קול אישה א: הבסיס ההלכתי

הקול שלנו, המשמש אותנו לדיבור או לשירה, הוא חלק מרכזי בזהותנו כבני אדם. אונקלוס מדגיש זאת בפרשנותו לסיפור הבריאה:

בעת שאנחנו מדברים, אנו משתמשים בקול שלנו לא רק כדי להעביר מידע, אלא גם כדי ליצור תקשורת רגשית עם הסובבים אותנו. כאשר אנו שרים, קולנו יכול לעורר ולהעמיק את רגשותינו העזים ביותר, להמתיק את שגרת יומנו ולהלל את בוראנו. דבורה ומרים הנביאות, למשל, נותנות שבח לה' באמצעות שירה:

כהקדמה לדיוננו בנושא קול אישה, הלכה המגבילה האזנה של גברים לקולה של אישה, הבה נבחן מגבלות הלכתיות על שירה באופן כללי.

שירים תופסים מקום נכבד בתפילות בבית הכנסת ובשולחן השבת. עם זאת, מקורות חז"ל מצביעים על כך שההלכה אינה תמיד רואה כל שיר בעין יפה. במיוחד לאחר חורבן בית המקדש, הוטלו הגבלות על סוגי שירים מסוימים. חלק נכבד מן הדיון ההלכתי בנושא זה מתמקד בהקשרם, תוכנם ומטרתם של השירים.

א. הקשר – שירה היא לעתים קרובות ביטוי לשמחה, ושמחתנו תמיד תהיה פחותה יותר בעקבות חורבן בית המקדש. בנבואת החורבן אומר ישעיהו:

לפי המשנה, פסוק זה בא ללמדנו שאין עוד לשיר במשתאות, למשל במסיבות או בפאבים, לאחר שבית המקדש חרב והסנהדרין גלתה מירושלים.

הגמרא מביאה את אותו הפסוק כבסיס לאיסור על שירה במשתאות לאור החורבן, ומביאה פסוק נוסף כדי להדגיש שגם שירת א-קפלה כלולה באיסור:

לאחר החורבן, האיסור על שירה הביע צער ויגון כבד על אובדן בית המקדש.

ב. תוכן – הרי"ף (בשם אחד הגאונים) מסביר כי האיסור על מוזיקה ווקאלית מתייחס דווקא לשירי אהבה ולא לשירי הלל לה'.

התלמוד הירושלמי מרחיב בנוגע לסיבה שבגללה שירים על אהבה ועל יופי מעלים חששות הלכתיים:

החשש העיקרי, כפי שמובא בירושלמי, הוא לא שאנשים השקועים בשירה עלולים לחדול מן האבלות על החורבן, אלא שהם עלולים להשתמש בשפה שאינה ראויה. באופן כללי, חל איסור על ניבול הפה ועל שימוש בשפה לא הולמת.

בספר מורה נבוכים, הרמב"ם מתנגד אפילו להלחנת שירים המשתמשים בשפה גסה או כזו המרמזת על תכנים מיניים, שירים שעושים שימוש לרעה ביכולת הדיבור שלנו שניתנה לנו במתנה מהקב"ה:

ג. מטרה – הבחנה נוספת בין סוגי שירים עולה מן הדיון של התלמוד הבבלי במשנה על השירה שלאחר חורבן בית המקדש.

רב הונא מבחין בין שירים המושרים למען מטרה מעשית מסוימת מותרת, למשל לתת קצב ולהמריץ את העבודה, לבין שירים לשם שעשוע בלבד, שאותם הוא אוסר כיוון שהם נוגדים את האבל הראוי בעקבות החורבן. רב חסדא, לעומת זאת, מתיר את שני סוגי השירה.

ד. צניעות – שיקול אחרון זה עולה מהמשך הגמרא בנוגע לשירה לאחר חורבן הבית:

גברים ונשים השרים יחד נתפסים כאן כנוהגים באופן לא צנוע, וכאשר נשים הן המובילות את השירה המצב מתואר כ"אש בנעורת", כלומר בעייתי במיוחד. משום כך, המשנה ברורה פוסק שבעת שגברים ונשים עובדים יחד, אסור להם לשיר יחד כאשר נשים מובילות את השירה והגברים עונים:

יישום הדברים בימינו

עד כה למדנו מהמקורות שעלינו להימנע משירה במשתאות וכן להימנע משירים גסים ומיניים, ולהעדיף שירים בעלי תוכן של קדושה. יתרה מזאת, מכיוון שאנו מתאבלים על חורבן הבית, על השירה להיות לשם מטרה מוגדרת.

בימינו, קהילות יהודיות לרוב מקילות בהגבלות על השירה הקשורות לחורבן. בתשובה מהמאה העשרים, מסכם הרב יעקב ברייש את הדיון ההלכתי סביב שירה, ומתייחס להיבטים מעשיים בימינו כמו שמיעת מוזיקה ברדיו:

הרב ברייש מציין כי מנהגי אבלות רבים בעקבות החורבן כבר אינם נהוגים כיום, ואנשים בימינו שרים יותר בחופשיות מכפי שנהגו בעבר. האיסור על שירה במשתאות, לעומת זאת, ככל הנראה עדיין רלוונטי כאשר לא מתלווה סעודה לשתייה או כאשר השיר הוא בעל אופי מיני. שתי ההגבלות הללו עומדות בעינן גם כיום, ללא קשר להקלה במנהגי האבלות.

בתשובתו מוסיף הרב ברייש הבחנה חדשה בין סוגי מוזיקה. הוא מסביר כי מוזיקה הנשמעת דרך הרדיו אינה דומה למוזיקה בהופעה חיה, משום המרחק בין המוזיקאים למאזין ומפני שחז"ל לא לקחו בחשבון את הרדיו בעת שגזרו את הגזירה. לפי היגיון זה, הבחנה זו חלה גם על סוגים אחרים של מוזיקה מוקלטת או המועברת באופן חשמלי.

הרב ברייש מוסיף לתיאורו גורם נוסף בעל חשיבות מכרעת, והוא אם הקול הנשמע מהרדיו הוא קול אישה. הבה נבחן כעת מדוע הדבר עלול להיות בעיה, ונראה כיצד הדיונים בנוגע להקשר, לתוכן ולמטרה של השיר קשורים לקול אישה.

מדוע האופן שבו אישה בוחרת להשתמש בקולה הוא נושא כה רגיש?

נתחיל בקול הדיבור. בדוגמה יוצאת דופן בספר שופטים, כאשר שר הצבא הכנעני סיסרא נמלט מהכוחות הלוחמים של דבורה, יעל משתמשת בדיבור כדי לשכנע אותו לתפוס מחסה באוהלה:

בגמרא מובא כי הקול של יעל גרם לסיסרא לעוררות מינית.

חז"ל פירשו את דבריה של יעל כחושניים, כהקדמה לאופן שבו היא פיתתה את סיסרא. מעשיה אלה, שאפשרו לה להרוג את סיסרא ולהבטיח את הניצחון לבני ישראל, מותרים משום שהיו "עבירה לשמה". עם זאת, באופן כללי, שימוש בקול או במילים בכוונה כדי לגרות מינית מישהו מחוץ למערכת הזוגית נוגד את עקרון הצניעות.

ראינו כי גברים, בדומה לנשים, צריכים גם הם להיזהר מפיתוי באמצעות קולם. אולם ייתכן שחז"ל מייחסים תשומת לב מיוחדת לקול הנשי משום שכפי שמובא בגמרא (בעקבות פסוק בשיר השירים), קולה של האישה לרוב נחשב כנעים יותר בהשוואה לקול הגבר:

רש"י מציין במקום אחר כי לפי אותו פסוק בשיר השירים, קול האישה יכול לעורר תשוקה בקרב גבר:

אישה יכולה להשתמש בקולה הנעים ובמילים אינטימיות כדי לעורר מינית, כפי שכנראה עשתה יעל כאשר פנתה לסיסרא. ייתכן שמשום כך חז"ל כללו דיבור פלרטטני כחלק מן ההתנהגויות המנוגדות לדת יהודית.

הגמרא אינה מרחיבה ומסבירה אם החשש הוא לסגנון, להקשר או לתוכן של דברי האישה. יש בכך היגיון, שכן הגדרות הצניעות עשויות להשתנות ביחס לכל אחד משלושת הגורמים הללו, ודת יהודית מתייחסת להתנהגות צנועה של נשים יהודיות:

כל יהודי מצופה לנהוג באופן צנוע. ובכל זאת, התנהגות המפרה את דת יהודית, כמו למשל שימוש בקול בשיחה אינטימית שאינה הולמת, נחשב לבעייתי במיוחד בעבור אישה נשואה, שכן הדבר עלול להוביל לכך שיחשדו בה בבגידה.¹

כל האמור לעיל תורם להבנתנו את קביעתו של האמורא שמואל, שלפיה קול אישה נחשב כמו ערווה מבחינת מבטו של גבר. כדי להבין את ההשלכות העולות מכך בעבור נשים, עלינו להבהיר תחילה את משמעות הדברים.

הגמרא במסכת ברכות² מתייחסת לאותו פסוק משיר השירים כביסוס לקביעתו של שמואל.

הפסוק מדגיש את הנועם הייחודי בקול האישה כאשר היא משמיעה אותו לאהובה. המילה "עָרֵב" אף נשמעת דומה למילה "ערווה". חשוב מכך, הפסוק משווה בין קול האישה למראה שלה, מה שעוזר להסביר כיצד יכול הקול להידמות לדוגמאות אחרות לערווה המובאות באותה הגמרא, כמו ירך האישה, שעליהן אסור לגברים להסתכל, אף שלא ניתן לראות הקול ממש.³

גמרא נוספת במסכת קידושין מתייחסת לדברי שמואל בנוגע להגבלת השיחות וברכת השלום בין גברים לנשים.⁴

דיאלוג זה מפתיע, משום שהתנ"ך והספרות ההלכתית מביאות דוגמאות רבות של שיחות בין גברים ונשים. בדוגמא המובאת בגמרא, ילתא, אשתו של רב נחמן, אסורה על רב יהודה מבחינה מינית, ולכן הוא אינו רוצה לשוחח איתה. דבר זה עשוי לרמז שייתכן שהשיחה אסורה משום קול אישה רק כאשר יש חשש לגילוי ערווה (יחסים אסורים) בין המדברים. אולם לא נראה שרב נחמן רואה כל פסול בכך שאשתו תשוחח עם רב יהודה.

גמרות אלה מותירות אותנו עם ארבע שאלות מהותיות לגבי קול אישה:

• מתי חל האיסור?
• על איזה סוג קול הוא חל?
• האם כוונתו של הגבר משנה?
• האם איסור קול אישה תלוי בהקשר?

יחד, ארבעת הגורמים הללו יעצבו את האופן שבו קולות הנשים נשמעים בקהילותינו.

מתי חל איסור קול אישה?

קביעתו של שמואל בגמרא בברכות מופיעה בתוך דיון באיסור על הגבר לראות חלקים המכוסים בדרך כלל בגוף האישה (המכונים ערווה, מדרבנן) בזמן קריאת שמע. הלכה זו חלה גם אם בפועל הערווה אינה גורמת לעוררות מינית אצל הגבר הרואה אותה.⁵

הפוסקים נחלקו בשאלה אם איסור קול אישה חל רק בזמן שאדם קורא קריאת שמע או תפילות אחרות, או תמיד.⁶ המרדכי מביא את רב האי גאון, שאכן רואה את איסור קול אישה כשייך לקריאת שמע:

לפי שיטה זו, הדיון במסכת קידושין על קול אישה בהקשר של ברכת שלום עשוי להיות רלוונטי רק לחסידים ולא לאדם הרגיל.⁷ אך האיסור בזמן קריאת שמע או תפילה, לעומת זאת, חל על שמיעת כל קול אישה שעלול להסיח את הדעת.

רבנו אשר (הרא"ש) חולק על כך וטוען כי האיסור הוא כללי ואינו מיוחד לקריאת שמע,⁸ בהתבסס על קריאה פשוטה יותר של הגמרא בקידושין.

השולחן ערוך מזכיר את איסור קול אישה הן בהלכות קריאת שמע (להלן) והן בהלכות הנוגעות לאינטראקציות של גברים עם נשים האסורות עליהם.⁹ פסיקתו מעידה על איסור כללי, לצד זהירות מיוחדת בזמן קריאת שמע.

על איזה סוג קול חל איסור קול אישה?

הפוסקים דנים בשני סוגים שונים של קול שאיסור קול אישה עשוי לחול עליהם: קול השירה, הנחשב כמושך במיוחד, וקול הדיבור, שניתן להשתמש בו באופן שעלול להוביל לאינטימיות יתרה. הראב"ד, המצוטט בדברי הרשב"א, מרחיב זאת:¹⁰

קולה היומיומי של האישה, שאליו הגבר רגיל, אינו נחשב כערווה.¹¹ החשש הוא דווקא משימושים מיוחדים בקול, כגון שירה, שיכולים להוביל לעוררות מינית בזמן קריאת שמע או תפילה. לפיכך, איסור שמיעת קול שירת אישה בזמנים אלה חל גם על גבר השומע אישה המותרת לו, כמו אשתו.

הראב"ד מציג חשש נוסף – קול האישה עשוי ליצור קרבה רגשית, קירוב דעת, וזה דבר שאי אפשר שיתקיים בין גבר לאישה שיחסים ביניהם אסורים ונחשבים לערווה (למשל כאשר האישה נשואה, או רווקה בנידה,¹² למעט מצבים מיוחדים כמו בדייטים). לשיטתו, אסור לגבר להקשיב לקול אישה כאשר בדרך שיכולה ליצור קירוב דעת, העשויה להיות בעייתית מבחינת התוכן או ההקשר.

ערוך השולחן מסביר כי "קירוב הדעת" הוא דווקא בדיבור, ואין הכוונה לשיחה רגילה אלא לדיבור שאמור ליצור חיבה. לאחר מכן הוא מפרט שאיסור קול אישה חל בדרך כלל על קולה הערב של האישה או על קול שירתה, שממנו הגבר נהנה:

בפועל, השיטה המגבילה את איסור קול אישה לקול "ערב" או לקול שירה התקבלה להלכה,¹³ כששיקולים הנוגעים לקשר רגשי נדחקו הצידה.

השולחן ערוך מציג את השיטה המתמקדת בשירה בפסיקתו בנושא קול אישה בזמן קריאת שמע.

נראה כי שירת נשים מהווה קושי הלכתי בעבור גבר הקורא קריאת שמע, בין אם הוא נהנה מהשירה ובין אם לאו. נשים לב שהשולחן ערוך כותב כי "יש להיזהר", ולא "אסור לשמוע", ניסוח שעשוי לרמז על כך שהזהירות המיוחדת בעניין קול אישה בזמן קריאת שמע היא רלוונטית רק לכתחילה.¹⁴

הרמ"א מרחיב בנוגע להבחנה בין סוגי קולות שונים מעבר לזמן של קריאת שמע. ראשית, הוא כותב שאפילו קול אשתו של הגבר עשוי להיחשב ל'קול אישה' בעבורו, ככל הנראה בזמן קריאת שמע. לאחר מכן, באמירה כללית יותר, הוא מתבסס על אמירה של רבנו חננאל¹⁵ כדי להגדיר איזה קול הוא קול שגבר רגיל אליו ולא נחשב כערווה.

ייתכן ששיטת הרמ"א מהווה קולא במצב שבו הגבר התרגל לקולה של אישה מסוימת, אפילו בזמן שהיא שרה, כגון בת משפחה גרעינית (נתייחס שוב לנקודה זו כאן).

אם ניקח את ההיגיון הזה צעד אחד קדימה, ניתן יהיה לטעון שבימינו, בזמן ששירת נשים היא דבר נפוץ יותר, נוכל להתייחס לשירת נשים שגברים שומעים כעניין מקובל ומותר ברוב המקרים. אך הרב עובדיה יוסף מתנגד בתוקף לקו מחשבה זה:

דברי הרמ"א בנוגע ל"קול הרגיל בו" עשויים להיות מכוונים לקול דיבור רגיל. באופן עקרוני, הרב עובדיה יוסף טוען כי אין לנו הסמכות לטעון שאיסור קול אישה אינו רלוונטי יותר.

שיטה אחרת

בשנים האחרונות, מספר רבנים בני זמננו הציגו שיטה שונה. לדוגמה, ראש ישיבת הר עציון, הרב משה ליכטנשטיין, הציע מבט מחודש על ההבחנה בין דיבור לשירה בהתבסס על שיטת הראב"ד. הוא מציע כי פחות משנה אם הקול הוא קול של שירה או של דיבור, אלא יש לבחון אם מטרתו להוביל לקירוב דעת:

הרב משה ליכטנשטיין, אם כן, טוען כי יש להחיל את איסור קול אישה רק על שירים הגורמים לקירוב הדעת או "מבליטה את הנשיות [של הזמרת] באופן חושני", עניין שמציף שיקולים נוספים הקשורים לצניעות.

הרב משה ליכטנשטיין שיתף אותנו בהודעה ששלח לרב קהילה, שבה הוא מסביר כי הגורם השני עשוי להתרחב במצב שבו אישה משמשת כסולנית גם כאשר אין קירוב הדעת ממש, אם כי הדבר תלוי בהקשר ספציפי. בדיונו בנושא, הגיע הרב דוד ביגמן למסקנה דומה.¹⁶

ראינו כי שירה ממניעים שאינם טהורים באווירה שאינה הולמת אסורה על כלל היהודים, ולא רק על נשים.

הזמרת הישראלית אביטל מקלס משתפת בתובנותיה לגבי האופן שבו הפוטנציאל לאינטימיות שנוצר בשירה משפיע על החלטותיה האישיות לגבי היכן להופיע:¹⁷

למרות טיעוניו של הרב משה ליכטנשטיין, השיטה ההלכתית המתייחסת לאיסור קול אישה כחל על שירה של אישה באופן כללי, עם או בלי קירוב הדעת, נותרה השיטה הרווחת.

בחלק הבא נבחן לעומק על מי חל איסור קול אישה, ומה משמעות הדבר בעבור נשים.

• ביגמן, הרב דוד, לאיזה עניין נאמר קול באישה ערווה. ניתן למצוא כאן.
• ג'כטר, הרב חיים, "הפרמטרים לקול אישה." ניתן למצוא כאן.
• הבר, הרב שמואל. עת צנועים חכמה, כרך ב. קרני שומרון, 2007.
• ליכטנשטיין, הרב משה,• ליכטנשטיין, הרב משה, "בפיך ובלבבך: עיון הלכתי בסוגיית שירת נשים."ניתן למצוא כאן.