ"א דנשים יאמרו המבדיל בין קודש לחול בלא ברכה ויעשו מלאכה:
ערוך השולחן אורח חיים רצו, ה
ויש מי שמיישב דברי רבינו הרמ"א דדווקא במקום שאנשים חייבים מדאורייתא דאז רשאות לברך ולא בהבדלה למי שסובר דגם אנשים הם רק מדרבנן [ט"ז סק"ז], ותמיהני הלא לולב כל ימי החג הם דרבנן לבד יום הראשון ונשים מברכות…
רבי עקיבא איגר אורח חיים תפט, ט
אמנם לדעת הט"ז אין כאן הכרעה לחייב נשים בהבדלה מכך שבתפילה ובדברי ברוך המבדיל אין אמירת ברכה מיוחדת.
כף החיים רצו, נה
ומ"מ [ומכל מקום] מידי פלוגתא לא יצאנו… וע"כ [ועל כן] צריכות הנשים ליזהר לשמוע הבדלה מאחרים…
10. למשל, משנה ברורה רצו, לה והחיי אדם:
חיי אדם ב–ג (הלכות שבת ומועדים) כלל ח, יב
ומכל מקום המנהג שמבדילות לעצמן כמו בשאר מצות עשה שהזמן גרמא דפטורות ואפילו הכי מברכות (שם):
11. גם הרב יהושוע נויבירט מעיד כי כך פסק דודו של הרב דוד אוירבך, הרב שלמה זלמן אוירבך, כאשר בעלה של אישה היה חולה:
שמירת שבת כהלכתה ב נח יח הערה עז
ושמעתי מהגרש"ז אויערבך שליט"א, דאם הבעל חולה, יש לסמוך על הרע"א [רבי עקיבא איגר]… דמעיקר הדין גם נשים חייבות בהבדלה מה"ת [מן התורה].
12. ראו גם את הברכי יוסף, המסכים עם מסקנת הרב אשר, אך חולק על הנחה זו:
ברכי יוסף, אורח חיים רצו
ואנן בדידן אין לנו אלא דברי הרמב"ם (פכ"ט ה"א) ומרן, דהני נשי חייבות דבר תורה. וכן דעת הרב החינוך סוף סי' כ"ו {ל"א}. וכן דעת הסמ"ג (עשין כט). והאשה יכולה להבדיל לעצמה. ומי שהבדיל יכול להבדיל לה.
13. ראו כאן דיון בנוגע לחמר מדינה.
שולחן ערוך אורח חיים רצו, ב
ואין מבדילין על הפת, אבל על השכר מבדילין אם הוא חמר מדינה וה"ה [והוא הדין] לשאר משקין, חוץ מן המים. הגה: וטוב יותר להבדיל על כוס פגום של יין, מעל שכר (אבודרהם).
משנה, ברכות פ"ח מ"ה
ובית הלל אומרים: נר ובשמים מזון והבדלה.
פסחים נג ע"ב
אמר רב יהודה אמר שמואל: אין מברכין על האור אלא במוצאי שבת, הואיל ותחלת ברייתו הוא.
מקורות
כדי לראות את המקורות האלו בהקשרם באתר ספריא, לחצו כאן!
המצווה
פסחים קג ע"ב
המבדיל בין קודש לחול, בין אור לחשך, בין ישראל לעמים, בין יום השביעי לששת ימי המעשה.
משנה תורה הלכות שבת פכ"ט ה"א
מצות עשה מן התורה לקדש את יום השבת בדברים שנאמר (שמות כ') "זכור את יום השבת לקדשו", כלומר זכרהו זכירת שבח וקידוש, וצריך לזכרהו בכניסתו וביציאתו, בכניסתו – בקידוש היום, וביציאתו – בהבדלה.
פסחים קד ע"א
אומר הבדלות במוצאי שבתות ובמוצאי ימים טובים ובמוצאי יום הכפורים ובמוצאי שבת ליום טוב ובמוצאי יום טוב לחולו של מועד. אבל לא במוצאי יום טוב לשבת.
משנה תורה הלכות שבת פכ"ט הי"ח
כשם שמקדשין בלילי שבת ומבדילין במוצאי שבת כך מקדשין בלילי ימים טובים ומבדילין במוצאיהן ובמוצאי יום הכפורים שכולם שבתות ה' הן, ומבדילין במוצאי ימים טובים לחולו של מועד ובמוצאי שבת ליום טוב.
מגיד משנה הלכות שבת כט, יח
ודע שאין קידוש יום טוב דבר תורה:
שו"ת הרא"ש כלל יא, ג
…ר"ת [רבנו תם]: נהי דקידוש היום מן התורה, על היין אינו מן התורה, אלא חז"ל אמרו: זכרהו על היין; ועוד, דאבדלתא לאו דאורייתא.
חיוב
פסחים נד ע"א
אמר רבי יצחק בר אבדימי: אע"פ [אף על פי] שרבי [רבי יהודה הנשיא] מפזרן [את ברכות ההבדלה], חוזר וסודרן [ביחד] על הכוס כדי להוציא בניו ובני ביתו.
בית הבחירה למאירי, ברכות כ ע"ב
…וביאר בכאן שהנשים חייבות בקידוש היום מן התורה אף על פי שהיא מצות עשה שהזמן גרמא וטעם הדבר דכתיב זכור ושמור כל שישנו בשמירה ישנו בזכירה, ונשים הואיל וחייבות בשמירה חייבות בזכירה. הבדלה אף היא בכלל קדוש וגדולי המחברים [כינויו לרמב"ם] מנאוה מצות עשה עם הקדוש ובכלל זכירה, ולדעת זה הבדלה מן התורה כקדוש ונשים חייבות בה כקדוש…
ספר החינוך מצוה לא
מצות קידוש שבת בדברים… ביציאת שבת גם כן מברכין על היין לכבוד היום, ואותה ברכה של מוצאי שבת נקראת הבדלה… ונוהגת בכל מקום ובכל זמן, בזכרים ובנקבות, ואף על פי שהיא מן המצוות שהזמן גרמא, שכן למדונו רבותינו זכרונם לברכה [ברכות כ ע"ב] שהנשים חיבות בקדוש והבדלה.
חידושי הריטב"א, פסחים נד ע"א א
ומדאמרינן "להוציא בניו ובני ביתו" שמעינן דנשים חייבות בהבדלה, ואפי[לו] תימא הבדלה מצות עשה שהזמן גרמא, חייבות בו, דכל דתיקון רבנן כעין דאורייתא תיקן, ובודאי אשתו בכלל בני ביתו בכל מקום.
אורחות חיים חלק א, הלכות הבדלה
כתב הר"ש ז"ל נשים אין מבדילות לעצמן דאין הבדלה תלויה בשמירת שבת אלא רבנן אסמכוה אקרא ע"כ [עד כאן].
הלכה למעשה
שולחן ערוך אורח חיים רצו, ח
נשים חייבות בהבדלה כשם שחייבות בקידוש, ויש מי שחולק. הגה: ע"כ [על כן] לא יבדילו לעצמן רק ישמעו הבדלה מן האנשים.
שולחן ערוך אורח חיים רצט, י
אסור לעשות שום מלאכה קודם שיבדיל… ואם צריך לעשות מלאכה קודם שהבדיל בתפלה אומר המבדיל בין הקודש ובין החול בלא ברכה, ועושה מלאכה. הגה: וכן נשים שאינן מבדילין בתפלה יש ללמדן שיאמרו 'המבדיל בין קודש לחול' קודם שיעשו מלאכה (כל בו).
רבי עקיבא איגר אורח חיים תפט, ט
ומ"ש [ומה שכתב] הרמ"א סס"י [סוף סימן] רצ"ו דנשים לא יבדילו לעצמן היינו לכתחילה לחוש לחומרא להסוברים הבדלה דרבנן ונשים פטורות, אבל מעיקר הדין מבדילין לעצמן דהבדלה דאורייתא, דזכור היינו בכניסתו וביציאתו, וממילא נשים חייבות דכל שישנו בשמיר'[ה ישנו בזכירה] הן...
ב"ח, אורח חיים רצו, א
וכתב הרב בהגה"ה על כן לא יבדילו לעצמן רק ישמעו הבדלה מן האנשים עכ"ל [עד כאן לשונו], מבואר שהבין שמ"ש [שמה שכתב] הארחות חיים בסברא הראשונה נשים אין מבדילות לעצמן היינו לומר דאסורין… למה לא יבדילו לעצמן דבין שהנשים חייבות מן התורה ובין שהן אינם חייבות מדבר תורה אלא מדברי סופרים ואפילו אינם חייבות כלל אפילו מדברי סופרים, למה לא יבדילו להוציא את עצמן מה שהן חייבות מדבר תורה או מדברי סופרים, ואפילו אינם חייבות כלל מכניסות עצמם בחיוב כמו בשופר ולולב וכי היכי דמזמנות לעצמן כדלעיל בסימן קצ"ט הכי נמי מבדילות לעצמן במכל שכן, אלא הדבר ברור דאינן מבדילות לעצמן פירושו אינן צריכות להבדיל לעצמן, דחיובא דרבנן אינו אלא באנשים ולא בנשים, ומיהו המנהג הוא דאפילו כשהן לעצמן חייבין בהבדלה ושומעין הבדלה מפי אנשים ומכל מקום אם האשה יכולה להבדיל בעצמה מבדלת בעצמה ואפילו יש שם אנשים שיכולה לשמוע מפיהם…
מגן אברהם רצו, יא
ואפשר דדעת רמ"א במצוה שיש בה עשיה רשאין לעשות ולברך אבל בדבר שאין בה אלא הברכה כגון כאן אין… אבל ברא"ש פ"ק [פרק קמא] דקידושין משמע דכל ברכה שאין בה "וצונו" רשאים הנשים לומר… והעיקר כדברי ב"ח:
ערוך השולחן אורח חיים רצו, ה
טוב להן שישמעו מפי האנשים, מיהו זה פשיטא דאם אין מי שיבדיל להן שיבדילו לעצמן.
שמירת שבת כהלכתה ב, נח יח
אשה המבדילה לעצמה אף יכולה להוציא את חברתה ידי חובת הבדלה (הערה עה …שמעתי מהגרש"ז אויערבך שליט"א…)
אהבה אהרנפרייס, "בעצמי... אך לא לבדי" (New York: Shaar Press, 2019) , 169–170
בעלי תמיד היה נחוש בדעתו שאישה לא תעשה הבדלה. מעולם לא דיברנו באמת על הסיבות והטעמים לכך... ואז, בשבת אחת, לא היה בביתנו אף גבר... אין בעיה, פשוט נקפוץ לשכן. אך המציאות, כפי שקורה לעיתים קרובות, מוכיחה את עצמה כיותר מאתגרת בפועל מאשר בתאוריה... קראתי לעצמנו 'יתומי מוצאי שבת' כאשר התדפקנו על דלתות בניסיון למצוא גבר שטרם עשה הבדלה. הייתה חייבת להיות אפשרות אחרת, וחיפשתי מענה הלכתי מרב בעל מוניטין בין־לאומי. "ודאי, עשי הבדלה בעצמך אם אין גבר בסביבה"... כמובן שהרב הגדול הזה שפניתי אליו לא היה מודע לכך שהעניין הזה הפך את חיי, או לפחות הפך כל מוצאי שבת בחיי, לזמן של מתח רב ואי־נוחות.
הוצאה ידי חובה
פרי מגדים אורח חיים משבצות זהב, רצו ז
ועל כל פנים אין נשים מוציאות אנשים, שהם ספק… למאן דאמר הבדלה מן התורה, הוא הדין נשים, ולמאן דאמר דרבנן, נשים פטורות, א"כ [אם כן] נמי אין מוציאות לאנשים.
הרב דוד אויערבאך, הליכות ביתה טו, לג
אין לאיש לצאת מצות הבדלה מאשה, אך בשעת הדחק כשאינו יכול להבדיל לעצמו וגם אין באפשרותו לשמוע הבדלה מאיש – יש להקל לצאת מאשה.
לבוש, אורח חיים רצו, ו
ומסתמא מתכוין כל אחד מבני הבית שלא לצאת בהבדלה שמבדילים בבית הכנסת, שסומכין על הבדלה שבבית והויא להו כלא הבדילו כלל ולא נפקי ביה.
ספר המנהגות (ר' אשר מלוניל) יב ע"ב
…דכי אמרינן 'כל הברכות כולם אף על פי שיצא, מוציא' הני מילי להוציא את שאינו בקי, אבל בקי לא. דהוא עצמו יוציא את עצמו אם ירצה, וגם אם קדש או הבדיל, לא יברך לבקי, אלא לאשה או לשאינו בקי.
רמ"א, הגה לשולחן ערוך, אורח חיים תקפט, ו
הגה: והמנהג שהנשים מברכות על מצות עשה שהזמן גרמא על כן גם כאן תברכנה לעצמן, אבל אחרים לא יברכו להן אם כבר יצאו ואין תוקעין רק לנשים, אבל אם תוקעין לאיש המחוייב, מברכין לו אף על פי שכבר יצאו.
מגן אברהם רצו, יא
משמע דכל ברכה שאין בה "וצונו" רשאים הנשים לומר… ועסי' [ועיין סימן] תקפ"ט ס"ו דאם כבר הבדילו האחרים אסור להבדיל לנשים ופשוט דרשאים לברך לעצמן על הבשמים ועל הכוס דברכת הנהנין הם, והעיקר כדברי ב"ח:
משנה ברורה רצו, לו
מן האנשים – ואם האנשים כבר הבדילו לעצמם או שנתכונו לצאת בבהכ"נ [בבית הכנסת] לא יבדילו כדי להוציא הנשים אם אין שם זכרים גדולים או קטנים ששומעין ממנו, דלהיש חולקין הוא ברכה לבטלה [מ"א וש"א]. והנה בספר זכור לאברהם בערך הבדלה וכן בספר ברכי יוסף הביאו כמה פוסקים דס"ל [דסבירא להו] דאפילו מי שהבדיל כבר יכול להבדיל בשביל הנשים, מ"מ [מכל מקום] למה לנו להכניס עצמן בחשש ספק לענין ברכה אחרי דהיא יכולה להבדיל בעצמה…
ערוך השולחן אורח חיים רצו, ה
וראיתי מי שכתב דאיש שכבר הבדיל לא יבדיל בשביל נשים כמו שהאיש אינו מברך על השופר בשביל הנשים כשהוא כבר יצא כמ"ש [כמו שכתוב] בסי' תקפ"ט [א"ר סקי"ח] ולי נראה שאין זה דמיון דבשופר פשיטא שאין שום חיוב עליהן אבל הבדלה לרוב הפוסקים חייבות ונהי נמי דלמיעוט יש לחוש שמא פטורות ובוודאי אם יכולות להבדיל לעצמן יותר טוב אבל אם אין יכולות מותר ומצוה לאיש לעשות בשבילן הבדלה שכן דעת רוב הפוסקים [כנלע"ד] [כך נראה לפי עניות דעתי].
אמירת הברכה ושתיית היין
ברכות לג ע"א
אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: אנשי כנסת הגדולה תקנו להם לישראל ברכות ותפלות קדושות והבדלות. בתחלה קבעוה בתפלה, העשירו – קבעוה על הכוס, חזרו והענו – קבעוה בתפלה, והם אמרו: המבדיל בתפילה צריך שיבדיל על הכוס.
תלמוד ירושלמי פסחים פ"ד ה"א
נשיי דנהיגין דלא למיעבד עובדא באפוקי שובתא אינו מנהג. עד יפני סדרה מנהג.
תרגום
נשים שנוהגות שלא לעשות עשייה בצאת שבת, אינו מנהג. עד סוף התפילה, מנהג.
ספר אבודרהם, סדר מוצאי שבת
גרסינן בפסחים בפרק מקום שנהגו (נא, ב) העושה מלאכה במוצאי שבתות וימים טובים אינו רואה סימן ברכה לעולם. ודוקא קודם הבדלה קאמר כדאיתא בירושלמי בפרק מקום שנהגו נשי דנהיגי דלא למעבד עיבידתא באפוקי שבתא לאו מנהגא. פירוש אינו מנהג טוב עד דתתפני סדרא מנהגא. פירוש עד שישלימו סדר התפלה. ומיהו נהגו הנשים שלא לעשות מלאכה כל מוצאי שבת.
ערוך השולחן אורח חיים רצט, כב
ואנחנו לא שמענו המנהג הזה שהוא כנגד הירושלמי ונשי דידן רק עד אחר הבדלה אין עושות ואח"כ [ואחר כך] עושות כל המלאכות וכן עיקר:
שעורים לזכר אבא מרי ז"ל, "בענין קדוש והבדלה", עמ' קכב
הבדלה בתפילה… מתירה במלאכה, והבדלה על הכוס מסיימת סעודת שבת וגומרת את קיומה, וכל זמן שלא נשלם קיום סדר סעודת שבת ולא חל מפסיק של הבדלה [על הכוס] אסור לאכול.
פסחים קה ע"א
דאמר רב: כשם שהשבת קובעת למעשר – כך שבת קובעת לקידוש… הכי אמר רב: לקידוש – קובעת, ולא להבדלה קובעת. והני מילי – לענין מיפסק, דלא מפסקינן. אבל אתחולי – לא מתחלינן… ושתיה נמי לא אמרן אלא בחמרא ושיכרא, אבל מיא – לית לן בה…אסור לאכול שום דבר, או אפילו לשתות יין או שאר משקין חוץ ממים, משתחשך עד שיבדיל. אבל אם היה יושב ואוכל מבעוד יום וחשכה לו, א"צ [אינו צריך] להפסיק.
שולחן ערוך אורח חיים רצט, א
אסור לאכול שום דבר, או אפילו לשתות יין או שאר משקין חוץ ממים, משתחשך עד שיבדיל. אבל אם היה יושב ואוכל מבעוד יום וחשכה לו, א"צ [אינו צריך] להפסיק.
פסחים קז ע"א
אמרי ליה מר ינוקא ומר קשישא בריה דרב חסדא לרב אשי: …איקלע [אמימר] לאתרין, לא הוה לן חמרא, אייתינא שיכרא. אמר: אי הכי – חמר מדינה הוא. אבדיל וטעים מידי.
מחזור ויטרי סימן קנ
וכששותה שותה מלא לוגמיו ומטעים לביתו ולבני ביתו:
טור אורח חיים רצט
ושותה מלא לוגמיו ומטעים בני ביתו, ורב סעדיה כתב אין צריכין בני ביתו לטעום מכוס של ברכה.
ספר שבלי הלקט ענין שבת, עד
כוס של הבדלה דאין רגילין להשקות ממנו את בני הבית ואת בני המסיבה ומבדיל רגיל לשתות כולו שחייב לברך אחריו.
מגן אברהם רצו, ד
נהגו הנשים שלא לשתות מכוס הבדלה… כ[תב] בש"ל [בשיבולי הלקט] בה[לכות] קידוש כוס של הבדלה רגיל המבדיל לשתות כלו ואין משקה ממנו בני הבית:
בראשית רבה (תיאודור־אלבק), בראשית יט
ותקח מפיריו ותאכל אמר ר' אייבו סחטה ענבים ונתנה לו…
תולעת יעקב, סוד מוצאי שבת (בסוף)
וכבר ידעת מה שאמרו רז"ל בסוד העץ שחטא בו אדם הראשון גפן היתה, ואמרו מלמד שסחטה ענבים ונתנה לו והם "סורי הגפן נכריה" (ירמיה ב', כא), "קובעת כוס התרעלה", "כוס חמתו" (ישעיה נ"א, יז)… ולפי שנתכוונה להבדל מאדם על ידי היין אין הנשים טועמות יין של הבדלה…
שו"ת הר צבי, אורח חיים א, קנד
ועפ"י הנ"ל [ועל פי הנזכר לעיל] אמר שארי הגאון הגרא"ז מלצר זצ"ל לתת טעם גם מבחינת הלכה על זה שנהגו הנשים שלא לטעום מהיין של כוס ההבדלה… משום דאנו חוששים דשמא הלכה כשיטת האומרים דנשים פטורות מהבדלה, ולשיטה זו האמן שהיא עושה על ברכת האור וההבדלה הוי הפסק בין בורא פרי הגפן שיוצאת מפי הבעל לשתייה, ויש לעיין קצת בזה דהרי סוף כל סוף היא חייבת להבדיל מספק, וגם חיוב מספק הוי חיוב ותו לא הוי הפסק.
משנה ברורה רצו, לה
והנה לפי מה שכתב המ"א [המגן אברהם]… דנהגו הנשים שלא לשתות מכוס הבדלה א"כ [אם כן] בלאו כל הטעמים האיך תבדיל בעצמה והלא אינה יכולה לשתות… אלא כונת המ"א [המגן אברהם] להקל בשאין לה ממי לצאת דאז בע"כ [בעל כורחה] תבדיל לעצמה ותשתה כדי שלא לבטל מצות הבדלה:
ערוך השולחן אורח חיים רצו, ה
וראיתי מי שהקשה דאיך יבדילו והא נשים אינן שותות מכוס הבדלה ותמיהני על זה דאטו דינא הוא מנהגא בעלמא הוא ולא כולן חוששות לזה ופשיטא דכשמבדילות צריכות לשתות.
הרב צבי יברוב, מעשה איש ה, עמ' צג
בצאת השבת בעת שהבדיל על היין, היו ילדים עומדים בתור והיה החזו"א [החזון איש] משקם יין מן הכוס. היתה במקום ילדה קטנה של אחד מן הת"ח [התלמידי חכמים] שנדחקה אף היא לשתות מן היין, ואמר לה אביה: אם תשתי יגדל לך זקן… החזו"א [החזון איש] ששמע את הדברים חייך ואמר: ל"עולם" יש טעות [דער וועלט האט אטעות], לא מי ששותה גודל לו זקן, אלא מי שגודל לו זקן – הוא שותה!
מועד קטן ט ע"ב
אמר רב נחמן: רב ביבי, דשתי שיכרא, בעיין בנתיה טפלא; אנן, דלא שתינן שיכרא, לא בעיין בנתין טפלא.
תרגום
אמר רב נחמן: רב ביבי, ששותה שיכר, צריכות בנותיו קרם להסרת שיער; אנחנו, שאיננו שותים שיכר, בנותינו אינן צריכות קרם להסרת שיער.
ברכות נוספות
ביצה טז ע"א
דאמר רבי שמעון בן לקיש: נשמה יתירה נותן הקדוש ברוך הוא באדם ערב שבת, ולמוצאי שבת נוטלין אותה הימנו, שנאמר שבת וינפש, כיון ששבת ווי אבדה נפש.
תוספות, ביצה לג ע"ב, ד"ה כי הוינן
דמברכינן אבשמים במ"ש [במוצאי שבת] משום נפש יתירה שאבד ומריח הבשמים ומישב דעתו עליו ובי"ט [וביום טוב] ליכא נשמה יתירה וא"ת [ואי תימא] אמאי לא מברכין אבשמים כשחל יום טוב להיות במ"ש [במוצאי שבת] כיון דיש לו מאכלים חשובים וטובים מישב דעתו ממילא בלא ריח בשמים…
משנה תורה הלכות שבת פכ"ט הכ"ט
ולמה מברכים על הבשמים במוצאי שבת, מפני שהנפש דואבת ליציאת שבת משמחין אותה ומיישבין אותה בריח טוב.
מגן אברהם רצו, ח
ופשוט דרשאים לברך לעצמן על הבשמים ועל הכוס דברכת הנהנין הם.
תלמוד ירושלמי ברכות פ"ח ה"ה
כיון שיצאת שבת התחיל משמש החושך ובא ונתירא אדם ואמר אלו הוא שכתב בו [בראשית ג', טו] הוא ישופך ראש ואתה תשופנו עקב שמא בא לנשכני ואמר [תהילים קל"ט, יא] אך חשך ישופני. אמר רבי לוי באותו שעה זימן הקדוש ברוך הוא שני רעפין והקישן זה לזה ויצא מהן האור הדא הוא דכתיב [תהילים קל"ט, יא] ולילה אור בעדני ובירך עליה בורא מאורי האש. שמואל אמר לפיכך מברכין על האש במוצאי שבתות שהיא תחילת ברייתה. רב הונא בשם רבי אבהו בשם רבי יוחנן אף במוצאי יום הכיפורים מברך עליה שכבר שבת האור כל אותו היום:
ביאור הלכה רצו, ח
…ומסתפקנא אפילו למ"ד [למאן דאמר] דנשים חייבות בהבדלה אם חייבות בברכת הנר דבשלמא הבדלה אף שהוא זמן גרמא נכללת במצוה דזכור שהיא שייכא לשבת וכמש"כ [וכמו שכתב] הרמב"ם ואפילו למ"ד [למאן דאמר] דרבנן דומיא דקידוש תקנוה משא"כ [מה שאין כן] נר שנתקן על בריאת האור במו"ש [במוצאי שבת] שאינה שייכא לשבת כלל והיא זמן גרמא מנ"ל [מנא לן] דחייבות וא"ל [ואין לומר] כיון שנקבעת בברכת הבדלה חדא דינא להו דז"א [דזה אינו] דהא יכולין לברך אותה בפני עצמה ג"כ [גם כן] וגם אין מחויב לחזור אחר האור כדלקמן בסימן רצ"ח ס"א ואולי כיון דלכתחלה מצוה לסדרן ביחד חדא דינא להו. ויותר נכון לומר דאינה חייבת בברכת הנר לכו"ע [לכולי עלמא]:
שמירת שבת כהלכתה ב, סא כד /span>
אשה המבדילה לעצמה, וכדלעיל פרק נח סעיף טז, לא תברך ברכת הנר בין ברכות ההבדלה, כי הרי בעצם היא פטורה מברכה זו, ואם תברך, יהיה בזה חשש להפסק בין ברכות ההבדלה, אבל יכולה היא לברכה אחר שתשתה מכוס הבדלה. הערה סט: שמעתי מהגרש"ז אויערבך שליט"א… מה טעם יש להפקיע אותן [הנשים] ולאסור עליהן לקיים מצוה זו של הודיה לה' זכר לבריאה… שמותר להן לברך "מאורי האש" ולקבל ע"ז [על זה] שכר כמי שאינו מצווה ועושה… עכ"ד [עד כאן דעתו] [של הגרש"ז אויערבך], אלא דלפ"ז יל"ע [דלפי זה יש לעיין] דלמה לא תברך ברכת הנר באמצע הבדלה…
שו"ת יביע אומר חלק ד, אורח חיים סימן כד
דלהפוסקים דס"ל [דסבירא להו] דנשים חייבות בהבדלה, חייבות גם בבר[כת] בורא מאורי האש… וכן בדין, שהכל נכלל במצות הבדלה, וכמבואר להדיא בחי[דושי] הריטב"א (פסחים נד) דאשתו בכלל בני ביתו, ור[בי] היה חוזר וסודרן על הכוס להוציא אשתו וב"ב [ובני ביתו] מברכת בורא מאורי האש. וכיעו"ש [וכיעויין שם]. וזה ברור לפע"ד [לפי עניות דעתי]. ואפי[לו] במקום שאין מנהג יש לנשים לברך במ"ה [בורא מאורי האש]. ודו"ק. מש"כ [מה שכתבתי] שהנשים חייבות בבר[כת] בורא מאורי האש במוצ"ש [במוצאי שבת], ולא הוי בכלל מ"ע שהז"ג [מצות עשה שהזמן גרמה], הואיל והוקבע על כוס ההבדלה שהנשים חייבות בו. ודלא כמשנ"ב שכ' דלכ"ע [כמשנה ברורה שכתב דלכולי עלמא] נשים פטורות מזה. דאשתמטיתיה [שנשמטו ממנו] דברי האחרונים. ושכן המנהג.
שו"ת אגרות משה חושן משפט ב, מז
…ולע"ד [ולפי עניות דעתי] יש להן לברך על ברכת הנר דכן הא משמע ממה שהמחבר כתב לדעה הראשונה סתם דנשים חייבות בהבדלה ולא מסיק אבל לא תברך על הנר. וגם אף אם נימא דשייך גם בזה פטור בנשים מצד שהוא זמן גרמא הא נשים מקיימות כשרוצות גם מ"ע [מצות עשה] שהזמן גרמא ומברכות עליהן… וגם בעיקר הדבר להחשיב ברכת הנר לזמן גרמא אינו ברור… יש גם לחייב לברך לנשים על האור שהרי גם ברכה דעל הנר במוצאי שבת יש לה דין דלאו הז"ג [הזמן גרמה] דאין לחלק כל ברכה בפ"ע [בפני עצמה] שגם מדינא יש לה לברך.
שו''ת
עיון בשאלות ותשובות שונה מקריאת מאמר. השו"ת תמציתי וממוקד, ולעיתים קריאה בו אף יעילה יותר כאשר רוצים לדעת את הנושא באופן מעשי. בשו"ת קיימת התייחסות אישית לפונה. קריאת שו"ת מאפשרת למידה וחיבור לנושא, הזדהות והזדמנות ללמידה משותפת במרחב הוירטואלי. לשליחת שאלה לחצו כאן!
שאלות בהשקפה
עד כמה חשוב שאישה תשמע הבדלה מגבר?
הרמ"א כותב כי כאשר הדבר מתאפשר, עדיף בדרך כלל שגבר יערוך הבדלה עבור אישה.
עם זאת, ראינו כי ייתכן שפסיקת הרמ"א היא פשוט חומרה, וכי הקונצנזוס ההלכתי הוא שנשים יכולות להבדיל בעבור עצמן כאשר אין גבר זמין שיכול להוציא אותן ידי חובה. במלים אחרות, אין משמעותה של פסיקת הרמ"א שנשים תלויות בגברים בקיום מצוות הבדלה.
יש לכך משמעויות שונות. למשל, אם אישה זקוקה לאכול (בין אם במוצאי שבת ובין אם בצאת יום כיפור) אין היא צריכה לחכות לגבר כדי לעשות הבדלה ולשבור את הצום. כמו כן, משפחה שאין בה גבר מעל גיל מצוות אינה צריכה לחפש גבר שיבדיל בעבורה. חיפוש כזה מדי פעם בפעם אולי אינו עניין גדול, אך ההתעסקות בכך מדי שבוע עשויה להיות מכבידה מאוד.
אהבה אהרנפרייס מתארת עד כמה מלחיצה הייתה בעבורה ההבדלה כאשר התאלמנה, ועד כמה הוקל לה כאשר רב חשוב אמר לה שהיא יכולה להבדיל בעצמה.
אהבה אהרנפרייס, "בעצמי... אך לא לבדי" (New York: Shaar Press, 2019) , 169–170
בעלי תמיד היה נחוש בדעתו שאישה לא תעשה הבדלה. מעולם לא דיברנו באמת על הסיבות והטעמים לכך... ואז, בשבת אחת, לא היה בביתנו אף גבר... אין בעיה, פשוט נקפוץ לשכן. אך המציאות, כפי שקורה לעיתים קרובות, מוכיחה את עצמה כיותר מאתגרת בפועל מאשר בתאוריה... קראתי לעצמנו 'יתומי מוצאי שבת' כאשר התדפקנו על דלתות בניסיון למצוא גבר שטרם עשה הבדלה. הייתה חייבת להיות אפשרות אחרת, וחיפשתי מענה הלכתי מרב בעל מוניטין בין־לאומי. "ודאי, עשי הבדלה בעצמך אם אין גבר בסביבה"... כמובן שהרב הגדול הזה שפניתי אליו לא היה מודע לכך שהעניין הזה הפך את חיי, או לפחות הפך כל מוצאי שבת בחיי, לזמן של מתח רב ואי־נוחות.
אם אישה תחשוב שהיא אינה יכולה לעשות הבדלה בעצמה, היא עלולה לא לשמוע הבדלה כלל. נפלא שגברי הקהילה מציעים לעזור עם ההבדלה, אך לא פחות חשוב שאישה תדע כי היא יכולה להבדיל בעבור עצמה.
שו"ת
שמע
