האם מותר לאכול לפני קידוש? האם אישה מברכת או עונה אמן לברכת שהחיינו בקידוש יום טוב? האם יש קשר בין תפילות להוצאת אחר ידי חובת קידוש?
תקציר
האם מותר לאכול בין כניסת השבת לקידוש בערב שבת או יום טוב?
לא. כיוון שכל אכילה באותה עת תיחשב כקביעת סעודה. כאשר יש צורך גדול, יש מקום לשתות לפני קידוש עד לשקיעת החמה.
מה בעניין בוקר שבת או יום טוב?
מותר לשתות ולאכול מעט לפני התפילה, הן בשל סיבות רפואיות והן כדי לסייע לריכוז בזמן התפילה. אחרי התפילה אסור בדרך כלל לאכול או לשתות לפני קידושא רבה. לכן, אישה שאינה יכולה להמתין עם אכילה או שתייה לקידוש עם בני ביתה צריכה לקדש לעצמה.
הלכה זו רלוונטית אחרי שאישה התפללה את כל התפילות שהיא נוהגת להתפלל לפני ארוחת בוקר. הרב משה פיינשטיין פוסק כי החיוב בקידוש עבור אישה נשואה הוא רק לאחר שבעלה התפלל שחרית.
מתי נשים מברכות שהחיינו ביום טוב?
בעוד שעדיף לברך שהחיינו על היין, יחד עם הקידוש, נשים רבות נוהגות לברך שהחיינו בזמן הדלקת נרות יום טוב.
יש פוסקים המתנגדים לברכת שהחיינו על הנרות, יש פוסקים המאפשרים זאת, ופוסקים אחרים התומכים במנהג זה, שכן נשים חייבות בברכת שהחיינו וזהו מנהג עתיק.
ומה קורה כאשר האישה מקדשת בעצמה?
אם האישה מקדשת בעבור אחרים, היא תברך שהחיינו פעמים – בהדלקת נרות ושוב בקידוש, שכן הפעם השנייה תהיה בעבור אחרים.
אם היא מקדשת רק לעצמה, יש פוסקים הסוברים כי עליה לברך שהחיינו רק פעם אחת, ועדיף שזו תהיה בקידוש. פוסקים אחרים מתירים לאישה במצב כזה לברך שהחיינו פעמיים דווקא בלילה הראשון של פסח ושל סוכות, שכן הברכה בקידוש יכולה להיות מכוונת על מצוות אכילת מצה או ישיבה בסוכה.
וכאשר אדם אחר מקדש?
אם אישה כבר בירכה שהחיינו בהדלקת נרות, יש האוסרים עליה לענות "אמן" לברכת שהחיינו בקידוש, משום שהדבר ייחשב להפסק בין ברכת הקידוש לשתיית היין. אחרים מתירים לנשים לענות אמן על שהחיינו בקידוש.
האם אישה יכולה להוציא גבר ידי חובת קידוש?
עקרונית, כן. כאן אנו עוסקות בשאלה מתי ניתן לעשות זאת בפועל.
האם מי שכבר התפלל ערבית של שבת יכול להוציא ידי חובת קידוש את מי שלא התפלל ערבית?
אם נניח שהתפילה מוציאה ידי חובת קידוש מדאורייתא – הנחה המוטלת בספק – עדיין לא אמורה להיות לכך השפעה על היכולת להוציא אחר ידי חובה. העיקרון ההלכתי של 'יצא מוציא' אומר שגם מי שכבר יצא ידי חובה עדיין יכול להוציא אדם אחר.
אף כי קיים דיון הלכתי בנושא, לרוב עקרון 'יצא מוציא' נחשב רלוונטי עבור גברים ונשים כאחד. (ראו כאן הרחבה על כך.)
העמקה
מאת לורי נוביק | עריכה: הרב עזרא ביק, אילנה אלצפן ושיינע גולדברג
תרגום: שיראל גרסון | עריכה בעברית: כנרת עזריאל
אכילה טרם הקידוש
על סעודת שבת להתחיל בקידוש. מכיוון שכל דבר שאנו אוכלים או שותים לאחר קבלת השבת נחשב כקביעת סעודה, אסור לאכול או לשתות לפני קידוש בליל שבת. הדבר דומה להלכות מעשר. בעוד שמותר לאכול מן התבואה בשדה באופן ארעי לפני העישור, אכילת גידולי שדה בשבת אינה נחשבת לארעית, ולכן אסורה לפני העישור.
פסחים קה ע"א
דאמר רב: כשם שהשבת קובעת למעשר, כך שבת קובעת לקידוש.שאסור לטעום עד שיקדש אלמא משחשיכה היא חשובה סעודת שבת מאליה.
רש"י שם, ד"ה כך קובעת לקידוש
שאסור לטעום עד שיקדש אלמא משחשיכה היא חשובה סעודת שבת מאליה.
השולחן ערוך אוסר אפילו על שתיית מים לפני הקידוש:
שולחן ערוך אורח חיים ערא, ד
אסור לטעום כלום קודם שיקדש ואפילו מים.
הלכה זו רלוונטית מעת שאדם מקבל את השבת. לרוב, נשים מקבלות שבת בהדלקת נרות. במקרים של צורך גדול מותר לאישה לשתות עד השקיעה, מבלי לקדש קודם לכן:
הרב דוד אויערבאך, הליכות ביתה טו, כא–כב
אשה המדלקת נרות שבת, כיון שמצד המנהג היא מקבלת עליה השבת בהדלקתה, אסורה לאכול או לשתות משעה שהדליקה עד לאחר הקידוש… הדליקה נרות מבעוד יום… קודם בין השמשות יש להקל לה במקום צער אם אינה יכולה לקדש עתה…
בוקר שבת או יום טוב
הראשונים נחלקו בשאלה אם מותר לאכול בשבת בבוקר לפני קידושא רבה. הרמב"ם פוסק שהדבר אסור:
משנה תורה הלכות שבת פכ"ט ה"י
…ומצוה לברך על היין ביום השבת קודם שיסעוד סעודה שניה, וזה הוא הנקרא קידושא רבא, מברך בורא פרי הגפן בלבד ושותה ואחר כך יטול ידיו ויסעוד, ואסור לו לאדם שיטעום כלום קודם שיקדש.
הראב"ד חולק על דברי הרמב"ם, שכן הקידוש בליל שבת כבר קדם לכל אכילה ביום, ולשיטתו קידושא רבה הוא רק סמלי:
השגת הראב"ד שם
אסור לו לאדם שיטעום כלום קודם שיקדש. א"א [אמר אברהם] בחיי ראשי אם מסברא אמרה לא סבר מימיו סברא פחותה מזו. ולפי שקראוהו קדושא רבא יצא לו, ואינה כלום, שכבר נתקדש היום בכניסתו על היין קודם שיטעום…
להלכה נפסק כשיטת הרמב"ם, שאסור לגברים ולנשים לשתות או לאכול לפני קידושא רבה בשבת או ביום טוב.
משנה ברורה רפט, ו
ושלא יטעום קודם לו וכו' – וגם הנשים שייכים בענין זה דכל מילי דשבת איש ואשה שוין [אחרונים].
בדרך כלל, גם בבוקר יום חול, כשאין צורך מיוחד לכך, אסור לאכול או לשתות (כל דבר חוץ ממים) לפני התפילה. משום כך, חיוב קידוש רלוונטי רק כאשר מותר לשתות יין ולאכול סעודה, כלומר לאחר תפילת שחרית.
שולחן ערוך אורח חיים פט, ג–ד
אסור לו להתעסק בצרכיו או לילך לדרך עד שיתפלל תפלת י"ח ([רמ"א] ויש מקילין לאחר שאמרו מקצת ברכות קודם שאמרו ברוך שאמר וטוב להחמיר בזה) (תרומת הדשן סי' י"ח), ולא לאכול ולא לשתות, אבל מים מותר לשתות קודם תפלה בין בחול ובין בשבת ויום טוב, וכן אוכלין ומשקין לרפואה מותר: הצמא והרעב הרי הם בכלל החולים. אם יש בו יכולת לכוין דעתו יתפלל, ואם לאו אם רצה אל יתפלל עד שיאכל וישתה.
במקרים של צורך רפואי או כאשר האוכל יסייע להתרכז בתפילה, יש מקום לשתות או אפילו לאכול מעט לפני התפילה. היתר זה רלוונטי גם בבוקר שבת או יום טוב.
ברור שמותר לשתות מים לפני התפילה בלא צורך בקידוש:
שולחן ערוך אורח חיים רפט, א
…לשתות מים בבוקר קודם תפלה מותר, מפני שעדיין לא חל עליו חובת קידוש.
מה לגבי מקרים שבהם צריך לשתות משקה אחר ולא רק מים או לאכול לפני התפילה? הביאור הלכה פוסק כי מי שאוכל לפני התפילה חייב לקדש קודם לכן:
ביאור הלכה רפט א, ד"ה חובת קידוש
ומי שהותר לו לאכול ולשתות קודם תפלה, כגון שהוא לרפואה וכדלעיל סימן פ"ט ס"ג, פשוט דצריך לקדש מתחלה.
הרב שלמה זלמן אוירבך מסייג פסיקה זו. הוא סובר כי צריך לקדש לפני אכילה או שתייה בשבת רק אם מדובר באכילת קבע, למשל כמות מזון מספקת לברכת מזונות. לאור זאת, הוא פוטר נשים מקידוש לפני התפילה, אפילו אם מדובר בפרוסת עוגה:
שמירת שבת כהלכתה ב, נב יב והערה לד, הערה מה
חולה שצריך לאכול דברי-מאפה מחמשת מיני הדגן בשבת בבוקר קודם שיתפלל, יקדש לפני שיאכל… הערה לד: שבהם אפשר לקיים דין קידוש במקום סעודה. הערה מה: ושמעתי מהגרש"ז אויערבך שליט"א, דאף אם הנשים אוכלות אכילה ארעית לפני התפילה, ופעמים משום חולשה אף אוכלות פרוסת עוגה, מסתבר דאינן צריכות לקדש, דמה שמובא בסי' רפט בביה"ל [בביאור הלכה] ד"ה [דיבור המתחיל] חובת, היינו לגבי חולה שצריך לאכול אכילת קבע, אבל אם סגי לו באכילת ארעית לא יקדש…
כפי שראינו כאן, יש נשים שלא מתפללות תפילת שמונה עשרה בכל יום, והדבר רווח במיוחד בקרב אימהות העסוקות בטיפול אינטנסיבי בילדיהן הצעירים. כמו כן, מנהג רווח בעבור נשים בעלות לו"ז צפוף הוא לברך את הברכות הראשונות של הבוקר (אלוקי נשמה, ברכות התורה וברכות השחר), לאכול ארוחת בוקר, ולהשלים את תפילת שחרית מאוחר יותר באותו בוקר. להלכה, לאחר שאישה סיימה להתפלל את התפילות שהיא רגילה להתפלל לפני האכילה בימות החול, היא חייבת בשמיעת קידוש לפני אכילה או שתייה בשבת.
שמירת שבת כהלכתה ב, נב יג
…אם היא רגילה לאכול מיד אחרי שאמרה איזו בקשה… ואילו תפילת שחרית אינה מתפללת כלל או שמתפללת שחרית אחרי שאכלה, הרי כיון שאמרה בקשה עם קומה ממיטתה – מוטל עליה החיוב לקדש, ואסור לה אפילו לשתות מים…
במקרה שאישה צריכה לאכול או לשתות והיא חייבת לעשות קידוש קודם לכן, אך שתיית יין, מיץ ענבים או משקה חריף אחר קשה עליה, עליה לברר בנוגע לאפשרויות נוספות למשקאות או מאכלים שאפשר לקדש עליהם.1
במקרה של צורך גדול ניתן להקל באכילה או שתייה לפני קידוש. כך, למשל, אם אין לאישה שום דבר שניתן לקדש עליו והיא חייבת לאכול או לשתות, היא יכולה לסמוך על שיטת המהר"ם חלאווה (מובאת כאן) שלפיה נשים פטורות מקידושא רבה:
שו"ת מנחת יצחק ד, כח
…בשעת הדחק יש לצרף מה דאיתא… בשם חי' מהר"ם חלאוה (פסחים ק"ו), שהעיד בשם מורו הרשב"א, דנשים פטורות מקידוש שחרית עיי"ש…
בעבור זוגות רבים, המנהג בנוגע לאכילה לפני התפילה בימות החול שונה במקצת בין בני הזוג. פעמים רבות האיש מתפלל לפני האכילה, בעוד שהאישה אוכלת אחרי שהיא מברכת רק את הברכות הראשונות של הבוקר.
הרב משה פיינשטיין סובר כי החיוב בקידוש של כל בני הבית חל מזמן אחיד. לפיכך, הוא מציע כיוון אחר לקולא, על בסיס העיקרון ההלכתי "אשתו כגופו". כל עוד בעל הבית לא התפלל שחרית, כיוון שהוא עדיין אינו חייב בקידוש, אפשר שגם אשתו עדיין אינה חייבת.2
מאחר שכיום רוב האנשים יודעים לברך בורא פרי הגפן (או ברכת שהכול על משקה חריף), הדבר הפשוט והטוב ביותר לעשות הוא שאישה תקדש לעצמה קידושא רבה לפני האכילה, אחרי שהתפללה את חלקי התפילה שהיא רגילה בהם בהשכמת הבוקר.
שהחיינו
סוגיה מעשית נוספת הרלוונטית במיוחד לנשים היא ברכת "שהחיינו" ביום טוב. סדר הקידוש בליל יום טוב כולל גם את ברכת שהחיינו, המכונה גם "ברכת הזמן". מברכים שהחיינו בכניסתו של כל אחד מן הימים המכונים בתורה 'מקראי קודש', כביטוי של הודיה על הגיענו לכל מועד הראוי לציון.
ירושלמי פסחים פ"י ה
תני: כל שכתב "מקרא קודש" צריך להזכיר בו 'זמן' [ברכת שהחייינו].
זו ההלכה בכל ליל יום טוב, למעט הלילה האחרון (ובחו"ל שני הלילות האחרונים) של פסח, הנחשב המשך של החג, ולא חג בפני עצמו.
משנה תורה הלכות שבת פכ"ט הכ"ג
כל לילי יום טוב, ובליל יום הכיפורים – אומרים שהחיינו; ובשביעי של פסח, אין מברכין שהחיינו, מפני שאינו רגל בפני עצמו, וכבר בירך על הזמן בתחילת הפסח.
בתלמוד הבבלי מובאת שאלה אם יש לברך שהחיינו בראש השנה וביום הכיפורים, ואם יש לברך אותה על יין. הדיון נחתם בפסיקה שאפילו מי שנמצא בשוק צריך לברך בשני הימים הללו, כלומר גם בלי יין.
עירובין מ ע"ב
ואמר רבה כי הוינא בי רב הונא איבעיא לן: מהו לומר זמן בראש השנה וביום הכפורים?… רב ושמואל דאמרי תרוויהו: אין אומר זמן אלא בשלש רגלים… מכל מקום בעינן כוס?… והלכתא אומר זמן בר"ה [בראש השנה] וביוה"כ [וביום הכיפורים] והלכתא זמן אומרו אפילו בשוק.
תרגום
ואמר רבה: כשהייתי בבית רב הונא, נשאל מאיתנו: מהו לומר ברכת זמן [שהחיינו] בראש השנה וביום הכפורים?… רב ושמואל, שאמרו שניהם: אין אומר זמן אלא בשלוש רגלים… מכל מקום, צריכים כוס [יין]?… וההלכה היא: אומר [ברכת] 'זמן' בראש השנה וביום הכיפורים. וההלכה היא: 'זמן' – אומר אותו אפילו בשוק.
העדיפות היא עדיין לברך שהחיינו על יין, יחד עם הקידוש. (יום כיפור הוא היוצא מן הכלל. אין מברכים בו על יין בגלל הצום.)
מאירי, עירובין מ ע"ב
שכל שאפשר בכוס ראוי לסדרו עם שאר הברכות על הכוס.
ברכת שהחיינו בהדלקת נרות
נשים רבות נוהגות לברך שהחיינו בהדלקת נרות יום טוב, אך לא ידוע מתי, היכן ומדוע החל מנהג זה.
האור זרוע מביא את דברי התלמוד הירושלמי (בשורה שאינה מופיעה בגרסאות הירושלמי שלנו) על כך שאין חיוב לברך שהחיינו בהדלקת נרות יום טוב.
אור זרוע ב הלכות ערב שבת, יא
ואמרינן פרק הרואה בירושלמי המדליק נר בלילי יום טוב אומר אקבו"צ [אשר קידשנו במצוותיו וציוונו] להדליק נר לכבוד יום טוב, ואין צריך לומר זמן.
קיימת קשת רחבה של עמדות הלכתיות בנוגע למנהג זה, החל בהתנגדות מוחלטת אליו וכלה בתמיכה בו.
א. התנגדות למנהג – פוסקים מספר, ובהם הרב אליעזר פאפו (המאה ה־18 וה־19, מכונה הפלא יועץ), מתנגדים לברכת שהחיינו בהדלקת נרות ומתייחסים לכך כטעות, שכן עדיף לברך שהחיינו בקידוש:3
חסד לאלפים רסג, ה
המדליק יברך אקב"ו [אשר קדשנו במצוותיו וציוונו] להדליק נר של שבת, ובי"ט [וביום טוב] להדליק נר של יו"ט [יום טוב], אבל אין לברך זמן על הדלקת הנרות, ורבות בנות שגו בזה…
קרוב יותר לזמננו, גם הרב עובדיה יוסף פסק נגד המנהג:
שו"ת יחוה דעת ג, לד
נשים שנהגו לברך שהחיינו בעת הדלקת הנרות של יום טוב, אין למנהגם כל יסוד בהלכה, ונכון שיפסיקו לנהוג כן, ויכוונו לצאת ידי חובת ברכת שהחיינו בקידוש של יום טוב, כתקנת חכמים.
ב. סובלנות למנהג – פוסקים אחרים, ובהם הרב יעקב עמדין, אינם מבטלים את המנהג אך סבורים שעדיף שאישה לא תברך שהחיינו בהדלקת נרות. זאת משום שראוי לברך זאת בקידוש, ומשום שהמנהג אינו מופיע במקורות הלכתיים מוקדמים:
שו"ת שאילת יעב"ץ א, קז
ויפה כיון לענ"ד [לעניות דעתי] לערער על מנהג הנשים המברכות שהחיינו על הדלקת נר די"ט [דיום טוב], וטענותיו גדולות מחמת שלא נזכר בשום פוסק… ועוד דלא עדיף מברכת שהחיינו דעשיית סוכה שנזכר בש"ס ואנו סומכים על של קידוש, הא ודאי קשיא טובא, וחיי דמר שמיום עמדי על דעתי היה ג"כ [גם כן] דבר תמוה בעיני ורציתי למחות באשתי, מטעם זה. ואעפ"כ [ואף על פי כן] לא עשיתי מעשה והנחתי לה מנהגה המוחזק בידה, כי באמת חשש ברכה לבטלה (כמו שחשב מעכ"ת [מעלת כבוד תורתו]) אין כאן לענ"ד [לעניות דעתי], שאלמלי היא רוצה שלא לצאת ידי חובת ברכת הזמן ע"י [על ידי] בעלה, מי ימחה בידה לברך לעצמה ברכה שהיא חייבת בה בלי ספק (דהני נשי הואיל ואיתנהו בשמירה ובזכירה ובשמחת י"ט [יום טוב], פשיטא דבעו ברוכי זמן נמי) ואף בלא ההדלקה יכולה לברך שהחיינו מיד בכניסת י"ט [יום טוב], דקיי"ל [דקיימא לן] זמן אומרו אפי[לו] בשוק, אלא היכא דאיכא כסא סמכינן ליה עליה. מיהא לאו ברכה לבטלה היא כה"ג [כהאי גוונא] נמי, לפי שהיום גורם לברכת הזמן כנז[כר]. ומשום דסמכא ליה אהדלקת הנר. לא גרע בהכי. ושפיר דמי, כיון שהוא בא תחלה ובו ניכר כבוד י"ט [יום טוב] ושמחתו. על כן אמרתי לעצמי הנח להן מנהגן שהוא ירושה להן מאבותיהן ועשו כן בפני גדולי עולם ז"ל… וטוב בעיני (ללמוד זכות בכך על המנהג) לברך אם הייתי מוצא לי סעד וסמך בדברי הפוסקים ז"ל. אבל עדיין לא ראיתי בשום א' מספרי הפסק המפורסמים שיזכירוהו. ולכן קשה בעיני שיעשו להם הנשים מנהג לעצמן בלי יסוד מוסד.
חרף הסתייגותו, בוחר הרב עמדין שלא להתערב במנהג אשתו. אומנם אין בסיס ברור לברכת שהחיינו על הדלקת נרות יום טוב, אך נשים ללא ספק חייבות בברכת שהחיינו מתישהו ביום טוב, ועיקר ההלכה הוא שאין כוס יין חיונית לכך.
ג. תמיכה במנהג – פוסקים אחרים מתבססים על טיעונים דומים לאלה של הרב עמדין לתמיכה במנהג. ערוך השלחן, למשל, מציין כי נשים בדרך כלל מדליקות נרות עם כניסת יום טוב. לפיכך, הברכה יכולה ודאי לחול על יום טוב ולא רק על מעשה ההדלקה.
ערוך השולחן אורח חיים רסג, יב
….ונשים שלנו מברכות גם שהחיינו בעת הדלקת הנרות ביום טוב ואין למחות בידן דע"פ [דעל פי] רוב בעיו"ט [בערב יום טוב] מדליקות לעת ערב ממש, וקאי שהחיינו על יום טוב. ויש מפקפקים בזה. והנח להן לבנות ישראל מנהגן. וביוה"כ [וביום הכיפורים] יש מברכין ויש שאין מברכין, ואנחנו נהגנו לברך.
ואכן, נשים לרוב מקבלות את יום טוב בהדלקת נרות.4 5
חזרה על ברכת שהחיינו בקידוש
במקרה שאישה מדליקה נרות ואחר כך אומרת קידוש, מתי עליה לברך שהחיינו?
כף החיים פוסק שאישה המברכת שהחיינו על הדלקת נרות לא תחזור על הברכה גם כשהיא אומרת קידוש:
כף החיים תקיד, יב
לנשים הנוהגות לברך זמן על הדלקת הנר, אם היא מקדשת לעצמה קידוש היום מאיזה סיבה, דלא תוכל לברך עוד זמן על הקידוש, דנפטרת בברכה שברכה על הנר.
לעומתו, הרב שמואל ואזנר פוסק שניתן לברך שהחיינו על הדלקת נרות ואז לחזור על הברכה גם בקידוש ליל הסדר, כאשר ניתן לומר שברכת שהחיינו חלה על מצוות נוספות, כגון אכילת מצה. מאופן ניסוחו עולה כי קיים מנהג שלפיו בליל הסדר כל אדם, כולל נשים, מקדש בעצמו על הכוס הראשונה.
שו"ת שבט הלוי ג, סט
אבל יש ליישב גם מנהג הנשים כהיום שמברכים שהחיינו על הדלקת נרות ומברכים גם שהחיינו שלאחר קידוש על כוס שלהם, דבשעת הדלקה אין דעתם כלל על מצות מצה אלא על קבלת יום טוב… וכן נוהג דין בדידן והנח להם לישראל…
דיון זה רלוונטי במקרה שאישה מקדשת רק בעבור עצמה או בעבור קטנים (שאינם חייבים במצוות). אם היא מקדשת בעבור אדם אחר שטרם בירך שהחיינו, אזי בהחלט מותר לה לחזור ולברך שהחיינו לאחר הקידוש, מאחר שגם מי שכבר יצא ידי חובת מצווה מסוימת יכול לשוב ולעשותה בשנית לשם הוצאת אחר ידי חובה. (אנחנו דנות בעיקרון זה בהרחבה כאן; נחזור עליו לענייננו בהמשך.) המשנה ברורה מביא הלכה זו בנוגע לחזן שבירך שהחיינו על נרות חנוכה בבית הכנסת, לפני הדלקתו בבית, והרב יהושע ישעיה נויבירט מיישם אותה כאן, ביחס להדלקת נרות יום טוב.
משנה ברורה תרעא, מה
וצריך לחזור ולהדליק – ואפילו הש"ץ [השליח ציבור] שבירך בביהכ"נ [בבית הכנסת] צריך לחזור ולהדליק בביתו דיש חיוב על כל אחד להדליק בביתו ומ"מ [ומכל מקום] לא יחזיר לומר בביתו ברכת שהחיינו אם לא שמדליק להוציא אשתו וב"ב [ובני ביתו].מי שבירך ברכת שהחיינו בשעת הדלקת הנרות, לא יחזור ויברך ברכה זו בשעת הקידוש, אלא אם כן הוא צריך להוציא את בני ביתו בקידוש ובברכת "שהחיינו".
שמירת שבת כהלכתה ב, מד ד
מי שבירך ברכת שהחיינו בשעת הדלקת הנרות, לא יחזור ויברך ברכה זו בשעת הקידוש, אלא אם כן הוא צריך להוציא את בני ביתו בקידוש ובברכת "שהחיינו".
הלכה למעשה, רצוי שמי שיודע שיקדש על היין בהמשך ושלא יהיו אחרים שיוציא ידי חובה – לא יברך שהחיינו עד אז:
הרב דוד אויערבאך, הליכות ביתה יד, הערה קמג
ונראה דבכה"ג [דבכהאי גוונא] שהאשה מקדשת לעצמה וכן איש המדליק נרות דעדיף יותר שלא יברכו שהחיינו בהדלקה אלא בקידוש משום דמצוה לאומרה על הכוס.
לענות אמן לברכת שהחיינו
בדרך כלל, כאשר מברכים ברכת הנהנין לפני הנאה מאכילה או משתייה, אין לדבר בין סיום הברכה לבין האכילה או השתייה. דיבור ייחשב להפסק, אלא אם מדובר בדיבור שקשור ישירות לאכילה או לשתייה.
קידוש וקידושא רבה שונים במקצת, כיוון שהם נחשבים בראש ובראשונה כברכות המצווה, וכברכות הנהנין רק באופן משני. כך למשל, בלילה אנו מברכים ברכה ארוכה על קדושת היום בין אמירת 'בורא פרי הגפן' לשתייה מן היין. אין הדבר נחשב להפסק, שכן זהו מרכיב חיוני בקיום מצוות הקידוש.
באופן דומה, אם אדם מקדש עבור אחרים, אסור לשומעים לדבר עד אחרי שהמקדש שותה מן היין, למעט עניית 'אמן', המסמלת את הכוונה לצאת ידי חובה בשמיעת הברכה.
במקרה שאישה כבר בירכה שהחיינו בהדלקת נרות, ואדם אחר מברך שהחיינו בקידוש, האם מותר לה לענות אמן לברכה זו? לרוב, מטרת עניית 'אמן' היא להצהיר את הכוונה לצאת ידי חובה באמצעות ברכתו של אחר. אך כאן, האישה כבר יצאה ידי חובת ברכת שהחיינו. אם כן, האם 'אמן' במקרה זה ייחשב להפסק?
הרב ואזנר טוען שבמקרה כזה אין לאישה לענות אמן. עם זאת, הוא מוסיף כי יוצאים מן הכלל הם הלילות הראשונים של סוכות ופסח, כיוון שברכת שהחיינו באותם לילות רלוונטית גם למצוות סוכה ומצה:6
שו"ת שבט הלוי ג, סט
ע"ד [על דבר] קידוש בליל יום טוב דנוהגים הנשים לברך ברכת שהחינו בעת הדלקת נרות, והבעל מברך שהחיינו בסוף קידוש, נמצא האשה שכבר יוצאת ידי שהחיינו א"כ [אם כן] אמן שהיא עונה אחר ברכת שהחיינו של הבעל הוי הפסק בין קידוש לשתי[ה]… ובעניותי יראה דבליל פסח לא הוי הפסק וכן בליל סוכות יראה דלא הוי הפסק, ובליל שבועות הוי הפסק ואז באמת לא תענה אמן זה, וטעמא דילי דבליל פסח השהחיינו בא על כמה דברים, על היו"ט [היום טוב], על מצות מצה ומרור, על מצוות ספור יצי"מ [יציאת מצרים] ומצות הלילה, והאשה בשעה שמדלקת לא מכוונת או לא תכוון רק על מצוות הדלקת נרות שבאה מחמת יום טוב, ועדיין יש לה הזכות על השהחיינו של שאר מצות הלילה ונהי דלברך פעמים ממש אין מקום לפי מנהג שלנו אבל אם היא מכוונת לצאת בשהחיינו של הבעל לידי שהחיינו של מצה ומרור וכו' אין עול בדבר וא"כ [ואם כן] אין האמן עכ"פ [על כל פנים] הפסק… וכיו"ב י"ל [וכיוצא בזה יש לומר] גם בליל סוכה דהשהחיינו בא על יום טוב ועל מצות סוכה, והיא מכוונת בהדלקת נרות לצאת רק לידי יום טוב יש לה הזכות עדיין על שהחיינו של סוכה…
הרב משה פיינשטיין ואחרים סוברים כי אישה יכולה לענות 'אמן' במצב זה, כיוון שעבור המקדש ברכת שהחיינו היא חלק בלתי נפרד מהקידוש, ועניית אמן מבטאת רק את ההכרה בכך.
שו"ת אגרות משה אורח חיים ד, קא א
בדבר מנהגנו שהאשה מברכת זמן ביום טוב בשעת הדלקת הנרות אם רשאה לענות אמן על הזמן שמברך בעלה על הכוס בקידוש היום מחשש הפסק בין ברכת היין לשתייתה כיון דהיא כבר נפטרה מברכת הזמן, הנה פשוט שלדינא אין ספק דהא זה מאות בשנים שהנשים מברכות זמן בשעה שמדליקין את הנרות ביום טוב כי אף שלכאורה היה יותר טוב שלא יברכו זמן מאחר שיהיה כוס של קידוש לברך עליו גם זמן דיותר עדיף לברך זמן על הכוס… ואם היה איסור לענות אמן מדין הפסק בין הברכה להשתיה היה טעם גדול למחות ולהחשיב זה למנהג בטעות, ואף שאיכא עצה שלא תענה אמן, לבד שלא יזהרו בזה הרי זה גופא אסור לגרום שלא לענות אמן על ברכה דהוא חיוב גדול לענות אמן אף כשלא צריך לצאת בהברכה כדתנן בברכות דף נ"א ע"ב… אלא ודאי שאין בזה שום איסור משום שצריכה לענות אמן ואין בזה משום הפסק. והטעם נראה דכיון דאצל המקדש היא ברכה הצריכה ואינו הפסק לדידיה אין זה הפסק גם לגבי השומעין היוצאין ממנו…
בתשובתו זו, הרב משה גם מפגין כבוד עמוק למנהגי נשים, בטענה כי ההקפדה על המנהג והיעדר דיונים הלכתיים באשר לאישה העונה 'אמן' עד לעת האחרונה מעידים כי אין כל בעיה בכך.
כיצד עלינו להתייחס למנהגים אשר אינם מופיעים במקורותינו?
ראינו לעיל כי המנהג לברך "שהחיינו" בהדלקת נרות אינו מופיע בספרות ההלכתית הקדומה. לא ברור איך, מתי או מדוע התחיל המנהג. אך נראה שניתן להסביר זאת אינטואיטיבית כברכה הקשורה להגעה לזמן קדוש – למקרא קודש – חדש עם הכנסת החג, דבר שנשים עושות בדרך כלל באמצעות הדלקת הנרות.
ראינו שהמנהג הזה מעלה שאלות מורכבות לגבי קידוש, ומשום כך זכה למגוון התייחסויות הלכתיות.
שאלות בכל הנוגע ליחס בין ההלכה למנהגים עלו הרבה לפני כן. בתלמוד הירושלמי, למשל, מובאים כמה מנהגי נשים, בעיקר סביב הימנעות מעשיית מלאכה. חלק מהמנהגים מתקבלים ומקבלים תוקף הלכתי, בעוד שאחרים נדחים על הסף ואינם מקבלים הכרה הלכתית.
ירושלמי פסחים פ"ד א
נשיי דנהיגין דלא למיעבד עובדא באפוקי שובתא אינו מנהג. עד יפני סדרה מנהג. בתריי' ובחמשתה אינו מנהג. עד יתפני תענית מנהג. יומא דערובתה אינו מנהג. מן מנחתה ולעיל מנהג. יומא דירחא מנהג. א"ר [אמר רבי] זעירה נשייא דנהגן דלא למישתייה מן דאב עליל מנהג.
תרגום
נשים שנוהגות שלא לעשות מלאכה במוצאי שבת – אינו מנהג. עד סוף התפילות [במוצ"ש] – מנהג. בימי שני וחמישי – אינו מנהג. עד סוף תענית – מנהג. בהושענא רבה – אינו מנהג. מן מנחתה ולמעלה – מנהג. ראש חודש – מנהג. אמר רבי זעירה: נשים שנוהגות שלא לארוג מתחילת אב – מנהג.
(כאן אנו דנות במנהגי ראש חודש וכאן בתחילת חודש אב.)
השאלה כיצד צצו מנהגים אלו ומה משמעותם מחזירה אותנו לדיוננו במבוא לדרכיה בשני אופני העברת ההלכה מדור לדור: דרך טקסטים ודרך חיקוי. אנו טוענות שם כי לאורך ההיסטוריה, נשים למעשה למדו ולימדו הלכה באמצעות חיקוי יותר מאשר דרך טקסטים, כך שקל להבין כיצד יכלו נשים להתחיל או לשמר מנהגים שאינם מופיעים בכתב.
כאשר מנהג הופך לקבוע, הוא מקבל משקל הלכתי משלו, ובסופו של דבר הספרות ההלכתית צריכה להתייחס אליו. ההתייחסויות המגוונות למנהג ברכת שהחיינו בהדלקת נרות משקפות שיטות רחבות יותר למציאת איזון בין ההלכה הכתובה לבין המסורת הנלמדת דרך חיקוי: האם הטקסט תמיד מנצח, האם ניתן להגיע לתיקו, או האם סומכים במאה אחוז על המנהג?
בפועל, המנהג המסוים הזה עמד במבחן הזמן והטקסטים, ונטמע במלואו במסורת שלנו. פוסקי הלכה רבים לא מיהרו להתערב בכך, זאת חרף הסתייגויותיהם ההלכתיות, אולי משום שהם מכירים בכך שברכת שהחיינו בהדלקת נרות כה חביבה על נשים. נשים רבות, שאינן נוהגות לקדש בעצמן, מוצאות את המקום שלהן בקבלת יום טוב באמצעות הדלקת נרות וברכת שהחיינו.
בקטע מרגש שכתבה לעלון 'משפחה', שיינדי שיף מספרת את סיפורה על ברכת שהחיינו בהדלקת נרות של ראש השנה, לאחר שחייה היו בסכנה עקב סיבוכים בלידה:7
"חיים יקרים", שיינדי שיף, משפחה, 16 בספטמבר 2020
"וקיימנו". הנר שבידי רועד קצת בעודי חוזרת להווה. ה' קיימני... עברו חודשים עד שכוחותיי שבו אלי. אבל חייתי... ניתנה לי ארכה... הייתה לי הזדמנות נוספת להיות אישה, אם, בת, אחות. עדיין היה לי כה הרבה להשיג, מערכת יחסים עם ה' להמשיך ולפתח, חיפוש אחר מטרה ומשמעות. היטיתי את הנר אל הפתילה, הוא הבהב מעט ואז הזדקף בלהבה נאה. עוד להבה ועוד להבה, אחת בעבור כל נפש מבני ביתי. השנה האחרונה הייתה כמעט מאחורינו, ועתה הגיע הזמן להתחנן ולהתפלל לעוד מן המתנה הגדולה מכולן: החיים.
הוצאה ידי חובה ותפילה
מאחר שנשים חייבות בוודאות בקידוש בערב שבת, אישה יכולה להוציא גבר ידי חובת קידוש, וילד או ילדה מתחת לגיל מצוות אינם יכולים להוציא אישה ידי חובה. השולחן ערוך כותב זאת כך:
שולחן ערוך אורח חיים רעא, ב
…והני נשי [ואלו הנשים] הואיל ואיתנהו [ישנן] בשמירה, איתנהו [ישנן] בזכירה, ומוציאות את האנשים הואיל וחייבות מן התורה כמותם.
עם זאת, יש שיקולים הלכתיים נוספים הרלוונטיים להוצאת גבר ידי חובת קידוש בפועל. להרחבה נוספת בנושא, ראו מאמרנו כאן.
שאלה הקשורה לנושא הוצאה ידי חובה ובעלת משמעות מיוחדת בעבור נשים נוגעת לתפילה. תפילת ערבית של שבת כוללת חלקים המכריזים על קדושת השבת. מכאן עולה השאלה: האם מי שכבר התפלל ערבית של שבת יכול להוציא ידי חובת קידוש את מי שלא התפלל ערבית?
כדי להבין את הבסיס לשאלה זו ומדוע בסופו של דבר אין חוששים לכך, נבחן תחילה כמה מאפיינים הלכתיים של קידוש ערב שבת.
קידוש מן התורה
למדנו כי קידוש הוא מצווה מדאורייתא בעבור גברים ונשים כאחד. ראינו גם כי הפוסקים חלוקים בשאלה אם זיכרון יציאת מצרים וקידוש על היין הם מדאורייתא או מדרבנן.
נוסף על כך, מובא בגמרא כי יש לקדש במקום סעודה:
פסחים קא ע"א
דאמר שמואל: אין קידוש אלא במקום סעודה.
הפוסקים דנים בהגדרת סעודה למטרה זו,8 ועוסקים בשאלה אם ניתן לצאת ידי חובת קידוש מדאורייתא ללא סעודה. חובת הסעודה היא ככל הנראה מדרבנן, אם כי לא ברור אם מטרתה היא שהקידוש יעלה את סעודת השבת למדרגה נעלה יותר,9 או שהסעודה תעניק חשיבות רבה יותר לקידוש.10
דיונים אלו רלוונטיים לשאלה אם ניתן לצאת ידי חובת קידוש מדאורייתא באמצעות תפילת עמידה של ליל שבת. מחד, תפילת העמידה, בדומה לקידוש, כוללת את ברכת "מקדש השבת". מאידך, אין מברכים אותה על היין או לפני סעודה, וכן אין מזכירים בה את יציאת מצרים.
הרשב"א כותב כי ניתן לצאת ידי חובת קידוש מדאורייתא בהזכרת השבת הנכנסת ובציון שבחה, וכי שאר מרכיבי הקידוש הם למעשה תקנות של אנשי הכנסת הגדולה:
שו"ת הרשב"א ד, רצה
איברא [אומנם], קידוש היום מדאורייתא, כמו שמפורש בפרק מי שמתו (כ ע"ב). ולא נחלק אדם בדבר זה. וההיא דפרק אין עומדין (שם): א"ר [אמר רבי] חייא ברבי אבא א"ר [אמר רבי] יוחנן: אנשי כנסת הגדולה תקנו להם לישראל ברכות ותפלות קדושות והבדלות. על כרחין, לאו עיקרן של דברים ממש קאמר… אלא שעיקרן דבר תורה… קידוש היום, לזכור אותו בכניסתו, כעין שבח וקילוס, כענין מאמר' (שבת קיט ע"ב): רבי חנינא שהיה אומר: נצא ונקבל פני שבת מלכתא כו'. והיה מקלס ואומר: בואי כלה, בואי כלה, וכיוצא בזה, בקריאת פסוקי קדושת השבת, בקריאת ויכולו או ושמרו בני ישראל את השבת, וכיוצא באלו. וכל אחד ואחד אומר, כפי שיזומן לו מעניני שבחו, וקדושתו, והזכרת קדושתו, ובעל פה, ובלא שום נקיטת חפץ: לא כוסו, ולא פתו. באו הם [אנשי כנסת הגדולה], ותקנו לכל, נוסח אחד, במקום סעודה, ובחפץ. ותקנו שיזכירו קדושתו על היין, לפי שאין אומרים שירה אלא על היין. ותקנו להזכירו בתפלה, וקבעו לו ברכה רביעית.
לפי שיטה זו, תפילות בשבח השבת שנשים רבות אומרות עם הדלקת הנרות עשויות גם הן למלא את חיוב הקידוש מדאורייתא.
ארבע מאות שנה אחרי הרשב"א, במאה השבע עשרה, פסק המגן אברהם כי ניתן לקיים את חובת הקידוש מדאורייתא בתפילת העמידה בליל שבת, שכן הברכה הרביעית – בדומה לקידוש – כוללת את ברכת "מקדש השבת".
מגן אברהם רעא, א
קידוש היום דאורייתא בלא יין, ורבנן תקנו על היין… ונ"ל [ונראה לי] דמדאוריי[תא] בקידוש שאמר בתפל[ה] סגי, דקרא כתיב "זכור את יום השבת" והרי זכר אותו, וקידוש במקום סעוד[ה] רבנן תקנוהו….
המגן אברהם אינו מתייחס להשמטת זיכרון יציאת מצרים.
רבי עקיבא איגר מקצין זאת אף יותר. הוא כותב כי אפילו רק אמירת "שבת שלום" בכניסת השבת עשויה להספיק לשם קיום מצוות קידוש היום מדאורייתא.
רבי עקיבא איגר, אורח חיים רעא, א
לענ"ד [לעניות דעתי] מוכח כן ממה דלא מקדשין ביוה"כ [ביום הכיפורים] שחל בשבת לצאת ידי קידוש דשבת דאורייתא. ע"כ [על כן] משום דיוצאים בתפלה… וגם לכאורה לאו דוקא תפלה אלא דכל שמזכיר שבת ואומר שבתא טבתא ג"כ [גם כן] יוצא. דמ"מ [דמכל מקום] הזכיר שבת. ודו"ק.
פוסקים אחרים חולקים על כך, וסוברים כי לא ניתן לצאת ידי חובה מדאורייתא רק באמצעות תפילת עמידה או ברכת "שבת שלום", מכמה סיבות.
ראשית, ייתכן שזיכרון יציאת מצרים הכרחי לשם מצוות קידוש מדאורייתא.
מנחת חינוך מצוה לא
אני תמה מאוד על האחרונים, עמג"א [עיין מגן אברהם] סי' רע"א סק"א, שכתב דבתפלת שבת יוצא ידי קידוש כי על היין הוא רק מד"ס [מדברי סופרים]… ולדידי תמוה מאוד, כיון דבנוסח התפלה של ליל שבת אין אנו מזכירין יצ"מ [יציאת מצרים] ודאי א"י מה"ת [איננו יוצאים מן התורה] כלל. ומימרא מפורשת הוא בלי חולק דנלמד בגז"ש [בגזרה שווה]. ע"כ [על כן] ודאי אם לא הזכיר בקידוש באיזה נוסח שאומר לכבוד היום יצ"מ [יציאת מצרים] א"י מה"ת [אינו יוצא מן התורה] כלל ואין אנו יוצאין מה"ת [מן התורה] בתפלת שבת כלל…
שנית, עצם העובדה שהמתפלל מתכוון לקיים את חובת קידוש היום אחר כך, על יין, עשויה להשפיע על מעמדה ההלכתי של הברכה בתפילת עמידה.
משנה ברורה רעא, ב
דמצות צריכות כונה לצאת בעשיית המצוה, ומסתמא אין מדרך העולם לכוין לצאת את המ"ע [המצוות עשה] ד"זכור" בתפלה, כיון שיש לו יין או פת ויכול לקדש עליהן אח"כ [אחר כך] בברכה כדין, וטוב יותר שיצא אז המ"ע [המצוות עשה] דאורייתא משיצא עתה ויהיה בלא כוס ושלא במקום סעודה.
בניסיון לתמוך בדברי המגן אברהם כותב בעל המשנה ברורה ב'ביאור הלכה' כי אפשר שחיוב זיכרון יציאת מצרים הוא מדרבנן, ויוצאים ידי חובתו באמצעות חלקים אחרים של תפילת ערבית. אך בכל זאת אין הוא בטוח כי ניתן לצאת ידי חובה מדאורייתא באמצעות התפילה:
ביאור הלכה רעא א, ד"ה מיד
ואולי אפשר לומר דכיון שמזכיר פסוק ושמרו בני ישראל את השבת וגו' תיכף להשכיבנו שהיא גאולה אריכתא, די בזה מן התורה, שיש בזה שבחו של היום שבת. ואף שלא הזכיר עדיין קדושת היום… זהו הנ"ל [הנראה לי] ליישב דברי המ"א [המגן אברהם] מפני חומר הקושיא. אבל מ"מ [מכל מקןם] לדינא צ"ע [צריך עיון], דאולי כונת הגמ[רא] שיזכיר יצ"מ [יציאת מצרים] בתוך הקדוש. ובנוסח תפלתנו לא מצינו זה. ומפני כל הטעמים הנ"ל [הנזכרים לעיל] כתבנו בפנים שיש לפקפק בזה הרבה…
קידוש לאחר התפילה
כעת, לאחר שהצגנו את המחלוקת אם תפילת עמידה בערבית של שבת מוציאה ידי חובת קידוש מדאורייתא, נוכל לשוב לשאלה אם מי שהתפלל ערבית יכול להוציא ידי חובת קידוש את מי שלא התפלל. השאלה רלוונטית במצב שבו חלק מן האנשים בסעודת השבת התפללו ערבית, ואחרים לא. האם דווקא גבר – או אישה – שלא התפלל ערבית צריך להיות המקדש, מאחר שעדיין לא קיים את המצווה מדאורייתא?
ככלל, מותר למי שכבר קיים מצווה מסוימת להוציא אדם אחר ידי חובת אותה מצווה. זהו מאפיין של עקרון הערבות, האחריות ההדדית למצוות, הידוע גם כ'יצא מוציא'. (כאן אנו דנות בעיקרון זה.)
אם עקרון 'יצא מוציא' חל גם כאן, אזי אין זה משנה אם מי שכבר התפלל ערבית יקדש עבור מי שלא התפלל. הדבר נכון גם לפי השיטה שתפילת עמידה של ערב שבת מקיימת את חובת הקידוש מדאורייתא.
אך בספרו דגול מרבבה, הרב יחזקאל לנדאו כותב שאולי עדיף שאישה תקדש אם בעלה התפלל ערבית ליל שבת והיא לא. שכן הוא מפרש את דברי הרא"ש בעניין עקרון הערבות באופן המוציא נשים מערבות במקרים כאלה:
דגול מרבבה אורח ח רעא, ב
ואמנם מה שאני מסתפק אפילו באיש המקדש ומוציא אשתו ובני ביתו, אם הנשים לא התפללו ערבית והאיש כבר התפלל ערבית, וא"כ [ואם כן] האיש אינו מחויב מן התורה, והנשים שלא התפללו חייבים מן התורה, א"כ [אם כן] יוצאים בשמיעתן מן האיש? ואף שכל הברכות אף שיצא מוציא, כמ"ש [כמו שכתוב] במסכת ר"ה [ראש השנה] דף כט. היינו מטעם ערבות שכל ישראל ערבים זה בזה, כמ"ש [כמו שפירש] רש"י שם. והרי כתב הרא"ש… שאשה אינה בכלל ערבות, לכך אינה מוציאה אלא מי שחייבו מדרבנן, עיי"ש [עיין שם]. ואני מסתפק אם האשה אינה בכלל ערבות, דהיינו שהיא אינה עריבה בעד אחרים, אבל האנשים שקבלו ערבות בהר גריזים והר עיבל נתערבו גם בעד הנשים, וא"כ [ואם כן] שפיר מוציא האיש את האשה, אף שכבר יצא, או דלמא כשם שהנשים לא נכנסו בכלל ערבות כך לא קיבלו האנשים ערבות בשביל נשים…
רבי עקיבא איגר דוחה את החשש הזה. הוא מפרש את דברי הרא"ש באופן שונה (כפי שאנו מסבירות כאן), ובטוח שנשים נכללות בערבות, כך שעקרון 'יצא מוציא' מאפשר למי שהתפלל להוציא כל אחד אחר ידי חובת המצווה מדאורייתא.
שו"ת רבי עקיבא איגר מהדורא קמא, ז
וראיתי עוד להגאון דגול מרבבה בסי' הנ"ל [הנזכר לעיל] דיצא לדון בדבר חדש, דאיש שכבר התפלל א"י [אינו יכול] להוציא לאשה דלא התפללה… ולא נראה כן דאין חילוק כלל בין איש לאשה לענין ערבות, ולא מצינו בשום דוכתא דבאשה לא יהיה הדין דאם יצאה מוציא…
כמו כן, כפי שראינו לעיל, גם אם נשים אינן נכללות בערבות, וגם אם תפילת עמידה אכן נחשבת כקיום מצוות קידוש מדאורייתא, רבי עקיבא איגר סובר שאפילו רק אמירת "שבת שלום" (או אמירה דומה בשבח השבת), עשויה להוציא ידי חובת הקידוש מדאורייתא. לפיכך, ממילא בעת הקידוש כולם חייבים במצווה מדרבנן בלבד, גם אם רק חלק מהסועדים התפללו ערבית.
גם אם נאמר שתפילת ערבית יכולה להוציא ידי חובת קידוש מדאורייתא ואמירת "שבת שלום" אינה מוציאה, עדיין מי שהתפלל מתכוון לקיים את מצוות הקידוש רק אחר כך.
בן איש חי שנה שניה, פרשת בראשית סעיף י
מן התורה יוצא אדם י"ח [ידי חובתו] בתפלת ערבית ש"ש [של שבת], ורק חז"ל תקנו לקדש על היין. מיהו יש אומרים כל שיש לו יין אינו יוצא מן התורה י"ח [ידי חובת] קידוש בתפילה. גם יש אומרים כל שאינו מכוין בתפילה לצאת י"ח [ידי חובת] קידוש, אינו יוצא מן התורה.
משום כך, אפילו לפי השיטה הסוברת שאין ערבות בין גברים ונשים, אין התפילה מגבילה את אמירת הקידוש בעבור אחרים, ללא קשר למין. (ראו כאן להרחבה בנושא אישה המוציאה גבר ידי חובת קידוש בפועל.)
בוקר שבת
כפי שראינו לעיל, הברכה בקידושא רבה אינה שונה מברכת 'בורא פרי הגפן' הרגילה על יין. עם זאת, הקידוש הוא מצווה מדרבנן, ועל כן הברכה נחשבת כברכת המצווה ולא כברכת הנהנין. על בסיס זה, עקרון 'יצא מוציא' יחול גם על קידושא רבה, כך שמי שכבר יצא ידי חובה יכול להוציא ידי חובה אדם אחר שטרם קיים את המצווה.
עם זאת, קיים דיון בנוגע לשאלה אם עקרון 'יצא מוציא' תקף גם כאשר אין בו צורך, כלומר כאשר מי שיוצא היה יכול להוציא את עצמו ידי חובה. הטור11 והשולחן ערוך מעלים נקודה זו ביחס לקידוש, ולכאורה מגבילים את עקרון 'יצא מוציא' למי שאינו יודע לקדש בעצמו:
שולחן ערוך אורח חיים רעג, ד
יכול אדם לקדש לאחרים אף על פי שאינו אוכל עמהם, דלדידהו הוי מקום סעודה. ואף על גב דבברכת היין אינו יכול להוציא אחרים אם אינו נהנה עמהם, כיון דהאי בפה"ג [בורא פרי הגפן] הוא חובה לקידוש, כקידוש היום דמי ויכול להוציאם אף על פי שאינו נהנה. הגה: ואפילו בקידוש של יום בשחרית בשבת, מותר לעשות כן… והוא שאינם יודעים.
הלכה זו פחות רלוונטית בעניין קידוש ליל שבת, מאחר שהמקדש בדרך כלל עוד לא יצא ידי חובת המצווה מדרבנן (על יין ובמקום סעודה) בבית הכנסת. אך קידושא רבה עשוי להיות מקרה מאתגר מבחינת 'יצא מוציא', שכן פעמים רבות אדם יוצא ידי חובת קידוש הבוקר בקידוש הנערך בבית הכנסת, ולאחר מכן מקדש שוב בעבור בני משפחתו שנשארו בבית.
אם כן, נראה שאם אדם שמע קידושא רבה בבית הכנסת ואכל מזונות (הנחשבים כקביעת סעודה לצורך קידוש), עדיף שמישהו אחר שכבר הגיע לגיל מצוות וטרם יצא ידי חובת קידוש יקדש עבור שאר בני המשפחה לפני הסעודה בבית.
עם זאת, המשנה ברורה פוסק כי בדיעבד ניתן לסמוך על עקרון 'יצא מוציא' גם אם מי ששומע את הקידוש יכול לקדש בעצמו.
ביאור הלכה רעג, ד
נראה לענ"ד [לעניות דעתי] דבדיעבד מוציא בכל גווני דכל הברכות אף על פי שיצא מוציא, אפילו לבקי…
הרב דוד אוירבך פוסק בשם דודו, הרב שלמה זלמן אוירבך, שמותר לגבר לערוך קידושא רבה בעבור בני משפחתו, גם אם כבר יצא ידי חובה וגם אם אשתו יודעת לברך בורא פרי הגפן, כל עוד הוא מתכנן לשתות מעט יין, כך שהברכה תהיה משמעותית עבורו:
הרב דוד אויערבאך, הליכות ביתה טו, טו
וגם נשים חייבות בקידוש זה, ומי שכבר יצא ידי חובת קידוש [כגון בקידוש שהתקיים בבית הכנסת] רשאי לקדש בביתו עבור אשתו, וגם הוא ישתה מהיין. הערה לט… ומדודי הגרש"ז שליט"א שמעתי שאין שום מקום להחמיר בזה… וכן נהוג למעשה.
אין הרב אוירבך רואה מקום להחמיר בכך. מי ששמע או עשה קידוש בבית הכנסת, רשאי לקדש שוב בעבור בני משפחתו.
מחשבה לסיכום
מהו החוט המקשר בין כל הסוגיות המעשיות שנידונו במאמר זה (שהחיינו, אכילה טרם הקידוש, הוצאה ידי חובה ותפילה)? בכל אחד מן המקרים הללו, לרוב עלינו למצוא את האיזון בין כמה אנשים החייבים במצווה ובין כמה דרכים לקיימה, מתוך רצון לשמור על משפחה מאוחדת ולפאר את שם ה' יחדיו – "ברוב עם הדרת מלך". ראינו כי למעשה ישנן דרכים רבות להגיע לאיזון זה בנסיבות שונות.
הערות
שו"ת אגרות משה אורח חיים ד, ק ב
… אלו שרשאות לאכול קודם התפלה, אם צריכות בשבת ויו"ט [ויום טוב] לעשות קידוש כדכתב המ"ב [המשנה ברורה] בביאור הלכה סימן רפ"ט סעי' א' באנשים, הנה לע"ד [לעניות דעתי] באשתו אינה צריכה לקדש, דהרי היא משועבדת לבעלה לאכול דוקא עמו, וכיון שבעלה אסור לאכול קודם התפלה וא"א [ואי אפשר] לו לאכול הסעודה קודם התפלה אין זה זמן אכילה גם לה, שלכן לא חל חובת קידוש גם עליה ומותרת לאכול בלא קידוש… אבל מ"מ [מכל מקום] כשכבר התפלל בעלה ורשאי לקדש ולאכול אך שרוצה לחכות מאיזה טעם וצורך, כיון שכבר חל חובת הקידוש על בעלה חל ממילא גם עליה, ותצטרך לקדש אם רוצה לאכול איזה דבר קודם שירצה בעלה לאכול.
4. היו שטענו כי אישה אשר אינה מקבלת את יום טוב בהדלקת נרות, אלא מדליקה בתנאי שתוכל להמשיך לעשות מלאכה עד לשקיעה, לא תברך שהחיינו בהדלקה. הדבר שנוי במחלוקת.
שו"ת ציץ אליעזר חלק י, יט ה–ו
ברם נראה דביו"ט [דביום טוב] שחל להיות בשבת לא תוכל להתנות כנ"ל רק אם גם לא תברך ברכת שהחיינו בעת ההדלקה (וכן ביום טוב לבד אם לא תדחה ההדלקה לבלילה (עיין פרי יצחק ח"א סי' ו'). ותרצה להתנות תצטרך ג"כ [גם כן] שלא לברך אז שהחיינו) דאם מברכת שהחיינו הרי ברכה זו היא סותרת להתנאי כי משמעותה המשכת וקבלת קדושת היום עליה… ברם עולה בדעתי דאולי יועיל התנאי גם כשמברכות שהחיינו… ורק יחד עם ההתנאה לחשוב שהשהחיינו שמברכת הוא רק על מצות ההדלקה, אבל התוס' [התוספת] יום טוב תקבל לאחר מיכן ותצא בברכת השהחיינו שתשמע בשעת הקידוש.
5. כיוון שלרוב ברכת שהחיינו מקושרת ליום טוב ולאו דווקא להדלקת נרות, יש הסוברים כי עדיף שאישה תמתין עם ברכת שהחיינו עד אחרי הדלקת נרות יום טוב.
שו"ת יחוה דעת ג, לד
לפי זה אם תברך האשה לאחר ברכת הנרות שהחיינו, אפשר שנחשבת ברכת שהחיינו הפסק בין ברכת המצוה לעשייתה, הואיל ולא תיקנו חכמים לברך שהחיינו על ההדלקה.
6. הרב ואזנר מצדד גם במנהג של הדלקת נרות לפני השקיעה, כפי שעושים ביום טוב החל בשבת, שכן אז ניתן לטעון שברכת שהחיינו עדיין לא חלה, גם אם נאמרה, כיוון שיום טוב עדיין לא נכנס.
שו"ת שבט הלוי ג, סט
…ובפרט בחל יום טוב בשבת דמברכות מבעו"י [מבעוד יום] וגם שאר יום טוב ראוי לעשות כן, וכן נוהג דין בדידן, והנח להם לישראל…
שולחן ערוך אורח חיים רעג, ה
כתבו הגאונים הא דאין קידוש אלא במקום סעודה, אפי[לו] אכל דבר מועט, או שתה כוס יין שחייב עליו ברכה, יצא ידי קידוש במקום סעודה וגומר סעודתו במקום אחר. ודוקא אכל לחם או שתה יין, אבל אכל פירות, לא.פירות לא – דה' מינים נקרא מזון ויין סועד הלב אבל שאר דברים אפילו אכל מהם הרבה אינו חשוב סעודה כלל… והנה בשלטי גבורים כתב דאף בפירות די דכל סעודת שבת נחשבת קבע אך דעת הטור ושו"ע [ושולחן ערוך] עיקר [מ"א – מגן אברהם] אך אם חלש לבו קצת ואין לו עתה מחמשת המינים לסעוד אחר הכוס דעת איזה אחרונים דיש לסמוך על הש"ג [השלטי גיבורים] בשחרית אבל בלילה בודאי אין לסמוך עליו דשארי פוסקים לא ס"ל [סבירא להו] כוותיה.
משנה ברורה רעג, כו
פירות לא – דה' מינים נקרא מזון ויין סועד הלב אבל שאר דברים אפילו אכל מהם הרבה אינו חשוב סעודה כלל… והנה בשלטי גבורים כתב דאף בפירות די דכל סעודת שבת נחשבת קבע אך דעת הטור ושו"ע [ושולחן ערוך] עיקר [מ"א – מגן אברהם] אך אם חלש לבו קצת ואין לו עתה מחמשת המינים לסעוד אחר הכוס דעת איזה אחרונים דיש לסמוך על הש"ג [השלטי גיבורים] בשחרית אבל בלילה בודאי אין לסמוך עליו דשארי פוסקים לא ס"ל [סבירא להו] כוותיה.
רא"ש, פסחים י, ה
דאמר שמואל אין קידוש אלא במקום סעודה, דכתיב "וקראת לשבת עונג" – במקום עונג שם תהא קריאה.
רשב"ם, פסחים קא ע"א, ד"ה אף ידי קידוש לא יצאו
כדפרשינן טעמיה לקמיה [כפי שמפרשים לקמן], אין קידוש אלא במקום סעודה, דכתיב (ישעיה נח) "וקראת לשבת עונג" – במקום שאתה קורא לשבת, כלומר קרייה דקידוש, שם תהא עונג. ומדרש הוא.
טור אורח חיים רעג
וראיתי כתוב על שם הגאונים מי שקידש לאנשי ביתו ובא אצל אנשים אחרים אינו מקדש להם. ואני תמה אם כתבו הגאונים כן. ובה"ג [ובעל הלכות גדולות] חילק אם בא אצל אחרים שאין יודעין לקדש מקדש להם אבל אם יודעין לקדש אינו מקדש להם…וטעמו משום דהא דאמרינן (ר"ה כט ע"א) כל הברכות אף על פי שיצא מוציא, הני מילי להוציא את שאינו בקי, אבל לא להוציא את הבקי.
בית יוסף אורח חיים רעג
וטעמו משום דהא דאמרינן (ר"ה כט ע"א) כל הברכות אף על פי שיצא מוציא, הני מילי להוציא את שאינו בקי, אבל לא להוציא את הבקי.
מקורות
כדי לראות את המקורות האלו בהקשרם באתר ספריא, לחצו כאן!
אכילה טרם הקידוש
פסחים קה ע"א
דאמר רב: כשם שהשבת קובעת למעשר, כך שבת קובעת לקידוש.שאסור לטעום עד שיקדש אלמא משחשיכה היא חשובה סעודת שבת מאליה.
רש"י שם, ד"ה כך קובעת לקידוש
שאסור לטעום עד שיקדש אלמא משחשיכה היא חשובה סעודת שבת מאליה.
שולחן ערוך אורח חיים ערא, ד
אסור לטעום כלום קודם שיקדש ואפילו מים.
הרב דוד אויערבאך, הליכות ביתה טו, כא–כב
אשה המדלקת נרות שבת, כיון שמצד המנהג היא מקבלת עליה השבת בהדלקתה, אסורה לאכול או לשתות משעה שהדליקה עד לאחר הקידוש… הדליקה נרות מבעוד יום… קודם בין השמשות יש להקל לה במקום צער אם אינה יכולה לקדש עתה…
משנה תורה הלכות שבת פכ"ט ה"י
…ומצוה לברך על היין ביום השבת קודם שיסעוד סעודה שניה, וזה הוא הנקרא קידושא רבא, מברך בורא פרי הגפן בלבד ושותה ואחר כך יטול ידיו ויסעוד, ואסור לו לאדם שיטעום כלום קודם שיקדש.
השגת הראב"ד שם
אסור לו לאדם שיטעום כלום קודם שיקדש. א"א [אמר אברהם] בחיי ראשי אם מסברא אמרה לא סבר מימיו סברא פחותה מזו. ולפי שקראוהו קדושא רבא יצא לו, ואינה כלום, שכבר נתקדש היום בכניסתו על היין קודם שיטעום…
משנה ברורה רפט, ו
ושלא יטעום קודם לו וכו' – וגם הנשים שייכים בענין זה דכל מילי דשבת איש ואשה שוין [אחרונים].
שולחן ערוך אורח חיים פט, ג–ד
אסור לו להתעסק בצרכיו או לילך לדרך עד שיתפלל תפלת י"ח ([רמ"א] ויש מקילין לאחר שאמרו מקצת ברכות קודם שאמרו ברוך שאמר וטוב להחמיר בזה) (תרומת הדשן סי' י"ח), ולא לאכול ולא לשתות, אבל מים מותר לשתות קודם תפלה בין בחול ובין בשבת ויום טוב, וכן אוכלין ומשקין לרפואה מותר: הצמא והרעב הרי הם בכלל החולים. אם יש בו יכולת לכוין דעתו יתפלל, ואם לאו אם רצה אל יתפלל עד שיאכל וישתה.
שולחן ערוך אורח חיים רפט, א
…לשתות מים בבוקר קודם תפלה מותר, מפני שעדיין לא חל עליו חובת קידוש.
ביאור הלכה רפט א, ד"ה חובת קידוש
ומי שהותר לו לאכול ולשתות קודם תפלה, כגון שהוא לרפואה וכדלעיל סימן פ"ט ס"ג, פשוט דצריך לקדש מתחלה.
שמירת שבת כהלכתה ב, נב יב והערה לד, הערה מה
חולה שצריך לאכול דברי-מאפה מחמשת מיני הדגן בשבת בבוקר קודם שיתפלל, יקדש לפני שיאכל… הערה לד: שבהם אפשר לקיים דין קידוש במקום סעודה. הערה מה: ושמעתי מהגרש"ז אויערבך שליט"א, דאף אם הנשים אוכלות אכילה ארעית לפני התפילה, ופעמים משום חולשה אף אוכלות פרוסת עוגה, מסתבר דאינן צריכות לקדש, דמה שמובא בסי' רפט בביה"ל [בביאור הלכה] ד"ה [דיבור המתחיל] חובת, היינו לגבי חולה שצריך לאכול אכילת קבע, אבל אם סגי לו באכילת ארעית לא יקדש…
שמירת שבת כהלכתהב, נב יג
…אם היא רגילה לאכול מיד אחרי שאמרה איזו בקשה… ואילו תפילת שחרית אינה מתפללת כלל או שמתפללת שחרית אחרי שאכלה, הרי כיון שאמרה בקשה עם קומה ממיטתה – מוטל עליה החיוב לקדש, ואסור לה אפילו לשתות מים…
שו"ת מנחת יצחק ד, כח
…בשעת הדחק יש לצרף מה דאיתא… בשם חי' מהר"ם חלאוה (פסחים ק"ו), שהעיד בשם מורו הרשב"א, דנשים פטורות מקידוש שחרית עיי"ש…
שהחיינו
ירושלמי פסחים פ"י ה
תני: כל שכתב "מקרא קודש" צריך להזכיר בו 'זמן' [ברכת שהחייינו].
משנה תורה הלכות שבת פכ"ט הכ"ג
כל לילי יום טוב, ובליל יום הכיפורים – אומרים שהחיינו; ובשביעי של פסח, אין מברכין שהחיינו, מפני שאינו רגל בפני עצמו, וכבר בירך על הזמן בתחילת הפסח.
עירובין מ ע"ב
ואמר רבה כי הוינא בי רב הונא איבעיא לן: מהו לומר זמן בראש השנה וביום הכפורים?… רב ושמואל דאמרי תרוויהו: אין אומר זמן אלא בשלש רגלים… מכל מקום בעינן כוס?… והלכתא אומר זמן בר"ה [בראש השנה] וביוה"כ [וביום הכיפורים] והלכתא זמן אומרו אפילו בשוק.
תרגום
ואמר רבה: כשהייתי בבית רב הונא, נשאל מאיתנו: מהו לומר ברכת זמן [שהחיינו] בראש השנה וביום הכפורים?… רב ושמואל, שאמרו שניהם: אין אומר זמן אלא בשלוש רגלים… מכל מקום, צריכים כוס [יין]?… וההלכה היא: אומר [ברכת] 'זמן' בראש השנה וביום הכיפורים. וההלכה היא: 'זמן' – אומר אותו אפילו בשוק.
מאירי, עירובין מ ע"ב
שכל שאפשר בכוס ראוי לסדרו עם שאר הברכות על הכוס.
אור זרוע ב הלכות ערב שבת, יא
ואמרינן פרק הרואה בירושלמי המדליק נר בלילי יום טוב אומר אקבו"צ [אשר קידשנו במצוותיו וציוונו] להדליק נר לכבוד יום טוב, ואין צריך לומר זמן.
חסד לאלפים רסג, ה
המדליק יברך אקב"ו [אשר קדשנו במצוותיו וציוונו] להדליק נר של שבת, ובי"ט [וביום טוב] להדליק נר של יו"ט [יום טוב], אבל אין לברך זמן על הדלקת הנרות, ורבות בנות שגו בזה…
שו"ת יחוה דעת ג, לד
נשים שנהגו לברך שהחיינו בעת הדלקת הנרות של יום טוב, אין למנהגם כל יסוד בהלכה, ונכון שיפסיקו לנהוג כן, ויכוונו לצאת ידי חובת ברכת שהחיינו בקידוש של יום טוב, כתקנת חכמים.
שו"ת שאילת יעב"ץ א, קז
ויפה כיון לענ"ד [לעניות דעתי] לערער על מנהג הנשים המברכות שהחיינו על הדלקת נר די"ט [דיום טוב], וטענותיו גדולות מחמת שלא נזכר בשום פוסק… ועוד דלא עדיף מברכת שהחיינו דעשיית סוכה שנזכר בש"ס ואנו סומכים על של קידוש, הא ודאי קשיא טובא, וחיי דמר שמיום עמדי על דעתי היה ג"כ [גם כן] דבר תמוה בעיני ורציתי למחות באשתי, מטעם זה. ואעפ"כ [ואף על פי כן] לא עשיתי מעשה והנחתי לה מנהגה המוחזק בידה, כי באמת חשש ברכה לבטלה (כמו שחשב מעכ"ת [מעלת כבוד תורתו]) אין כאן לענ"ד [לעניות דעתי], שאלמלי היא רוצה שלא לצאת ידי חובת ברכת הזמן ע"י [על ידי] בעלה, מי ימחה בידה לברך לעצמה ברכה שהיא חייבת בה בלי ספק (דהני נשי הואיל ואיתנהו בשמירה ובזכירה ובשמחת י"ט [יום טוב], פשיטא דבעו ברוכי זמן נמי) ואף בלא ההדלקה יכולה לברך שהחיינו מיד בכניסת י"ט [יום טוב], דקיי"ל [דקיימא לן] זמן אומרו אפי[לו] בשוק, אלא היכא דאיכא כסא סמכינן ליה עליה. מיהא לאו ברכה לבטלה היא כה"ג [כהאי גוונא] נמי, לפי שהיום גורם לברכת הזמן כנז[כר]. ומשום דסמכא ליה אהדלקת הנר. לא גרע בהכי. ושפיר דמי, כיון שהוא בא תחלה ובו ניכר כבוד י"ט [יום טוב] ושמחתו. על כן אמרתי לעצמי הנח להן מנהגן שהוא ירושה להן מאבותיהן ועשו כן בפני גדולי עולם ז"ל… וטוב בעיני (ללמוד זכות בכך על המנהג) לברך אם הייתי מוצא לי סעד וסמך בדברי הפוסקים ז"ל. אבל עדיין לא ראיתי בשום א' מספרי הפסק המפורסמים שיזכירוהו. ולכן קשה בעיני שיעשו להם הנשים מנהג לעצמן בלי יסוד מוסד.
ערוך השולחן אורח חיים רסג, יב
….ונשים שלנו מברכות גם שהחיינו בעת הדלקת הנרות ביום טוב ואין למחות בידן דע"פ [דעל פי] רוב בעיו"ט [בערב יום טוב] מדליקות לעת ערב ממש, וקאי שהחיינו על יום טוב. ויש מפקפקים בזה. והנח להן לבנות ישראל מנהגן. וביוה"כ [וביום הכיפורים] יש מברכין ויש שאין מברכין, ואנחנו נהגנו לברך.
כף החיים תקיד, יב
לנשים הנוהגות לברך זמן על הדלקת הנר, אם היא מקדשת לעצמה קידוש היום מאיזה סיבה, דלא תוכל לברך עוד זמן על הקידוש, דנפטרת בברכה שברכה על הנר.
שו"ת שבט הלוי ג, סט
אבל יש ליישב גם מנהג הנשים כהיום שמברכים שהחיינו על הדלקת נרות ומברכים גם שהחיינו שלאחר קידוש על כוס שלהם, דבשעת הדלקה אין דעתם כלל על מצות מצה אלא על קבלת יום טוב… וכן נוהג דין בדידן והנח להם לישראל…
משנה ברורה תרעא, מה
וצריך לחזור ולהדליק – ואפילו הש"ץ [השליח ציבור] שבירך בביהכ"נ [בבית הכנסת] צריך לחזור ולהדליק בביתו דיש חיוב על כל אחד להדליק בביתו ומ"מ [ומכל מקום] לא יחזיר לומר בביתו ברכת שהחיינו אם לא שמדליק להוציא אשתו וב"ב [ובני ביתו].מי שבירך ברכת שהחיינו בשעת הדלקת הנרות, לא יחזור ויברך ברכה זו בשעת הקידוש, אלא אם כן הוא צריך להוציא את בני ביתו בקידוש ובברכת "שהחיינו".
שמירת שבת כהלכתה ב, מד ד
מי שבירך ברכת שהחיינו בשעת הדלקת הנרות, לא יחזור ויברך ברכה זו בשעת הקידוש, אלא אם כן הוא צריך להוציא את בני ביתו בקידוש ובברכת "שהחיינו".
הרב דוד אויערבאך, הליכות ביתה יד, הערה קמג
ונראה דבכה"ג [דבכהאי גוונא] שהאשה מקדשת לעצמה וכן איש המדליק נרות דעדיף יותר שלא יברכו שהחיינו בהדלקה אלא בקידוש משום דמצוה לאומרה על הכוס.
שו"ת שבט הלוי ג, סט
ע"ד [על דבר] קידוש בליל יום טוב דנוהגים הנשים לברך ברכת שהחינו בעת הדלקת נרות, והבעל מברך שהחיינו בסוף קידוש, נמצא האשה שכבר יוצאת ידי שהחיינו א"כ [אם כן] אמן שהיא עונה אחר ברכת שהחיינו של הבעל הוי הפסק בין קידוש לשתי[ה]… ובעניותי יראה דבליל פסח לא הוי הפסק וכן בליל סוכות יראה דלא הוי הפסק, ובליל שבועות הוי הפסק ואז באמת לא תענה אמן זה, וטעמא דילי דבליל פסח השהחיינו בא על כמה דברים, על היו"ט [היום טוב], על מצות מצה ומרור, על מצוות ספור יצי"מ [יציאת מצרים] ומצות הלילה, והאשה בשעה שמדלקת לא מכוונת או לא תכוון רק על מצוות הדלקת נרות שבאה מחמת יום טוב, ועדיין יש לה הזכות על השהחיינו של שאר מצות הלילה ונהי דלברך פעמים ממש אין מקום לפי מנהג שלנו אבל אם היא מכוונת לצאת בשהחיינו של הבעל לידי שהחיינו של מצה ומרור וכו' אין עול בדבר וא"כ [ואם כן] אין האמן עכ"פ [על כל פנים] הפסק… וכיו"ב י"ל [וכיוצא בזה יש לומר] גם בליל סוכה דהשהחיינו בא על יום טוב ועל מצות סוכה, והיא מכוונת בהדלקת נרות לצאת רק לידי יום טוב יש לה הזכות עדיין על שהחיינו של סוכה…
שו"ת אגרות משה אורח חיים ד, קא א
בדבר מנהגנו שהאשה מברכת זמן ביום טוב בשעת הדלקת הנרות אם רשאה לענות אמן על הזמן שמברך בעלה על הכוס בקידוש היום מחשש הפסק בין ברכת היין לשתייתה כיון דהיא כבר נפטרה מברכת הזמן, הנה פשוט שלדינא אין ספק דהא זה מאות בשנים שהנשים מברכות זמן בשעה שמדליקין את הנרות ביום טוב כי אף שלכאורה היה יותר טוב שלא יברכו זמן מאחר שיהיה כוס של קידוש לברך עליו גם זמן דיותר עדיף לברך זמן על הכוס… ואם היה איסור לענות אמן מדין הפסק בין הברכה להשתיה היה טעם גדול למחות ולהחשיב זה למנהג בטעות, ואף שאיכא עצה שלא תענה אמן, לבד שלא יזהרו בזה הרי זה גופא אסור לגרום שלא לענות אמן על ברכה דהוא חיוב גדול לענות אמן אף כשלא צריך לצאת בהברכה כדתנן בברכות דף נ"א ע"ב… אלא ודאי שאין בזה שום איסור משום שצריכה לענות אמן ואין בזה משום הפסק. והטעם נראה דכיון דאצל המקדש היא ברכה הצריכה ואינו הפסק לדידיה אין זה הפסק גם לגבי השומעין היוצאין ממנו…
ירושלמי פסחים פ"ד א
נשיי דנהיגין דלא למיעבד עובדא באפוקי שובתא אינו מנהג. עד יפני סדרה מנהג. בתריי' ובחמשתה אינו מנהג. עד יתפני תענית מנהג. יומא דערובתה אינו מנהג. מן מנחתה ולעיל מנהג. יומא דירחא מנהג. א"ר [אמר רבי] זעירה נשייא דנהגן דלא למישתייה מן דאב עליל מנהג.
תרגום
נשים שנוהגות שלא לעשות מלאכה במוצאי שבת – אינו מנהג. עד סוף התפילות [במוצ"ש] – מנהג. בימי שני וחמישי – אינו מנהג. עד סוף תענית – מנהג. בהושענא רבה – אינו מנהג. מן מנחתה ולמעלה – מנהג. ראש חודש – מנהג. אמר רבי זעירה: נשים שנוהגות שלא לארוג מתחילת אב – מנהג.
"חיים יקרים", שיינדי שיף, משפחה, 16 בספטמבר 2020
"וקיימנו". הנר שבידי רועד קצת בעודי חוזרת להווה. ה' קיימני... עברו חודשים עד שכוחותיי שבו אלי. אבל חייתי... ניתנה לי ארכה... הייתה לי הזדמנות נוספת להיות אישה, אם, בת, אחות. עדיין היה לי כה הרבה להשיג, מערכת יחסים עם ה' להמשיך ולפתח, חיפוש אחר מטרה ומשמעות. היטיתי את הנר אל הפתילה, הוא הבהב מעט ואז הזדקף בלהבה נאה. עוד להבה ועוד להבה, אחת בעבור כל נפש מבני ביתי. השנה האחרונה הייתה כמעט מאחורינו, ועתה הגיע הזמן להתחנן ולהתפלל לעוד מן המתנה הגדולה מכולן: החיים.
הוצאה ידי חובה ותפילה
שולחן ערוך אורח חיים רעא, ב
…והני נשי [ואלו הנשים] הואיל ואיתנהו [ישנן] בשמירה, איתנהו [ישנן] בזכירה, ומוציאות את האנשים הואיל וחייבות מן התורה כמותם.
פסחים קא ע"א
דאמר שמואל: אין קידוש אלא במקום סעודה.
שו"ת הרשב"א ד, רצה
איברא [אומנם], קידוש היום מדאורייתא, כמו שמפורש בפרק מי שמתו (כ ע"ב). ולא נחלק אדם בדבר זה. וההיא דפרק אין עומדין (שם): א"ר [אמר רבי] חייא ברבי אבא א"ר [אמר רבי] יוחנן: אנשי כנסת הגדולה תקנו להם לישראל ברכות ותפלות קדושות והבדלות. על כרחין, לאו עיקרן של דברים ממש קאמר… אלא שעיקרן דבר תורה… קידוש היום, לזכור אותו בכניסתו, כעין שבח וקילוס, כענין מאמר' (שבת קיט ע"ב): רבי חנינא שהיה אומר: נצא ונקבל פני שבת מלכתא כו'. והיה מקלס ואומר: בואי כלה, בואי כלה, וכיוצא בזה, בקריאת פסוקי קדושת השבת, בקריאת ויכולו או ושמרו בני ישראל את השבת, וכיוצא באלו. וכל אחד ואחד אומר, כפי שיזומן לו מעניני שבחו, וקדושתו, והזכרת קדושתו, ובעל פה, ובלא שום נקיטת חפץ: לא כוסו, ולא פתו. באו הם [אנשי כנסת הגדולה], ותקנו לכל, נוסח אחד, במקום סעודה, ובחפץ. ותקנו שיזכירו קדושתו על היין, לפי שאין אומרים שירה אלא על היין. ותקנו להזכירו בתפלה, וקבעו לו ברכה רביעית.
מגן אברהם רעא, א
קידוש היום דאורייתא בלא יין, ורבנן תקנו על היין… ונ"ל [ונראה לי] דמדאוריי[תא] בקידוש שאמר בתפל[ה] סגי, דקרא כתיב "זכור את יום השבת" והרי זכר אותו, וקידוש במקום סעוד[ה] רבנן תקנוהו….
רבי עקיבא איגר, אורח חיים רעא, א
לענ"ד [לעניות דעתי] מוכח כן ממה דלא מקדשין ביוה"כ [ביום הכיפורים] שחל בשבת לצאת ידי קידוש דשבת דאורייתא. ע"כ [על כן] משום דיוצאים בתפלה… וגם לכאורה לאו דוקא תפלה אלא דכל שמזכיר שבת ואומר שבתא טבתא ג"כ [גם כן] יוצא. דמ"מ [דמכל מקום] הזכיר שבת. ודו"ק.
מנחת חינוך מצוה לא
אני תמה מאוד על האחרונים, עמג"א [עיין מגן אברהם] סי' רע"א סק"א, שכתב דבתפלת שבת יוצא ידי קידוש כי על היין הוא רק מד"ס [מדברי סופרים]… ולדידי תמוה מאוד, כיון דבנוסח התפלה של ליל שבת אין אנו מזכירין יצ"מ [יציאת מצרים] ודאי א"י מה"ת [איננו יוצאים מן התורה] כלל. ומימרא מפורשת הוא בלי חולק דנלמד בגז"ש [בגזרה שווה]. ע"כ [על כן] ודאי אם לא הזכיר בקידוש באיזה נוסח שאומר לכבוד היום יצ"מ [יציאת מצרים] א"י מה"ת [אינו יוצא מן התורה] כלל ואין אנו יוצאין מה"ת [מן התורה] בתפלת שבת כלל…
משנה ברורה רעא, ב
דמצות צריכות כונה לצאת בעשיית המצוה, ומסתמא אין מדרך העולם לכוין לצאת את המ"ע [המצוות עשה] ד"זכור" בתפלה, כיון שיש לו יין או פת ויכול לקדש עליהן אח"כ [אחר כך] בברכה כדין, וטוב יותר שיצא אז המ"ע [המצוות עשה] דאורייתא משיצא עתה ויהיה בלא כוס ושלא במקום סעודה.
ביאור הלכה רעא א, ד"ה מיד
ואולי אפשר לומר דכיון שמזכיר פסוק ושמרו בני ישראל את השבת וגו' תיכף להשכיבנו שהיא גאולה אריכתא, די בזה מן התורה, שיש בזה שבחו של היום שבת. ואף שלא הזכיר עדיין קדושת היום… זהו הנ"ל [הנראה לי] ליישב דברי המ"א [המגן אברהם] מפני חומר הקושיא. אבל מ"מ [מכל מקןם] לדינא צ"ע [צריך עיון], דאולי כונת הגמ[רא] שיזכיר יצ"מ [יציאת מצרים] בתוך הקדוש. ובנוסח תפלתנו לא מצינו זה. ומפני כל הטעמים הנ"ל [הנזכרים לעיל] כתבנו בפנים שיש לפקפק בזה הרבה…
דגול מרבבה אורח ח רעא, ב
ואמנם מה שאני מסתפק אפילו באיש המקדש ומוציא אשתו ובני ביתו, אם הנשים לא התפללו ערבית והאיש כבר התפלל ערבית, וא"כ [ואם כן] האיש אינו מחויב מן התורה, והנשים שלא התפללו חייבים מן התורה, א"כ [אם כן] יוצאים בשמיעתן מן האיש? ואף שכל הברכות אף שיצא מוציא, כמ"ש [כמו שכתוב] במסכת ר"ה [ראש השנה] דף כט. היינו מטעם ערבות שכל ישראל ערבים זה בזה, כמ"ש [כמו שפירש] רש"י שם. והרי כתב הרא"ש… שאשה אינה בכלל ערבות, לכך אינה מוציאה אלא מי שחייבו מדרבנן, עיי"ש [עיין שם]. ואני מסתפק אם האשה אינה בכלל ערבות, דהיינו שהיא אינה עריבה בעד אחרים, אבל האנשים שקבלו ערבות בהר גריזים והר עיבל נתערבו גם בעד הנשים, וא"כ [ואם כן] שפיר מוציא האיש את האשה, אף שכבר יצא, או דלמא כשם שהנשים לא נכנסו בכלל ערבות כך לא קיבלו האנשים ערבות בשביל נשים…
שו"ת רבי עקיבא איגר מהדורא קמא, ז
וראיתי עוד להגאון דגול מרבבה בסי' הנ"ל [הנזכר לעיל] דיצא לדון בדבר חדש, דאיש שכבר התפלל א"י [אינו יכול] להוציא לאשה דלא התפללה… ולא נראה כן דאין חילוק כלל בין איש לאשה לענין ערבות, ולא מצינו בשום דוכתא דבאשה לא יהיה הדין דאם יצאה מוציא…
בן איש חי שנה שניה, פרשת בראשית סעיף י
מן התורה יוצא אדם י"ח [ידי חובתו] בתפלת ערבית ש"ש [של שבת], ורק חז"ל תקנו לקדש על היין. מיהו יש אומרים כל שיש לו יין אינו יוצא מן התורה י"ח [ידי חובת] קידוש בתפילה. גם יש אומרים כל שאינו מכוין בתפילה לצאת י"ח [ידי חובת] קידוש, אינו יוצא מן התורה.
שולחן ערוך אורח חיים רעג, ד
יכול אדם לקדש לאחרים אף על פי שאינו אוכל עמהם, דלדידהו הוי מקום סעודה. ואף על גב דבברכת היין אינו יכול להוציא אחרים אם אינו נהנה עמהם, כיון דהאי בפה"ג [בורא פרי הגפן] הוא חובה לקידוש, כקידוש היום דמי ויכול להוציאם אף על פי שאינו נהנה. הגה: ואפילו בקידוש של יום בשחרית בשבת, מותר לעשות כן… והוא שאינם יודעים.
ביאור הלכה רעג, ד
נראה לענ"ד [לעניות דעתי] דבדיעבד מוציא בכל גווני דכל הברכות אף על פי שיצא מוציא, אפילו לבקי…
הרב דוד אויערבאך, הליכות ביתה טו, טו
וגם נשים חייבות בקידוש זה, ומי שכבר יצא ידי חובת קידוש [כגון בקידוש שהתקיים בבית הכנסת] רשאי לקדש בביתו עבור אשתו, וגם הוא ישתה מהיין. הערה לט… ומדודי הגרש"ז שליט"א שמעתי שאין שום מקום להחמיר בזה… וכן נהוג למעשה.
שו''ת
עיון בשאלות ותשובות שונה מקריאת מאמר. השו"ת תמציתי וממוקד, ולעיתים קריאה בו אף יעילה יותר כאשר רוצים לדעת את הנושא באופן מעשי. בשו"ת קיימת התייחסות אישית לפונה. קריאת שו"ת מאפשרת למידה וחיבור לנושא, הזדהות והזדמנות ללמידה משותפת במרחב הוירטואלי. לשליחת שאלה לחצו כאן!
שאלות בהשקפה
כיצד עלינו להתייחס למנהגים אשר אינם מופיעים במקורותינו?
ראינו לעיל כי המנהג לברך "שהחיינו" בהדלקת נרות אינו מופיע בספרות ההלכתית הקדומה. לא ברור איך, מתי או מדוע התחיל המנהג. אך נראה שניתן להסביר זאת אינטואיטיבית כברכה הקשורה להגעה לזמן קדוש – למקרא קודש – חדש עם הכנסת החג, דבר שנשים עושות בדרך כלל באמצעות הדלקת הנרות.
ראינו שהמנהג הזה מעלה שאלות מורכבות לגבי קידוש, ומשום כך זכה למגוון התייחסויות הלכתיות.
שאלות בכל הנוגע ליחס בין ההלכה למנהגים עלו הרבה לפני כן. בתלמוד הירושלמי, למשל, מובאים כמה מנהגי נשים, בעיקר סביב הימנעות מעשיית מלאכה. חלק מהמנהגים מתקבלים ומקבלים תוקף הלכתי, בעוד שאחרים נדחים על הסף ואינם מקבלים הכרה הלכתית.
ירושלמי פסחים פ"ד א
נשיי דנהיגין דלא למיעבד עובדא באפוקי שובתא אינו מנהג. עד יפני סדרה מנהג. בתריי' ובחמשתה אינו מנהג. עד יתפני תענית מנהג. יומא דערובתה אינו מנהג. מן מנחתה ולעיל מנהג. יומא דירחא מנהג. א"ר [אמר רבי] זעירה נשייא דנהגן דלא למישתייה מן דאב עליל מנהג.
תרגום
נשים שנוהגות שלא לעשות מלאכה במוצאי שבת – אינו מנהג. עד סוף התפילות [במוצ"ש] – מנהג. בימי שני וחמישי – אינו מנהג. עד סוף תענית – מנהג. בהושענא רבה – אינו מנהג. מן מנחתה ולמעלה – מנהג. ראש חודש – מנהג. אמר רבי זעירה: נשים שנוהגות שלא לארוג מתחילת אב – מנהג.
(כאן במאמר אנו דנות במנהגי ראש חודש וכאן בתחילת חודש אב.)
השאלה כיצד צצו מנהגים אלו ומה משמעותם מחזירה אותנו לדיוננו במבוא לדרכיה בשני אופני העברת ההלכה מדור לדור: דרך טקסטים ודרך חיקוי. אנו טוענות שם כי לאורך ההיסטוריה, נשים למעשה למדו ולימדו הלכה באמצעות חיקוי יותר מאשר דרך טקסטים, כך שקל להבין כיצד יכלו נשים להתחיל או לשמר מנהגים שאינם מופיעים בכתב.
כאשר מנהג הופך לקבוע, הוא מקבל משקל הלכתי משלו, ובסופו של דבר הספרות ההלכתית צריכה להתייחס אליו. ההתייחסויות המגוונות למנהג ברכת שהחיינו בהדלקת נרות משקפות שיטות רחבות יותר למציאת איזון בין ההלכה הכתובה לבין המסורת הנלמדת דרך חיקוי: האם הטקסט תמיד מנצח, האם ניתן להגיע לתיקו, או האם סומכים במאה אחוז על המנהג?
בפועל, המנהג המסוים הזה עמד במבחן הזמן והטקסטים, ונטמע במלואו במסורת שלנו. פוסקי הלכה רבים לא מיהרו להתערב בכך, זאת חרף הסתייגויותיהם ההלכתיות, אולי משום שהם מכירים בכך שברכת שהחיינו בהדלקת נרות כה חביבה על נשים. נשים רבות, שאינן נוהגות לקדש בעצמן, מוצאות את המקום שלהן בקבלת יום טוב באמצעות הדלקת נרות וברכת שהחיינו.
בקטע מרגש שכתבה לעלון 'משפחה', שיינדי שיף מספרת את סיפורה על ברכת שהחיינו בהדלקת נרות של ראש השנה, לאחר שחייה היו בסכנה עקב סיבוכים בלידה:7
"חיים יקרים", שיינדי שיף, משפחה, 16 בספטמבר 2020
"וקיימנו". הנר שבידי רועד קצת בעודי חוזרת להווה. ה' קיימני... עברו חודשים עד שכוחותיי שבו אלי. אבל חייתי... ניתנה לי ארכה... הייתה לי הזדמנות נוספת להיות אישה, אם, בת, אחות. עדיין היה לי כה הרבה להשיג, מערכת יחסים עם ה' להמשיך ולפתח, חיפוש אחר מטרה ומשמעות. היטיתי את הנר אל הפתילה, הוא הבהב מעט ואז הזדקף בלהבה נאה. עוד להבה ועוד להבה, אחת בעבור כל נפש מבני ביתי. השנה האחרונה הייתה כמעט מאחורינו, ועתה הגיע הזמן להתחנן ולהתפלל לעוד מן המתנה הגדולה מכולן: החיים.
שו"ת
שמע
