מצוות שופר

המושג "ראש השנה" אינו מופיע בתורה. במקום זאת, היום הראשון בחודש השביעי (תשרי) נקרא שם "יום תרועה" (במדבר כ"ט, א) ו"זכרון תרועה" (ויקרא כ"ג, כד).¹ משמעות המילה "תרועה" בהקשר זה היא זעקה או תרועת כלי נגינה.

בגמרא מובא כי תקיעות השופר מביעות את עיקר משמעות היום: מלכות ומשפט ה'.

ואכן, תפילת מוסף של ראש השנה כוללת שלוש ברכות ייחודיות: מלכויות, זיכרונות ושופרות. במלכויות אנו ממליכים עלינו את הקב"ה. בזיכרונות אנו מתחננים לפני ה', המלך המשפט, שיזכור את בריתו וידון אותנו במידות הרחמים והחסד. הברכות והתקיעות שלובות אלה באלה.

המילים תקיעה ותרועה מופיעות גם בספר במדבר:

כאן אנו מצווים לתקוע בחצוצרות בזמנים מסוימים – תרועת אזהרה בזמן מלחמה ותקיעת חגיגת ניצחון במועדים, זיכרון לפני ה'. במקביל, בראש השנה אנו מתחננים עם תרועת השופר שה' יזכנו במשפט, וחוגגים וממליכים עלינו את הקב"ה בחגיגת התקיעות.

בפסוקים אלו לא מוזכר הכלי שבו יש להשתמש בתרועה בראש השנה, אך בהקשר אחר, בספר ויקרא, מוזכרת תרועה בשופר:

ביום הכיפורים של שנת היובל האדמה חוזרת לבעליה המקוריים, השדות אינם נעבדים, ועבדים יוצאים לחופשי. פעולות אלו משקפות את אמונתנו כי הקב"ה הוא המלך, הוא הבעלים האמיתי של האדמה, והוא שולט על כלל האנשים – כפי שאנו מזכירים בברכת מלכויות.

בגמרא מובאת הקבלה נוספת בין תרועת ראש השנה לתקיעת השופר ביובל; שתיהן תקיעות המתרחשות בחודש השביעי. הקבלה זו היא הבסיס לשלוש מסורות עתיקות:

תקיעות ראש השנה מושמעות בשופר, בדומה לתקיעות ביום הכיפור של שנת היובל.²

בשני המקרים תוקעים תקיעה פשוטה לפני ואחרי כל תרועה. לומדים זאת מן המילים "והעברת" ו"תעבירו" הבאות לפני ואחרי המילה "תרועה" בפסוק על שנת היובל.

חוזרים על רצף זה של שלוש תקיעות שלוש פעמים, מכיוון שישנם שלושה פסוקים המתייחסים לתרועה: שניים בראש השנה ואחד ביובל.

מכאן ניתן ללמוד את החיוב מדאורייתא לשמוע שלושה מקבצים של שלוש תקיעות שופר (תקיעה־תרועה־תקיעה). תשע תקיעות בסך הכול, מדין תורה.

אולם כיום, בכל יום של ראש השנה אנו תוקעים מאה או מאה ואחת תקיעות. איך הגענו למספר זה? וכמה אנו באמת מחויבים לשמוע?

בעוד שאין מחלוקת בנוגע לקול התקיעה הפשוטה, אביי מביא שתי שיטות בנוגע לתרועה:

לאור פסוק המתאר את בכייה של אם סיסרא במילה נרדפת לתרועה, מפורש בגמרא כי תרועה היא למעשה בכי. מובאות שתי אפשרויות איך נשמע הבכי המדובר: יללה היא רצף של יבבות קצרות, הנקראות "תרועה"; גניחה היא רצף של אנחות הנקראות "שברים".

כדי לצאת ידי חובת שתי השיטות אנו תוקעים שני מקבצים של תשע תקיעות: ת קיעה־ש ברים־ת קיעה שלוש פעמים (תש"ת X3 = 9) ות קיעה־תר ועה־ת קיעה שלוש פעמים (תר"ת X3 = 9). שמונה עשרה תקיעות בסך הכול.

בשלב הבא בגמרא תיקן רבי אבהו סוג שלישי של תרועה, הכולל שילוב של שברים ותרועה:

בדומה לסוגים האחרים של תרועה, לפני ואחרי ש ברים־תר ועה תוקעים תקיעה אחת רגילה. תקנת רבי אבהו מסמלת את זעקתו של אדם המצוי בחרדה כה עצומה עד שאנחות השברים שלו הופכות ליללות תרועה.

אנו תוקעים בשופר לפי כל שלוש השיטות, כדי שבוודאות נצא ידי חובת שמיעת תרועה כהלכתה.³ הוספת שלושה מקבצים אלו (תשר"ת X3 = 12) מביאה אותנו משמונה עשרה תקיעות לשלושים.

לכן, יש לשמוע לפחות שלושים תקיעות כדי לצאת ידי חובה.

איך הגענו משלושים תקיעות לשישים?

בגמרא מובא כי תוקעים בשופר בשני זמנים שונים:

רבי יצחק שואל מדוע תוקעים בשופר לפני תפילת מוסף (בלשונו "כשהן יושבין", דהיינו לא בזמן תפילת עמידה – אף שבפועל בקהילות רבות כן נוהגים לעמוד בזמן התקיעות), ולאחר מכן שוב תוקעים בהקשר העמידה של תפילת מוסף. הוא משיב שהמטרה היא לערבב את השטן.

רש"י מסביר כי ה"שטן" כאן הוא הקטגור העומד לקטרג על ישראל לפני הקב"ה השופט אותנו ביום הדין. כאשר ישראל מראים את אהבתם למצוות בכך שתוקעים אף יותר מן הנדרש, השטן מתבלבל, שכן הדבר סותר את קטרוגו.⁴

מסיבה זו אנו מברכים את הברכות ותוקעים את שלושים התקיעות – המכונות "תקיעות דמיושב" – לפני תפילת מוסף, ולאחר מכן תוקעים עוד שלושים תקיעות – המכונות "תקיעות דמעומד" – במהלך תפילת מוסף; שישים תקיעות בסך הכול. ישנם מנהגים שונים בנוגע לשלב המדויק של תקיעות דמעומד בתפילת מוסף.

איך הגענו משישים תקיעות למאה?

בספר הערוך מובא כי תוקעים שלושים תקיעות גם בזמן תפילת לחש של מוסף, וכן עשר תקיעות נוספות אחרי חזרת הש"ץ. קהילות רבות נוהגות כך.

ברבות מקהילות אשכנז אין תוקעים בשופר בזמן תפילת לחש של מוסף; בקהילות אלו נוהגים לתקוע לאחר המוסף מקבץ נוסף של שלושים תקיעות ולאחר מכן עשר תקיעות נוספות, כדי להגיע למאה תקיעות (או, כפי שנהוג בקהילות ספרדיות רבות, למאה ואחת).⁵

נראה כי המקור למאה תקיעות לפי המסורת הוא מאה זעקותיה של אם סיסרא, אשר בכייה הוא המקור לקול התרועה.

מצוות תקיעת שופר בראש השנה היא מצוות עשה שהזמן גרמה, שנשים פטורות ממנה:

עם זאת, ראינו כי ברוב המקרים מותר לנשים לקיים מצוות אלו מרצון. למעשה, הדיון המקורי בעניין זה מתייחס לשאלה אם מותר לאישה לתקוע בשופר.

כתבנו בעבר גם על כך שמנהג רווח לקיים מצוות עשה שהזמן גרמן עשוי להפוך למנהג מחייב. במקרה זה של שופר, קיום המצווה מרצון היה כה גורף עד שבסופו של דבר הפכה למנהג מחייב עבור כלל הנשים.

דברי המהרי"ל מתארים עד כמה ברצינות לקחה הקהילה במאה ה־14 את מחויבותן של נשים במצווה:

המהרי"ל מפציר בנשים להתארגן ליציאה לבית הכנסת ולהכין את סעודת יום טוב מוקדם בבוקר, כדי שיצליחו להגיע בזמן לתקיעת שופר. הוא אף קורא לאימהות למצוא תעסוקה לילדים, כדי שיעלה בידן לשמוע תקיעת שופר עם הציבור ללא הפרעה, מתחילתה ועד סופה. יתר על כן, הוא כותב כי ראוי שהציבור ימתין לנשים המתעכבות לתקיעות, מתוך כבוד לכך שנשים "מכניסין את עצמן לחיוב", דהיינו קיבלו על עצמן את המצווה.

דברי המהרי"ל ממחישים כיצד יכול הציבור לרחוש כבוד והערכה למנהג שנשים יוזמות, ולסייע בקיומו.

גם בימינו מתייחסים לחיוב נשים בשמיעת שופר ברצינות רבה מאוד, והפוסקים אף מתלבטים אם אישה שהחמיצה תקיעות שופר צריכה לעשות התרת נרדים.

ואכן, הבן איש חי פוסק כי אישה שלא יעלה בידה לשמוע תקיעת שופר בשנה מסוימת תעשה התרת נדרים:

עם זאת, לשיטת הרב עובדיה יוסף אישה שהחמיצה תקיעת שופר מסיבות שאינן תלויות בה אינה צריכה התרת נדרים, אך אל לה לוותר על שמיעת שופר באופן גורף.

כעת נבחן כמה מן הסוגיות המעשיות הנפוצות ביותר בנושא נשים ושופר בראש השנה.

כמה תקיעות צריכה אישה לשמוע?

מאחר שהמצווה הבסיסית מדאורייתא היא לשמוע שלושים תקיעות, על נשים להשתדל לשמוע לפחות שלושים. אם אין באפשרותה של אישה לשמוע גם את התקיעות שלפני תפילת מוסף וגם את התקיעות שתוך כדי תפילת מוסף, עליה להשתדל לשמוע לפחות את התקיעות דמיושב, שלושים הקולות שלפני מוסף, כדי שתוכל לשמוע את הברכות על השופר. עם זאת, ניתן לצאת ידי חובה גם על ידי שמיעת כל מקבץ של שלושים תקיעות מתוך המאה.

אישה הרגילה לברך על קיום מצוות מרצון, ויודעת שלא תצליח לשמוע את מקבץ התקיעות הראשון, מברכת לעצמה את ברכות השופר לפני שמיעת שלושים התקיעות.

דיבור והפרעות בזמן התקיעות

בזמן תקיעות השופר, על כלל הציבור להקפיד שלא להרעיש, שכן הדבר עלול למנוע מאחרים לשמוע את השופר כראוי. אפילו פיהוק או כחכוח בגרון עלול להפריע לשמיעת התקיעות ובכך לעכב את קיום המצווה.⁸

אין מדברים בין הברכות לתחילת התקיעות, וכן אין מדברים בזמן התקיעות עצמן, כדי שלא יהיה הפסק בין הברכה וקיום מצוות שמיעת התקיעות כולה.

מה בעניין דיבור בין התקיעות?

בדומה לכל תפילה בבית כנסת, הדיבור היחיד שבאמת מתאים הוא עם הקב"ה. עם זאת, לעיתים יש צורך לדבר עם אחרים בתפילה – כדי לסייע להם למצוא את קטע התפילה בסידור או כדי להעביר מידע דחוף.

הכי טוב שלא לדבר כלל מברכות שמיעת שופר ועד אחרי התקיעה האחרונה במאה התקיעות, כדי שלא יהיה הפסק בין הברכה לקיום המצווה, ומתוך התייחסות לכל מאה התקיעות כיחידה אחת של המצווה. וכך פוסק השולחן ערוך:

עם זאת, הרמ"א כותב כי אמנם לא ראוי לדבר על דברים אחרים מהתקיעה הראשונה ועד סוף מוסף והתקיעה האחרונה, אך בכל זאת ניתן לדבר "בענין התקיעות והתפילות", שכן הדברים רלוונטיים לקיום המצווה.⁹

משום כך, אם ילדים זקוקים לתשומת לב בזמן תקיעות השופר, ניתן לדבר איתם בין התקיעות כדי להזכיר להם את חשיבות שמיעת קול התקיעות, ולהסות אותם בעדינות.

הלכה זו רלוונטית למתפללים בבית הכנסת בזמן תפילת מוסף. אך אם אדם צריך לצאת מבית הכנסת בכל שלב לאחר המקבץ של שלושים התקיעות הראשונות, והוא יהיה עסוק בעניינים אחרים, אזי מותר לו לדבר כרגיל.

אכילה טרם שמיעת תקיעות שופר

במקרים רבים, כאשר מגיע הזמן המתאים לקיום מצוות עשה שהזמן גרמה, יש לקיים את המצווה לפני שאוכלים. זוהי ההלכה בקריאת מגילה בפורים, בנטילת ארבעת המינים בסוכות, ואף בקריאת שמע בכל יום.

בפועל, מקובל בהרבה מקומות לאכול טרם שמיעת תקיעת שופר. לנשים יש אף יותר מקום לעשות כך, שכן אין על נשים חיוב שמיעת שופר מדאורייתא.

החיי אדם מסביר כי למרות שנשים קיבלו את שמיעת השופר כמנהג מחייב, קבלה זו לא כללה הימנעות מאכילה לפני התקיעות, במקרה שהדבר יגרום לאישה לחולשה או לחולי.

כוונה

תקיעת השופר היא תפילה ללא מילים, זעקה כנה "מעומקא דלבא".¹⁰ בדומה לתפילה, גם שמיעת תקיעת שופר דורשת כוונה. ואכן, גם מי שסוברים כי בדרך כלל מצוות אינן צריכות כוונה, מתייחסים לכוונה כמרכיב הכרחי ביציאה ידי חובת מצוות שופר. על התוקע בשופר להתכוון להוציא אחרים ידי חובה, ועל השומעים להתכוון לקיים את המצווה.

בעל התקיעה מתכוון למעשה להוציא את כלל הציבור ידי חובה, כלומר את כל מי ששומע אותו, בין אם הוא מודע לאדם המקשיב לו ובין אם לאו. ועל כן גם מי שצריך לצאת מבית הכנסת יכול לצאת ידי חובת שמיעת שופר מבחוץ, כל עוד הוא מתכוון לצאת ידי חובה.

במאמר הבא נדון בתקיעת שופר על ידי נשים.