לבוש ד: כלי גבר

פתחנו את הסדרה הזו, שעוסקת בלבוש, בהגדרת מספר תפקידים חיוניים של לבוש, כולל כיסוי הערווה ונתינת כבוד לאדם. במאמר זה נדון בתפקיד אפשרי נוסף של הלבוש – ייצוג מגדר.

התורה מתייחסת כמובן מאליו לכך שלבושם של גברים ושל נשים שונה לפחות מכמה בחינות, ואוסרת על גבר ללבוש שמלת אישה ועל אישה ללבוש כלי גבר.

אף שהן נספרות כשתי מצוות נפרדות לאור ההקבלה המוצגת בפסוק, בדרך כלל מתייחסים אליהן כאל יחידה אחת. למרות זאת נתמקד בדיוננו באיסור על האישה, תוך התייחסות לאיסור על הגבר כשהוא תורם להבנתנו את כלי גבר. נבחן מה נחשב ככלי גבר, האם מותר ללבוש בגד שאינו שייך למגדר ספציפי, מהו העיקרון העומד מאוחרי האיסור, והאם יש חשיבות לכוונה בלבוש.

מה מגדיר פריט לבוש מסוים כשייך לגבר או לאישה? איזה סוג פריט נחשב ככלי גבר? בהתחשב במגוון הרחב הקיים של נורמות לבוש במקומות שונים לאורך ההיסטוריה, יהיה קשה לטעון שההגדרה של כלי גבר היא מוחלטת ובלתי משתנה. ואכן, הרמב"ם פוסק שההגדרה ללבוש גבר או אישה תלויה בנורמות מקומיות:

פוסקי הלכה רבים אחרים, הטור, השולחן ערוך והרמ"א ביניהם, מקבלים את התפיסה שלפיה לבוש גבר ואישה מוגדר על פי מנהג המקום:

מהו מנהג המקום? תשובת גאונים שהובאה ברשב"א מגדירה כי ההלכה מכירה בנורמות הלבוש הרווחות בזמן ובמקום נתונים, ואפילו לוקחת בחשבון את הקהילה הלא־יהודית כחלק מההקשר להבנת נורמות לבוש יהודיות. (תשובה זו מתייחסת גם לגברים המשתמשים בשיטות טיפוח נשיות כחלק מהאיסור על גברים. נחזור לכך בהמשך.)

הגאונים מציינים כי לא נראה שקיים סטנדרט יהודי אוניברסלי או אובייקטיבי ללבוש גברי או נשי מלבד המנהג הרווח, אם כי יש להניח שעל הלבוש לעמוד במסגרת גבולות הצניעות. הם מוסיפים כי אין פסול בכך שאדם יתלבש באופן המקובל לנשים ולגברים כאחד בחברה מסוימת. (נדון בכך בהמשך בחלק על לבוש שאינו שייך למגדר מסוים.)

אולם גישת הגאונים מטרידה את הרשב"א. בתשובה מוקדמת יותר הוא רומז לכך שמנהגי טיפוח מסוימים אינם תלויים במנהג המקום. בתשובה זו מביא הרשב"א מעשה מהגמרא שממנו עולה שבתי השחי של גבר שאינם מגולחים מעידים על כך שהוא מקפיד יותר על שמירת הלכה מאשר שאר הציבור.¹

עמדת הרשב"א בנוגע לשינוי נורמות שמתחיל מהציבור הלא־יהודי אינה מוצגת בצורה מפורשת בתשובה זו, אך משתמע ממנה שהוא מתייחס לכך בהסתייגות רבה. כמו כן, ניתן לראות בתשובה את חוסר הנוחות של הרשב"א מעניין קשור, גילוח בית השחי לגברים, שגם דינו נובע מהאופן שבו הגדרת "שמלת אישה" משתנה בהתאם לזמן ולמקום. יהודי שומר הלכה כנראה לא יאמץ מעצמו את מנהגי הטיפוח המקובלים בקרב נשים, אך מאז שהשינוי מתרחש הוא עשוי להוביל לשינוי באופן שבו ההלכה מתייחסת לפריט לבוש מסוים. הרשב"א פוסק כי הרבים יכולים ללכת לפי הגדרה ששונתה, אך מידת חסידות היא להיזהר ולא לקבל שינוי אם הוא התחיל בעבירה.

ראינו כי הגאונים לוקחים בחשבון את מנהג החברה הכללית בקביעת מנהג המקום. ייתכן שגם הרשב"א סובר כך על אף הסתייגותו. בפירושו על הטור, ה'פרישה' מציג שתי אפשרויות באשר למי קובע מנהג: לא־יהודיים ויהודיים יחדיו, או יהודים בלבד:

לפי שיטה זו, במצב שבו כלל היהודים מקבלים על עצמם נורמת לבוש מסוימת כקבוצה, הדבר נחשב למקובל. הפרישה לא מזכיר חומרא ליחידים חסידים כפי שמציע הרשב"א.

הלכה למעשה, במיוחד כאשר יהודים נמצאים במגע מתמיד עם החברה הכללית, קשה מאוד לבודד את הקהילה היהודית משינויים רחבים יותר בלבוש. בדיון מקביל בנושא איסור חוקות הגויים והשלכותיו על אופן הלבוש המודרני, הרב משה פינשטיין מכיר בכך ששינויים בסגנון הלבוש חורגים בדרך כלל מגבולות הדת:

מאמצע עד סוף המאה העשרים התעוררו דיונים הלכתיים בשאלה אם נשים הלובשות מכנסיים עוברות על איסור כלי גבר. דנו בכך בעבר, אך כעת נוכל להבין את הדברים טוב יותר מתוך הקשר. חלק מפוסקי ההלכה, כולל הרב יצחק וייס, טענו כי מכנסיים תמיד נחשבים ככלי גבר, גם כאשר מקובל מאוד שנשים לובשות מכנסיים.

עם זאת, פוסקים אחרים סוברים כי מאחר שההגדרה לכלי גבר משתנה בהתאם לזמן ולמקום, ומאחר שמכנסיים לנשים או מכנסיים שאינם שייכים למגדר מסוים הפכו לתופעה רווחת, אישה הלובשת מכנסיים אינה עוברת על איסור כלי גבר. (אנו דנות בחששות הנוגעים לצניעות בלבישת מכנסיים כאן.)

אף שאנו היהודים מחזיקים בסטנדרטים מסוימים הנוגעים לצניעות, נראה שהנורמות ללבוש גברי או נשי בחברה הסובבת אותנו הן רלוונטיות בעבורנו.

הפסוק בתורה המציג את האיסור מתייחס דווקא לאישה עם כלי גבר ולגבר הלובש בגד של אישה, והדיון ההלכתי ממשיך בעקבותיו. נראה אם כן שגבר ואישה יכולים ללבוש פריטי לבוש ניטרליים שאינם שייכים דווקא למגדר מסוים.

אנו מוצאים דוגמה לגבר ואישה הלובשים את אותו הבגד (בזמנים שונים) בגמרא:

המשך הגמרא מרמז על כך שרבי יהודה ואשתו חלקו גלימה משום שהיו עניים מכדי להרשות לעצמם שתיים. המהרש"א כותב שהדבר היה מותר במקרה זה משום שפריט לבוש שאינו ספציפי למגדר מסוים, כמו גלימה, אינו נכלל באיסור:

במקומות אחרים, הגמרא מרמזת על כך שלעיתים קשה להבחין בין בגדי הבעל לבגדי האישה ללא תאורה מספקת. התוספות מסבירים כי באותה תקופה בגדי גברים ונשים היו די זהים:

נראה מכך שבגדים שאינם שייכים דווקא למגדר מסוים מותרים ללבישה. למרות זאת, הרב וואזנר מעיד כי הרב יעקב עמדין הדגיש שעד ההגעה לגיל ההתבגרות יש להקפיד על הבדל מסוים בלבוש, כדי שיהיה ברור אם מדובר בילד או ילדה:

הרב עמדין דאג שתהיה הבחנה ברורה בין המגדרים. עם זאת, הוא לא התייחס ללבוש שאינו שייך דווקא למגדר מסוים כנכלל באיסור, שכן ניתן להבחין במגדר גם בדרכים אחרות.

מה לגבי אישה הלובשת סוודר שנמכר בחנות במחלקת הגברים, אך אינו בעל סממן של לבוש גברי? ומה באשר ללבישת פריט לבוש ניטרלי שגבר לבש בעבר? המהריק"ש פוסק כי כאשר לפריט לבוש מסוים אין סממן המשייך אותו למגדר מסוים, כל אחד יכול ללבוש אותו:³

במבט רחב יותר, האפשרות ללבוש בגדים שאינם שייכים דווקא למגדר מסוים מלמדת שהאיסור על כלי גבר אינו מחייב אישה ללבוש בגדים נשיים באופן מובהק, שכן ההגדרה ללבוש "נשי" כפופה להגדרות משתנות, אלא רק אוסר עליה ללבוש בגדים הנחשבים ל"גבריים" באופן מובהק.

לאחר שהצגנו את הדיון ההלכתי בנוגע למה נחשב ככלי גבר, נוכל לדון במהות האיסור. הבה נתחיל בבחינה מדוקדקת יותר של הפסוק.

נוסח האיסור על כלי גבר משתמש בפועל הרחב "יהיה" במקום "תלבש", ובמילה הכללית "כלי" במקום מילה מסוימת יותר (כמו בגד). הגדרה רחבה זו מרמזת על כך ש"כלי גבר" מתייחס ליותר מבגדים בלבד. ברוח זו כותב התרגום הירושלמי שכל שאר הפריטים שניתן לעטות או להניח, כמו ציצית ותפילין, נכללים תחת איסור כלי גבר.

אנו דנות בשיטה זו בנוגע לציצית ותפילין כאן וכאן.

תרגום אונקלוס מציין כי "כלי גבר" מתייחס לכלי נשק. הוא ממשיך ומתרגם את המונח "שמלת אישה" כקישוט של נשים:

דעות התנאים

במדרש הלכה בעל נוסחים מקבילים בספרי ובגמרא, רבי אליעזר בן יעקב משתמש בהגדרה דומה לשל תרגום אונקלוס:

רבי אליעזר בן יעקב מהדהד את דברי התרגום ומלמד כי אסור לאישה לשאת נשק למלחמה, המזוהה בדרך כלל עם גברים,⁴ וכי אסור לגבר להתקשט כדרך הנשים. כפי שראינו לעיל, הרמב"ם רואה בשריון דוגמה אופיינית לכלי גבר (אנו דנות בנשים הנושאות נשק לצורך הגנה עצמית בהמשך, ובנשים היוצאות למלחמה כאן.) שיטה זו גם אוסרת על גברים לבצע פעולות טיפוח מסוימות השייכות לנשים, כגון הסרת שיער גופם.⁵

מפסיקה זו של רבי אליעזר עולה כי לבישת אפילו פריט אחד השייך לגבר, כמו נשק לדוגמה, עלולה להיות עבירה על איסור כלי גבר, גם אם המראה הכללי של האישה יישאר תואם לזה של נשים אחרות. נראה כי הוא גם מרחיב את האיסור להתנהגות האופיינית למגדר האחר, מעבר ללבוש עצמו.

הן בספרי והן בגמרא (להלן), מופיעה לפני שיטת רבי אליעזר שיטה ללא ייחוס, הנקראת שיטת תנא קמא (התנא הראשון).⁶ אין זה ברור באיזו מידה השיטות חלוקות או מסכימות.

לפי תנא קמא, לבישת בגד של מגדר אחר אינה אסורה אלא אם הדבר עלול להוביל ל"תועבה". הוא מגדיר "תועבה" כצורת לבוש שתאפשר לגבר לשבת או לדור בין נשים ולהיפך, אך אינו מציין במפורש מדוע הוא חושש לכך.

לפי שיטה זו, ייתכן שעבירה על האיסור תלויה בכך שגבר יתלבש באופן שיגרום לו להיראות כאישה או שאישה תיראה כגבר, ואולי אף להסתובב כך בחברה. לבישת פריט או בגד בודד, אם כן, לא תהיה עבירה על איסור כלי גבר כל זמן שהמראה הכללי של האישה יהיה תואם ללבוש שאר הנשים.⁷

הלכה כרבי אליעזר בן יעקב

הרמב"ם פוסק כדברי רבי אליעזר בן יעקב, וכך גם מספר פוסקים נוספים.⁸ הוא מתייחס ל"נשק" כדוגמה לכל פריט לבוש גברי מובהק ולא כסמל ליציאה למלחמה,⁹ ופוסק כי אישה הלובשת אפילו פריט אחד שכזה עוברת על איסור כלי גבר:¹⁰

הבית יוסף מסביר כי לשיטת רבי אליעזר בן יעקב, אפילו פריט לבוש אחד עשוי לשנות את מראהו של הלובש אותו ולהביא לידי תועבה, ולכן הדבר אסור:

הרמ"א פוסק בעקבות הבית יוסף, ואוסר ללבוש אפילו פריט אחד השייך למין השני אם ניתן להבחין בו:

הבה נעמיק בהבנת העיקרון העומד מאחורי האיסור על אישה ללבוש כלי גבר, והמצבים שבהם הוא חל.

מדוע כלי גבר אסור על נשים? התורה עצמה פתחה דיון בנוגע למטרת האיסור בכך שהשתמשה במילה "תועבה".

אף שראשונים רבים מתייחסים למגדר כדבר חשוב, בדרך כלל הם אינם מתארים טשטוש מגדרי "כתועבה". אולם האבן עזרא מרמז על גישה כזו בחיבורו הפילוסופי:¹¹

האבן עזרא מציע שמגדר הוא מרכיב אלוקי, טבעי וראשוני של מהותנו, ועל כן טשטוש גבולותיו נוגד את מעשה הבריאה. אך גישה זו אינה מופיעה בדיון ההלכתי, שם עולים שלושה הסברים אחרים לחשש שממנו נובע האיסור:

I. הידמות לעובדי אלילים – הרמב"ם כותב כי האיסור נובע מתוך הקשר שלו למנהג של עובדי עבודה זרה להתלבש כמו מגדר אחר. הוא מתאר תופעה זו במורה נבוכים:

כפי שראינו לעיל, הרמב"ם מרחיב את דיונו בנושא כלי גבר בהלכות עבודה זרה בספרו 'משנה תורה'. מכאן עולה כי הרמב"ם התייחס לקשר עם עובדי עבודה זרה כסיבה המרכזית העומדת מאחורי האיסורים הללו.

II. עוררות מינית ופריצות – הרמב"ם מציע סיבה נוספת לאיסור, שלפיה לבישת בגד ששייך למגדר האחר עלולה להוביל לעוררות מינית, אולי משום שהלבוש קשור למי שהאדם נמשך אליו מבחינה מינית.¹²

תנא קמא (לעיל) כתב בבירור שעצם לבישת בגדים של מגדר אחר אינה נכללת באיסור מדאורייתא, שכן הלבישה עצמה לא נחשבת כ"תועבה". אם כן, ייתכן שהעיקרון שמציג הרמב"ם, שלפיו עצם לבישת הבגד עלולה להוביל לעוררות מינית, אינו מתאים לשיטת תנא קמא.

ייתכן שרבי אליעזר בן יעקב אוסר אפילו על לבישת פריט לבוש אחד השייך למגדר אחר, משום שהוא כשלעצמו עלול להוביל לעוררות מינית. אך הבית יוסף טוען כי רבי אליעזר בן יעקב מסכים שאין זו הכוונה ב"תועבה":

הבית יוסף מבסס את טענתו זו על כך שרבי אליעזר מתייחס לכלי נשק או לתכשיטים כתועבה ולא ללבוש באופן כללי, ועל כן נראה שהוא מגדיר את האיסור באופן צר יותר מתנא קמא.

III. לבוש שנועד כדי להידמות, המוביל לפריצות – תנא קמא קובע כי התלבשות באופן הדומה למגדר אחר תיחשב כתועבה, ורבי אליעזר בן יעקב עשוי להסכים לכך. מדוע שהדבר יהיה בעיה?

בפירושו על התורה, רש"י סובר כי לבישת כלי גבר או שמלת אישה כדי להיראות כשייך למגדר אחר תוביל לידי התערבבות ופריצות:

החשש הוא מכך שאישה עלולה להתחפש לגבר כדי שתוכל להיכנס למרחבים של גברים בלבד, כדי להתנהג בפריצות. יתרה מזאת, כפי שראינו, קיימים חששות הלכתיים רבים בכל הנוגע להתערבבות חברתית בין גברים ונשים. התלבשות באופן שאינו תואם מגדר מגבירה את החששות הללו, שכן היא עלולה להוביל למידה רבה יותר של ערבוב בין המינים לשם פריצות. ספר החינוך מסביר זאת:

לדעת ספר החינוך, בדומה לרש"י, מטרת ההקפדה על צורות לבוש הייחודיות לגברים ולנשים היא בעיקר למנוע פריצות.

הנצי"ב טוען כי ענידת תכשיט או נשיאת נשק משקפים דבר מה גברי או נשי במהותו. עם זאת, בסופו של דבר, החשש שלו מאישה הנושאת נשק אינו בשל העובדה שהדבר הופך אותה ל"גברית" יותר, אלא מכך שהדבר יעזור לה להידמות לגברים ולהתערבב עמם:

אם איסור כלי גבר קשור קשר הדוק לעיקרון מסוים, אזי ייתכן שבמקרים מסוימים, בהתאם לכוונת האישה, לבישת כלי גבר לא תיחשב אסורה.

מבין שלושת ההסברים העיקריים לאיסור, החשש מהתלבשות כדי להידמות למגדר אחר, העלולה להוביל לפריצות, הפכה למרכזית ביותר בשיח ההלכתי. תוך התמקדות בעיקרון זה, פוסקי הלכה מגדירים את יחס הכוונה לאיסור בכמה אופנים:

I. אסור רק בכוונה למעשה פריצות – ספר מצוות קטן (סמ"ק) קובע כי האיסור מדאורייתא מתייחס דווקא למי שמתלבש בבגדים של מגדר אחר מתוך כוונה לניאוף:

המאירי כותב דבר דומה:

מן השיטות הללו עולה כי לבישת לבוש שאינו תואם מגדר ללא כוונה למעשה פריצות יהיה מותר מדאורייתא.

II. אסור ללא קשר לכוונה – בקצה השני של הספקטרום ההלכתי, היראים פוסק כי איסור כלי גבר עומד בעינו ללא קשר לכוונת הלובש. כך, למשל, אפילו אישה הלובשת כלי גבר לזמן קצר מאוד לשם בידור תעבור על האיסור:

נראה שאפילו היראים היה מכיר בהגנה עצמית כמצב יוצא מן הכלל. מדרש תנאים לספר דברים לומד מדברי הפסוק כי לבישת כלי גבר מותרת בעת סכנה, שאז אין תועבה:

גם ספר חסידים מתיר לאישה להסוות את עצמה כגבר ולשאת נשק כדי להגן על עצמה מפני סכנה:

מן העובדה שסכנה מוצגת כמצב ייחודי שבו יש היתר, ניתן להסיק שבמקרים אחרים כוונת הלובש אינה משפיעה על האיסור. הרב דב בעריש גוטליב כותב בפירוש שכוונה למטרות אחרות איננה רלוונטית ברגע שאישה לובשת כלי גבר בכוונה תחילה:¹³

III. אסור אלא אם כן הדבר נעשה למטרה מוגדרת – מתוך הניסיון להבהיר באיזה מצב הסתכלות של גבר במראה תיחשב כפעולה אסורה של טיפוח נשי, התוספות קובעים הבחנה על סמך כוונתו של האדם:

לפי התוספות, האיסור חל רק כאשר הגבר מתכוון לייפות את עצמו, אך לא כאשר הוא מביט במראה לשם תספורת או טיפול רפואי. הבנה זו פותחת פתח להבחנות אחרות המבוססות על כוונה.

הרמב"ם (לעיל) מתאר את האיסור כ"נשים מתקשטות בתכשיטי האנשים". ייתכן שהוא רומז להבחנה דומה, שלפיה מותר ללבוש פריט של גבר שאינו נחשב כקישוט או לשם מטרה שאינה קישוט.

בדומה לכך, הב"ח פוסק כי איסור כלי גבר חל במקרים שבהם אישה מעוניינת להתקשט כדי להידמות לגבר, ולא במצב שבו היא משתמשת בפריט לבוש לשם תכלית מוגדרת ולא לשם קישוט, כגון לשם הגנה מפני מזג האוויר.

הב"ח, המציג גרסה אחרת של היראים, אף טוען כי היראים התכוון להתיר לבוש שאינו תואם מגדר לשם מטרות מוגדרות.

דברי הב"ח לא משכנעים את הש"ך, והוא מגביל את ההיתר למצבים שבהם המראה הכללי של האישה נותר דומה לזה של נשים אחרות. לדעתו, אם לבוש האישה זהה לחלוטין לזה של גבר, הכוונה היא אינה עילה מספקת להקל בכך.

דנו לעיל בדעה שלפיה אפילו פריט לבוש אחד עלול להוות עבירה על איסור כלי גבר. הש"ך מוסיף שההיתר ללבישת כלי גבר בהתאם לכוונת הלובשת מתיר גם לבישת מספר פריטים, אך הוא עדיין מוגבל. כאשר אישה לובשת כלי גבר לשם תכלית מסוימת, עליה להתלבש באופן שמותיר סימן חיצוני כלשהו לכך שהיא אישה.

לשם מצווה או שמחה

גרסת היראים שמופיעה בדברי הב"ח מתנגדת למנהג של לבוש שאינו תואם מגדר כחלק מחגיגת חתונה כדי לשמח חתן וכלה.¹⁴ מאחר שלשמח כלה נחשב למצווה גדולה, הדברים הללו מעידים בבירור כי עצם הכוונה לקיום מצווה אינה דוחה את החשש של כלי גבר.

עם זאת, ראשונים אחרים פסקו ההפך מכך בנוגע לתחפושות בפורים. בחלק מן הקהילות התפתח מנהג שלפיו גברים ונשים התחפשו באופן שאינו תואם מגדר בפורים. בעוד שהרמב"ם דוחה זאת, המהר"י מינץ מתיר את הדבר לשם שמחת פורים.

המהר"י מינץ מתייחס לאיסור כתלוי בכוונת האדם המתלבש, ולכן מסיק כי די בכוונה לשמחת פורים כדי להתיר כלי גבר. באופן מפתיע, הב"ח, שהקל בכלי גבר על סמך כוונה, דוחה טיעון זה.

לפי הב"ח, כוונה דוחה את איסור כלי גבר כאשר ישנה סיבה מעשית ברורה ללבישתו, ותחפושת לא נכללת בכך. עד כה דעה זו תואמת את היראים. על בסיס גרסתו ביראים, הוא אינו רואה את שמחת פורים כעילה מספקת להתקשטות או להידמוּת למגדר אחר.

הלכה למעשה, הרמ"א תומך במנהג המקל לגבי תחפושות בפורים:

פוסקים אחרים, הפרי מגדים ביניהם, אינם מקבלים שיטה זו. בדומה לש"ך, הם מגבילים את ההיתר להיותה של התחפושת חלקית, ומאפשרת להבחין בבירור במגדר המקורי של האדם:

אף על פי כן, הרמ"א מציג תקדים מעשי לכך שכוונה דוחה את איסור כלי גבר. בתקופה שלנו, בדיונו בנוגע לאישה המניחה תפילין, פוסק השרידי אש כי הכוונה לקיים מצווה דוחה חשש מאיסור כלי גבר:

מעיון נוסף בדברי הרמ"א עולה כי הוא אינו מתייחס למצווה אלא ל"שמחה בעלמא". לאור זאת, היו שטענו כי אפילו התחפשות לשם העלאת מחזה וכיוצא בזאת שייכת לאותה קטגוריה כמו התחפשות בפורים.¹⁵

ואכן, בחלק מהקהילות שומרות ההלכה נוהגים כי בזמן הצגות נשים וגברים יכולים להתחפש לכל מגדר, במידה מוגבלת. למשל, לרוב אישה המחופשת לגבר תלבש גם חצאית, כך שמגדרה יישאר ברור. גישה זו מזכירה את דברי הפרי מגדים בנוגע לפורים, ואת שיטת הש"ך.

לשם הגנה עצמית

ראינו שרבי אליעזר בן יעקב אוסר על אישה ללבוש נשק ולצאת למלחמה. מה לגבי הגנה עצמית? לשאלה זו תפקיד מרכזי בדיון העוסק בשירות צבאי לנשים.

מובא במדרש כי יעל השתמשה ביתד האוהל כאשר הכתה את סיסרא, משום ששימוש בחרב היה נחשב כעבירה על איסור כלי גבר.

עם זאת, ראינו שמדרש התנאים וספר חסידים התירו שימוש בכלי גבר במצב של סכנה. לפי זה נראה שיעל היתה רשאית להשתמש בחרב לו יתד האוהל לא הייתה בהישג ידה.

אחרונים רבים, הרב משה פיינשטיין והרב עובדיה יוסף ביניהם, התירו לאישה לשאת נשק לצורך הגנה עצמית:¹⁶

פוסקים רבים מתייחסים למצב שבו אישה נושאת נשק שלא לשם הגנה עצמית כאיסור מדאורייתא, ואינם מתנים זאת דווקא ביציאה למלחמה:

אם חששו העיקרי של רבי אליעזר בן יעקב הוא נשיאת נשק כדוגמה לפריט גברי קלאסי, ניתן יהיה לטעון שגם זה, בדומה לשאר ההיבטים של כלי גבר, תלוי בזמן ובמקום. אם כך, ייתכן שבישראל של ימינו, מקום שבו נשים בצה"ל נושאות נשק, הדבר כבר לא ייחשב כאסור. הרב יהודה הנקין הציע זאת כהיתר אפשרי לנשים דתיות לשאת נשק בצבא.

מחשבות לסיכום

איסור כלי גבר עשוי לעורר שאלות על נורמות מגדריות יותר מאשר לספק להן תשובות. ד"ר אריקה בראון מרמזת על מה שביכולתו של לבוש לעשות:¹⁷

כפי שראינו לאורך סדרה זו, בחירותינו לגבי לבושנו הן הרות משמעות, והאופן שבו אנו מציגות את עצמנו עשוי להעיד על מצבנו החברתי והדתי. הלכות כלי גבר מהוות חלק ממבט רחב יותר, המוביל אותנו לגלות רגישות כלפי נורמות מגדריות כאשר אנו בוחרות כיצד להתלבש, מתוך הבנת מורכבותן של הנורמות הללו.

"לא ילבש", עלמות שיעור, ניתן למצוא כאן.

אלינסון, הרב אליקים גסטל. נשים והמצוות: המדריך למקורות הלכתיים, כרך ב, הדרך הצנועה. רפאל בלומברג. ירושלים: המחלקה לחינוך תורני ותרבותי של ההסתדרות בציונית העולמית בתפוצות, 1992.

הבר, הרב שמואל. את צנועים חכמה, כרך א. קרני שומרון, 2007.