קהילה לומדת

שאלות מהקהילה

שאלות אלו נשלחו לצוות האתר ומטרת פרסומם היא לאפשר קהילה לומדת.

עיון בשאלות ותשובות שונה מקריאת מאמר. השו"ת תמציתי וממוקד, ולעיתים קריאה בו אף יעילה יותר כאשר רוצים לדעת את הנושא באופן מעשי. בשו"ת קיימת התייחסות אישית לפונה. קריאת שו"ת מאפשרת למידה וחיבור לנושא, הזדהות והזדמנות ללמידה משותפת במרחב הוירטואלי.

חשוב לציין כי השאלה והתשובה הן ייחודיות למקרה מסויים, וכל גורם משפיע על ההכרעה ההלכתית. לכן יש לנקוט במשנה זהירות כאשר רוצים ללמוד ממקרה אחד למשנהו.

יסודות

שאלות בהשקפה

האם צורות העברת המסורת הן בהכרח בעלות אופי מגדרי?

הרב סולוביצ'יק אינו מותיר את החלוקה בין מוסר האב לתורת האם כחלוקה מגדרית דיכוטומית. לדוגמה, הוא מתאר את סמיכת ידי משה על יהושע בדומה לתיאורו של האב והאם הארכטיפיים:

הגרי"ד סולוביצ'יק, שיעורים לזכר אבא מרי חלק א עמ’ 228

משה העביר ליהושע שתי מסורת. האחת, מסורת לימוד התורה, הלמדנות. המסורת השנייה, ההוד, הייתה חווייתית. אפשר ללמוד את מסכת שבת כולה מבלי להבין שבת מהי. על מנת להבין את השבת באמת צריך לחוות שבת בבית יהודי.

התורה שהעביר משה ליהושע כללה את שתי הבחינות, שכלית וחווייתית.

במקום אחר מתאר הרב סולוביצ'יק את דמות ה'מלמד' שלימדו תורה בילדותו כמי שהקנה לו את 'תורת האם' החווייתית והטעימו מטעמה של תורה:1

הרב יוסף דב סולוביצ'יק, מצוטט על ידי הרב אהרון רקפת – רוטקוף, הרב, כרך א ע"מ 149-150

הוא לימד אותי דבר שלא לימד אותי אף אדם אחר. אולי עם יוצא מן הכלל אחד, אמי... הוא לימד אותי איך לחיות יהדות, ולא רק לתרגל אותה.

מתיאורו של הרב סולוביצ'יק נראה שרוב מוריו, כולל אביו, נטעו בו את הכלים האינטלקטואלים של קניין התורה, ואותו מורה, הזכור לו לטובה במיוחד, היה זה שהחדיר בו תורה אחרת – הקרובה לתורת אם שקיבל מאימו בבית.

החלוקה של הרב סולוביצ'יק בין תפקידי האב והאם בהעברת התורה אמנם מגדירה באופן שונה את הדגשים האידיאליים בתפקידי האיש והאישה, אולי בעקבות ניסיונו האישי, אך הוא בפירוש אינו מקבע באופן מוחלט את חלוקת התפקידים. התורה מועברת בשני נתיבים וכל אחד יכול להעביר את תורתו בצורותיה השונות, גם איש וגם אישה.

האם הגישה ההיררכית משפיעה על ההלכה?

חוקי התורה הם נצחיים ובלתי תלויים בידע או בשכל האנושי. התורה שבעל פה, המועברת על ידי חז"ל מדוד לדור, היא חלק מתורה נצחית זו, למרות שהועברה על ידי בני אנוש.

אך לעיתים יש לנו, המעיינים בתורה שבעל פה, תחושה שחלקים בה מושפעים מגישות אנושיות שונות. לעיתים נראה שיש פער בין פשט הכתובים לפירושי חז"ל, ולעיתים אף ישנן מחלוקות בין החכמים. כאשר אנו פוגשים התייחסות של חז"ל לנושאים הנוגעים למגדר ושוויון או לאי־שוויון בין המינים, אנו חשים לעיתים חוסר נוחות לנוכח אמירות של חז"ל שאינן תואמות את התפיסות המקובלות בדורנו.

הגישה הרווחת בעולם העתיק ובימי הביניים הייתה גישה היררכית הרואה את האישה כנחותה מן הגבר. האם יש לחשוש שגישה זו אכן השפיעה על פסיקות הלכתיות מתקופות אלו?

הרב אהרון ליכטנשטיין התייחס להשפעות חיצוניות פוטנציאליות מודעות ושאינן מודעות על התפתחות ההלכה במאמרו: "הגורם האנושי והחברתי בהלכה":

הרב אהרון ליכטנשטיין, "הגורם האנושי והחברתי בהלכה"

מובן שהיו להם [חז"ל] נטיות ועמדות. אך האמון שלנו בהם נוסך בנו ביטחון בכך שבתהליך [היווצרות] ההלכה שלטו גורמים הלכתיים, שהכרעותיהם ההלכתיות הונחו על בסיס הלכתי. אין לנו הזכות או הרצון להציע ששיפוטם הוטה או עוות בשל שיקולים חיצוניים... אנו צועדים בעקבותיהם לא רק מתןך העתרות לסמכותם הפורמלית והטכנית כמכריעים עליונים אלא מפני שאנו מכירים בגדולתם ויראי כבוד ממנה... לכן, גישתם, שאינה הרכבה פורצנית [מבחוץ] אלא ענף אורגני הצומח מן הגברא רבא שבהם, אכן יכולה להעניק את התשתית עליה ינוחו הלכות מסוימות. תפיסת המציאות העובדתית של חז"ל היא, יחסית, יותר תלויה בהיסטוריה. תובנותיהם על אודות הטבע האנושי מהבחינה הנצחית־מטפיזית, שמרו על כוחן המלא, אבל ייתכן שהתבוננויות על אודות נטיות סוציולוגיות נתונות יהיו יותר יחסיות ובעלות מעמד פחות מחייב... לכן ייתכן ויהיה מקום לעריכה מחודשת זהירה בתחומים מסויימים. עם זאת, אפוא, אין בתהליך הזה כדי לערער על הסדר ההלכתי או על אדריכליו... גם אם נקבל שכמה הלכות יסודן בעמדות המיוחסות לפחות באופן חלקי למגוון השפעות, וגם אם נכיר ברשות להתעמת עם אותן עמדות, הדבר לא יוביל ליכולת לבטל את אותן הלכות בהינף יד.

הרב ליכטנשטיין קורא לנו לתת אמון בחכמים ולהניח שאין להם כל כוונה לערב דעות חיצוניות בפירושיהם לתורה. אפילו כאשר פירושיהם מפתיעים ויצירתיים, או כאשר הם אינם מובנים לנו, ברור שחכמים התאמצו להעביר את התורה כפי שהיא ולשמר אותה ואת ערכיה. לעיתים תפיסת המציאות של חז"ל מושפעת ברמה מסויימת מתפיסות המקובלות בתקופתם ויש "לערוך הערכה מחודשת וזהירה" ביחס לתחומים אלו, אך זו אינה עילה לערער את הסדר ההלכתי או להקל ביחסנו להלכות אשר אינן לרוחנו.

כמונו, חז"ל היו בני אדם שחיו בתקופות ובמקומות ספציפיים. בשונה מאיתנו, חז"ל הם בעלי שיעור קומה ייחודי ויש להם סמכות אלוקית לפסוק הלכה.

הרמב"ן מתאר את תפקידם של חז"ל ביצירת ההלכה ואת הסמכות שניתנה להם:

רמב"ן דברים י"ז, יא

ועִנינוֹ אפילו תחשוב בלבך שהם טועים והדבר פשוט בעיניך כאשר אתה יודע בין ימינך לשמאלך, תעשה כמצותם…כי על הדעת שלהם הוא נותן לנו התורה, אפילו יהיה בעיניך כמחליף הימין בשמאל, וכל שכן שיש לך לחשוב שהם אומרים על ימין שהוא ימין, כי רוח השם על משרתי מקדשו ולא יעזוב את חסידיו, לעולם נשמרו מן הטעות ומן המכשול.

הרמב"ן צופה נכוחה שיהיו מצבים שבהם האדם יחשוב שהסנהדרין טעתה. הרמב"ן קורא לנו לסמוך במצבים אלו על דעתם של חז"ל, לא רק מכיוון שהם בעלי סמכות, אלא גם מתוך אמונה שיש בתהליך גורם נוסף אותו הרמב"ן מכנה "רוח ה'", סוג של רוח הקודש. ה' מנצח על התהליך, ולעיתים בולטת יכולתם של חכמינו לגלות נוכחות אלוקית זו בתהליך השתלשלות ההלכה.

לא כל דעה מתקבלת להלכה. כאשר הלכה פסוקה קשה לנו לעיכול עלינו להאמין שעם הזמן נראה את רוח ה' השורה באותה הלכה, ושאם יום אחד יהיה דיון מחודש בה, פוסקי ההלכה שבדורנו יפעלו כפי שיראו לנכון במסגרת ההלכה.

כיצד ניתן להתמודד עם שאלות בנושא הלכה ומגדר?

לעיתים, כאשר חז"ל דנים בהבדלים בין המינים או כאשר אנו מעיינים בהלכות שאינן רואות באופן שווה את האיש והאישה, יש לנו קושי בהכלת התכנים הזרים לאוזנינו המודרניות.

כיצד ניתן להתמודד עם חוסר ההתאמה בין העולמות?

הנה שבע עצות:

לשאול בכנות . יש להכיר בקושי ולתת לו מקום. הכרה זו אינה מערערת על סמכותם של חכמים או מטילה ספק באמיתת הדברים, אלא מציינת את העובדה שהם קשים לנו לעיכול.

להעמיק . כדאי לצלול לעומקם של דברים עם ראש פתוח, ולבטוח בהלכה שהיא יכולה להתמודד עם העיון המעמיק והביקורתי שלנו. עיון מעמיק יכול לעזור לנו למצוא הסברים שיתיישבו על לבנו ויסייעו לנו לראות את הדברים מהזווית של חז"ל ולהבין מדוע הגיעו למסקנות שאליהן הגיעו.

במקרים רבים חוסר ידע מגביר קשיים ואף יוצר אותם. ידע מעמיק עשוי לסייע לנו למקד את השאלות שלנו, להבדיל בין עיקר לטפל ולפתח פרספקטיבה. שאלות רבות הנראות לנו מודרניות עלו כבר בעבר וזכו להתייחסות שהיא לעיתים קרובות מפתיעה ומרעננת.

לאתגר את עצמנו . לזכור שגם אנחנו איננו נקיים מדעות קדומות והשפעות חיצוניות. חלקן מודעות וחלקן בלתי מודעות. בכל דור ישנם שינויים בתפיסות המקובלות וגם אנחנו מושפעים מן התפיסות של בני דורנו. לימוד רציני עשוי להניע תהליך של בירור, לאתגר את הנחות היסוד שלנו ולעזור לנו לחשוב ללא כבלי הזמן. היזכרות מתמדת בעניין זה יכולה לעזור לשמור על נימה מכבדת כלפי ההלכה וחז"ל.

לתת כבוד לחכמים . חשוב לזכור שאין לנו את המסורת הענפה ואת הרקע הלימודי העשיר של חז"ל. ככל שהמקור קדום יותר כך מן הראוי שניגש אליו ביתר כבוד וענווה.

להבדיל בין דיון לדיון . בעולם המחשבה ישנן דעות שונות ביהדות וישנו חופש מסוים לבחור בדעות מסוימות על פני אחרות. חופש זה מצומצם יותר בעולם ההלכה שבו יש כללי פסיקה נוקשים יותר. ישנן דעות שנפסקו להלכה וכאלו שנדחו, ובתחומים מסוימים לא ניתן לנו חופש לבחור ולנהוג על פי אלו שנדחו.

לשאול ולפנות . לאחר עיון מעמיק בנושא מסוים נוכל לפנות לבעלי סמכות הלכתית ולשאול שאלות בצורה מיטבית ויעילה. לאחר לימוד נוכל גם להבין טוב יותר את דבריהם ולהביע את מחשבותינו במושגים הלכתיים.

להתמיד. לפעמים גם לאחר עיון מעמיק שאלותינו נותרות חסרות מענה. ישנם מצבים שבהם צריך לקבל את הדברים כמות שהם ולקיים את ההלכה מתוך מחויבות ולא מתוך הבנה. עם זאת, "שאלת חכם חצי תשובה".13 אם נתמיד ונמשיך לשאול ייתכן שנוליד מתוך שאלותינו תשובות ותובנות חדשות.

איך זה עובד בפועל? ניקח לדוגמא את נושא לימוד תורה לנשים.

במאמר לימוד תורה ב ראינו את דברי רבי אליעזר "כל המלמד בתו תורה כאלו למדה תיפלות".

באתר 'דרכיה' (1) שאלנו באופן גלוי מדוע רבי אליעזר אומר כך, והודינו בכך שדבריו קשים לנו. (2) בעיון נוסף הצענו שיחסו של רבי אליעזר ללימוד תורה לנשים קשור יותר לגישתו הכללית ללימוד תורה ויחסו הנוקשה לשאלת מי ראוי ללמוד תורה מאשר ליחס כללי כלפי האישה. (3) התחלנו את התהליך מתוך עולמנו והקושי בהתמודדות מול אפליה הנראית בוטה לעינינו המודרנית, אך עיינו בכבוד בדברי רבי אליעזר ולא הנחנו שדעותינו עליונות לדעותיו. (4) ניגשנו בכבוד ובענווה לעסוק בדברי רבי אליעזר אך לא התעלמנו מן הקשיים שמציבים דבריו.

(5) כשעיינו בהלכה עלתה לדיון השאלה האם דעת רבי אליעזר נתקבלה להלכה והאם האיסור העולה מדבריו תקף. בסוף לימוד תורה ד' עיינו בפסיקות הלכה מאוחרות יותר בעניין לימוד תורה לנשים. ראינו כיצד דברי פוסקים בני ימינו קשורים למקורותי ומובלים על ידי "רוח השם". (6) שאלנו שאלות נוספות מתוך ההבנה שרכשנו לאורך התהליך. (7) כחלק מנאמנותנו להלכה אנו נמשיך לשאול שאלות יחד עם קבלת הסמכות ההלכתית והכרעותיה.

הבדלה או אפליה?

האם תיתכן הבדלה ללא אפליה?

ניתן להגדיר פמיניזם כתיאוריה לפיה המגדרים שווים. אמנם בימינו קיים שיח המטשטש את ההבחנה בין המינים, אך הפולמוס בין זרמי הפמיניזם בעבר עשוי לתרום לדיון על אודות שוויון בין המגדרים, מהותו של שוויון זה ומאפייניו.

הפמיניזם של סוף המאה העשרים שאף לשוויון מוחלט בין המינים תוך אימוץ תיאוריות הטוענות שהבדלים בין גברים לנשים הם תוצרת של תרבות וחברה.

לעמת זאת הפמיניזם התרבותי דגל בשוויון זכויות והזדמנויות. אולם, יחד עם זאת אימץ תיאוריה הרואה הבדלים בין גברים לנשים. על פי זרם פמיניסטי זה שוויון מעמדי אינו מחייב זהות מוחלטת. זרם זה מייצר מבנה חברתי הרואה בגברים ונשים כנושאי תפקידים שאינם זהים, אך הם שווים מבחינת חשיבותם ומעמדם.

קשה ליישב בין חלקי התורה המבדילים בין הגבר לאישה לבין התיאוריה של הפמיניזם הרדיקלי הדורשת חוקים ניטרליים לגברים ונשים בכל מישור, משום שבסופו של דבר בעולם ההלכתי קיים הבדל בין גברים לנשים בהלכות רבות.4 הפמיניזם התרבותי לעומת זאת, עשוי להתיישב עם ההלכה ומחזיר אותנו לסיפור הבריאה הכפול שבו ראינו את הרעיון שבין גברים לנשים יש צד של שוויון אך גם צד ייחודי ושונה.5

השופט מנחם אלון ניסח את הדברים בלשון משפטית:

פרופסור מנחם אלון, מעמד האישה, עמ’ 40.

לעניין מושג השוויון מן הראוי להזכיר, בפתיחתם של דברים, עיקרון גדול בתורת המשפט, שלפיו קיים הבדל מהותי בין "הפליה" שהיא פסולה לבין "הבחנה" שהיא מותרת, היינו שיש להתייחס ביחס שווה לכל אדם ואדם, אלא אם וכאשר קיימים ביניהם הבדלים של ממש, שהם הבדלים אמיתיים ורלוונטיים לנושא מסוים. אימתי ההבדלים בין גבר ואישה הם "אמיתיים ורלוונטיים", המצדיקים את ה"הפליה" ועושים אותה ל"הבחנה"?

גם כיום קשה לומר מהו הבדל 'אמיתי ורלוונטי' בין המינים ולכן קשה להבדיל בין המושגים 'הפליה' ו'הבחנה' שהזכיר השופט אלון. הנחת היסוד היא שההבדלים ההלכתיים בין גברים לנשים שייכים לתחום ההבחנה ולא לתחום האפליה.

הרבנית דינה הכהן היטיבה לבטא זאת במאמרה על מעמד האישה:

הרבנית דינה הכהן, "מעמד האישה"

מי ששואף לשוויון אמיתי בין בני אדם צריך להכיר קודם כל בשוני שבינו לבין חברו. שוויון אמיתי יהיה כאשר נתייחס לכולם כבעלי ערך שווה, אך כאנשים שונים באישיותם, ובהתאם לכך ייקבעו חובותיהם וזכויותיהם.

רשות אחרים עליה?

האם האישה אכן ברשות בעלה? מהי המשמעות של אמירה זו?

ההנחה שהאישה היא ברשות בעלה ושביכולתו להגביל אותה בצורה כלשהי אינה מתקבלת בקלות בדורנו. מבנה הנישואין אמנם קשור בין השאר למוסכמות חברתיות רווחות, אך יש לו גם בסיס בהלכה.

דוגמא לכך למשל הם נכסי האישה. ההלכה קובעת שאם יש לאישה נכסים לפני נישואיה הם נשארים ברשותה, אך הנכסים שהיא צוברת לאחר נישואיה הם בדרך כלל בבעלות משותפת שלה ושלו. נכסים אלו מונהגים בעיקר על ידי הבעל. דין זה יש לו תוקף מדרבנן.

זכויות הבעל על נכסי אשתו קשורים קשר הדוק לחובתו כלפיה. הבעל מחוייב מדאורייתא לזון ולפרנס את אשתו, לדאוג לכל צרכיה הכוללים ביגוד ומחסה. הרמב"ם מכנה חובה זו שעבוד.8 ההלכה מאפשרת הסדר שונה המוסכם על שני בני הזוג המאפשר לאישה שליטה רבה יותר על הרכוש.

ההלכה מאפשרת מרחב בו בני הזוג רשאים לתמרן בבניית היחסים ביניהם וישנה גמישות רבה ביחס לאיזון המאפשר תפקוד זוגי בריא ותקין.

בפועל יש מקרים רבים שבהם בת נשואה תהיה המובילה בטיפול בהורים קשישים, לעיתים אף על חשבון משפחתה שלה ומיצוי שאיפותיה שלה, למרות שהיא לכאורה פטורה מחובה זו. אמנם נקודת המוצא של פטור זה הוא תפיסה היררכית של המשפחה, אך פטור זה יכול גם להגן על האישה מפני שחיקה ועומס יתר. לעיתים דווקא התפיסה ההיררכית מקדמת ערכים חשובים נוספים.

בני אהרון ולא בנות אהרון?

פירוש זה של מדרש ההלכה מפתיע. לכאורה המילה "בני" יכולה להתפרש גם כקריאה לבני ובנות אהרון כאחד, כלומר "בני" במובן של 'צאצאי'. מדוע המדרש פירש שמדובר דווקא בבנים ולא בבנות?

התורה לעיתים מחלקת בין גברים ונשים ולעיתים מתייחסת אליהם באופן שווה. ישנם מקרים שבהם הדברים ברורים, אך לא כך במקרה של הפסוקים הללו. במקרים שבהם לא ברור למי התכוונה התורה, לגברים ונשים או לגברים בלבד, לעיתים קרובות מדרשי חז"ל קובעים מהו הפירוש הנכון.

המילה "בני" מתפרשת לעיתים ככוללת את שני המינים ולעיתים מתפרשת בחז"ל כפונה לגברים בלבד. הדבר תלוי בכמה גורמים, אחד מהם הוא ההקשר בפסוקים. בנוסף ישנן מסורות שחז"ל מחזיקים ועל פיהן הם מפרשים את הפסוקים.9

ראוי לציין שמדרשי ההלכה בחלק מהמקרים לומדים פרטים הלכתיים מתוך דיוק במילות הפסוקים על פי כללי המדרש, מדרש כזה מכונה 'מדרש יוצר'. במקרים אחרים המדרשים סומכים מסורות הלכתיות קיימות למילות הפסוקים. במקרים אלו מילות הפסוק אינן המקור להלכה אלא "סמך" להלכה, מעין תמיכה למסורת ההלכתית הקיימת. מדרש כזה מכונה 'מדרש מקיים'.

יתכן שהמדרש העומד בפנינו על בני אהרון הוא דוגמא לסוג המדרש השני, מדרש מקיים, הסומך הלכה ידועה על הפסוק. יתכן שהייתה מסורת שלבני אהרון תפקיד שונה מאשר לבנות אהרון. במילים אחרות – הלימוד מההבדל בין "בני" ו"בנות" אינו מהווה תשובה אולטמטיבית לשאלה מדוע נשים פטורות ממצוות אלו, אלא מעין תמיכה למסורת שכך הם הדברים.

כאשר התורה מפרטת את תפקידי בני אהרון, היא מונה בפירוש את בני אהרון בשמותיהם, ולא את בנות אהרון. מדרשי ההלכה ממשיכים כיוון זה ומבדילים בין בני אהרון ובני הכוהנים לבנות אהרון ובנות הכוהנים לעניין עבודה במקדש והימנעות מהטמאות למת. מבנה המדרשים אחיד והם בונים מערכת המבדילה בין גברים ונשים לעניין כהונה.

מדוע העיסוק דווקא בפטור הזה הפך למרכזי כל כך?

להלן שתי נקודות למחשבה:

א. רוב המצוות שאינן תלויות בזמן, שבהן מחויבות גם הנשים, הן מצוות שיוצרות את התשתית והבסיס של החיים של כל יהודי ומנחות את דרכו. מצוות אלו הן רבות וחשובות, כך שניתן אפילו לטעון שהן מרכזיות יותר ממצוות עשה שהזמן גרמן. לעומת זאת, מצוות העשה שהזמן גרמן הן בעלות אופי טקסי, ומשום כך הן בולטות יותר ומרשימות בטקסיותן, במיוחד כאשר מדובר במצוות השייכות למועדי השנה ומאפיינות את החגים.

לדוגמא, הווידוי הוא חלק מרכזי ומהותי של תהליך התשוב, ואכן האישה חייבת להתוודות על חטאיה כשם שחייב בכך הגבר. למרות זאת, דווקא שמיעת קול השופר בראש השנה, שממנו פטורה האישה מדאורייתא, הפך בעיני הציבור לסמל התשובה.

המצוות שמהן פטורות הנשים בולטות באופן לא פרופורציונלי בגלל הפן הטקסי שבהן, בגלל ערכן הסמלי, וכן בשל המשמעות הרבה שאנו מייחסים לחגים.

ב. חלק גדול מן המצוות שמהן נשים פטורות בולט במרחב הציבורי של בית הכנסת.

הדבר בא לידי ביטוי בייחוד בקהילות שבהן חיי הדת מתרכזים בבית הכנסת ובבתי הספר יותר מאשר בבית ובחברה, כך שלעתים מצוות אחרות שהן מרכזיות ביותר, כגון אמונה בה' ומצוות שבין אדם לחברו, נדחקות אל שולי הבמה. אולי זאת הסיבה לכך שבארץ ישראל, שבה חיי החברה והמדינה משפיעים על חיי הדת במידה גדולה יותר ומזמנים לנשים תחומי השפעה רוחניים נוספים, עניין הפטור עולה לדיון פחות מאשר בחו"ל. Error! Hyperlink reference not valid.

אין להמעיט מחשיבותן של מצוות עשה שהזמן גרמן. הן חשובות מאד והפטור מהן משמעותי, אך הן אינן יסודות הדת הבלעדיים.

האם אכן נשים נוטות יותר לדבקות והתלהבות דתית? ומה לגבי הנשים העובדות בדורנו?

דבקות והתלהבות דתית הם דברים שאי אפשר למדוד או לכמת, ולכן אין דרך לאמת את טענת הרש"ר הירש שלנשים יש יותר דבקות מלגברים. ממחקר סוציולוגי שנעשה בשנים האחרונות בקרב יהודי ארה"ב עולה שנשים ונערות אכן מחוברות יותר לדת באופן משמעותי. הנתונים בולטים יותר דווקא בחברה שאינה אורתודוקסית. חשוב להעיר שאותו מחקר הסביר את ממצאיו על פי ניתוח סוציולוגי של נורמות חברתיות ולא בהסברים רוחניים פנימיים.

סילבה ברק פישמן ודניאל פלמר, עלייה מצד האם וירידה מצד האב, עמ' 169

... לילדים ולגברים יהודיים אמריקניים היום יש פחות קשרים ליהודים ויהדות מלילדות ולנשים כמעט בכל תחום אפשרי ובכל גיל... בקרב היהודים האורתודוקסים הפער פחות מצוי: בקרב היהדות האורתודוקסית יש שוויון במעמד החברתי של המינים... זכרים אמריקניים פחות נמשכים לחיי הדת לא מפני שהם פחות "דתיים" מנשים באופן פסיכולוגי מהותי מולד אלא מפני שהתרבות והחברה האמריקניות מעריכות פעילויות והתנהגויות דתיות אצל נשים ולא מעריכות אותן אצל גברים. יתרה מזאת, הצדדים בדת שכן מושכים את הגבר – בעיקר פעילות דתית מעשית – אינם נחשבים כדתיים בעיני החברה האמריקנית, המושפעת מן הנצרות המעריכה אמונות דתיות יותר מהתנהגות דתית.

עורכי המחקר דוחים את הרעיון שהתלהבות דתית גברית פחותה בתחומי הדת נובעת מעובדת היותם פחות דתיים מטבעם, אך הם אומרים בפירוש שהפעילות הדתית שאליה נמשכים הגברים היא פעילות מעשית, דוגמת קיום מצוות עשה שהזמן גרמן. המאמר ממשיך ואומר שהחברה האורתודוקסית מאוזנת יותר מבחינת היחס בין המינים, שם תופעת חוסר העניין של הגברים ביהדות פחות בולטת. אפשר לראות את הנתונים הללו כחיזוק לדברי הרש"ר הירש.

באופן אנקדוטי, נשים רבות מהססות לראות את עצמן כבעלת יתרון דתי מהותני, אך מחבקות את הרעיון שרוחניות האישה וגישתה אל הדת שונות מרוחניותו וגישתו הדתית של הגבר.

כיום נשים רבות עובדות מחוץ לבית, ולכן טענתו השנייה של הרב הירש, שהגבר צריך שמירה יתירה בגלל חשיפתו לעולם, פחות מתאימה לדורנו. ישנן קהילות שבהן המציאות הפוכה מזו שמתאר הרש"ר הירש - הגבר לומד בכולל והאישה עובדת וניצבת מול אתגרי השפעת העולם. אין לדעת כיצד היה מתייחס הרש"ר הירש למציאות של ימינו.

האם מצוות עשה שהזמן גרמן באמת דורשות כל כך הרבה זמן?

לכאורה רוב מצוות עשה שהזמן גרמן אינן דורשות כל כך הרבה זמן, את חלקן (לבישת ציצית למשל) אפשר לבצע במהירות רבה. אם כן, למה שיגרמו למתחים בבית?

ייתכן שהאבודרהם היה עונה כי ישנן מצוות עשה שהזמן גרמן אחרות, הנחת תפילין למשל, שאכן דורשות יותר זמן ופניות. וייתכן שפטרו את האישה מכל המצוות הללו כדי למנוע בלבול וטעות. הגדרת מצווה כיוצאת מן הכלל נובעת מטבעה, ולא מחישוב כמה זמן היא דורשת.

האם עלינו לבחור בין ההסברים?

נשים רבות מקבלות על עצמן לקיים חלק מן מצוות העשה שהזמן גרמן מבחירה. הרצון החיובי, הנובע מרצון להתקרב אל הקב"ה, מבורך. אך לעיתים נשים אלו מגלות עם השנים, במיוחד לאחר נישואין והורות, שנקודת המבט שלהן השתנתה וסדרי העדיפויות משתנים.

האבות של היום מעורבים יותר בטיפול בילדים, ויש לאישה גם רגעי שקט. האישה אינה עסוקה בטיפול בילדים בכל רגע נתון ביממה, אפילו תינוקות ישנים לפעמים. אך עם זאת, לעיתים המאמץ הפיזי של הריון, הפגיעות של לידה והאינטנסיביות של הנקה גורמים לשינוי בתפיסה הרוחנית של האישה. נקודת המבט שלה עשויה להשתנות מבחינות רבות, ולעיתים משתנה עבודת ה' המועדפת עליה .

יש נשים שיתחברו לדברים שהובאו, ויש כאלו שלא. לא כל אישה מתחתנת או הופכת לאם. יש נשים שמקבלות על עצמן יותר מצוות עשה שהזמן גרמן מן אחרות. יש נשים שמשנות ממנהגן ומחשבתן משנה לשנה.

נשים רבות נהנות מן הגמישות שניתנה לנשים בתחומים אלו, גמישות המאפשרת לשנות את הקשר למצוות ולבורא עולם בשלבים שונים של החיים.

מדוע שנטיל ספק בעשיית מצוות מרצון ללא חיוב?

המילה "מצווה" נגזרה מלשון ציווי. איזו משמעות יש לעשיית מצווה אם האדם שעושה אותה כלל לא צוּוה עליה?

יתירה מזאת, הר"ן מעלה את החשש שכאשר אנו מקיימים מצווה מבלי להיות מצוּוים עליה, אנו מסתכנים בפספוס של מהות המצווה:

דרשות הר"ן, הדרוש השביעי

מי שאינו מצווה ועושה לא יגדל שכרו, כי אפשר שאין רצון השם יתברך בו ובמינו אחרי אשר לא צווה בו… אפשר כי יש במצות טעמים שנתיחדה מהם המצוה במי שמצווה ועושה. …שאפשר שלא תושלם כונת המצוה וסודה במי שאינו מצווה בה, כאשר תושלם במי שצוהו השם יתברך.

הר"ן מציין שהקב"ה קובע את משמעותה של כל מצווה, מי חייב בה, ומי פטור ממנה. ייתכן שהמשמעות העמוקה יותר של המצווה קשורה לקבוצת האנשים המצווים בה. אם הקב"ה פטר אותי, עצם הפטור ממצווה הזו עשוי להעיד שעשייתה מרצון על ידִי אינה בעלת משמעות מאת המצַוֶוה – הקב"ה, כמו קיומה מתוך חיוב.

המשמעות של עשיית מצווה מרצון על ידי גבר או אישה עשויה להיות שונה באופן מהותי ממשמעות המצווה כאשר היא מקוימת על ידי מי שמחויב בה.

האין המילה 'בני' יכולה להתייחס הן לבנים והן לבנות?

פירוש זה של מדרש ההלכה הממעט בנות ישראל ממצוות הסמיכה מפתיע. לכאורה המילה "בני" יכולה להתפרש גם כקריאה לגברים ולנשים כאחד, כלומר "בני" במובן של 'צאצאי'. מדוע המדרש פירש שמדובר דווקא בבנים ולא בבנות?

התורה לעיתים מחלקת בין גברים ונשים ולעיתים מתייחסת אליהם באופן שווה. ישנם מקרים שבהם הדברים ברורים, אך לא כך במקרה של הפסוקים הללו. במקרים שבהם לא ברור למי התכוונה התורה, לגברים ונשים או לגברים בלבד, לעיתים קרובות מדרשי חז"ל קובעים מהו הפירוש הנכון.

המילה "בני" מתפרשת לעיתים ככוללת את שני המינים ולעיתים מתפרשת בחז"ל כפונה לגברים בלבד. הדבר תלוי בכמה גורמים, אחד מהם הוא ההקשר בפסוקים. בנוסף, ישנן מסורות שחז"ל מחזיקים ועל פיהן הם מפרשים את הפסוקים.1

ראוי לציין שמדרשי ההלכה בחלק מהמקרים לומדים פרטים הלכתיים מתוך דיוק במילות הפסוקים על פי כללי המדרש, מדרש כזה מכונה 'מדרש יוצר'. במקרים אחרים המדרשים סומכים מסורות הלכתיות קיימות למילות הפסוקים. במקרים אלו מילות הפסוק אינן המקור להלכה אלא "סמך" להלכה, מעין תמיכה למסורת ההלכתית הקיימת. מדרש כזה מכונה 'מדרש מקיים'.

ייתכן שהמדרש העומד בפנינו הוא דוגמא לסוג המדרש השני, מדרש מקיים, הסומך הלכה ידועה על הפסוק. ייתכן שהייתה מסורת שלבני אהרון תפקיד שונה מאשר לבנות אהרון. במילים אחרות – הלימוד מההבדל בין "בני" ו"בנות" אינו מהווה תשובה אמיתית לשאלה מדוע נשים פטורות ממצוות אלו, אלא מעין תמיכה למסורת שכך הם הדברים.

במקרה זה, שתי העמדות במחלוקת מסכימות כי המילה "בני" צריכה להיקרא בלשון זכר דווקא. אך הם חולקים על ההשלכות ההלכתיות של אותה קריאה.

מדוע יוזמה אישית שכזו של מי ש'אינו מצוּוה ועושה' איננה שווה יותר?

העדיפות שנותנת ההלכה לקיום מצווה מתוך חובה על פני קיום מרצון עשויה להיות לנו קשה להכלה. מאז תנועת ההשכלה אנו נוטים להאדיר יוזמה אישית על פני ציות לסמכות. אולם מנקודת מבט של סמכות, אף שגם פעולה מתוך יוזמה אישית וגם פעולה מתוך ציות יכולות להיות בעלות ערך, הציות הוא חיוני יותר. פעולה הנובעת מיוזמה אישית גואה ונשחקת, ועשויה לסטות מן המטרה. ציות נשאר יציב ונאמן.

הרצון להאדיר את העצמיות על חשבון הציות עלול להוביל לפולחן בעל עיסוק יתר ב"עצמי", מאשר ביחס אל ה–"אחר" האלוקי.

אדם העוסק יתר על המידה בעצמיות עשוי לומר: "התכוונתי לעשות זאת, אבל עכשיו כשאמרת לי – לא אעשה". אדם בוגר יותר שואב הנאה מהיענות לבקשת אהובו, מבלי צורך להזכיר שהוא היה עושה זאת בכל מקרה. סוג זה של אנשים יודע להעריך את העשייה כהיענות נאמנה לקריאתו של ה"אחר".

מהן ההשלכות של הדיון הנוכחי על אישה אשר מקיימת מצוות מרצון למרות שהיא פטורה מהן?

הבה נשתמש בנטילת לולב כדוגמה. אישה אינה חייבת בנטילת לולב, אך רשאית לעשות זאת אם היא חפצה בכך. כאשר יש מחסור בלולבים ואין אפשרות לספקם לכולם, ההבדל בין גברים ונשים יכול להשפיע. ככלל, מי שחייב מדאורייתא בקיום המצווה קודם למי שבחר לקיימה מרצונו.

בימינו, המציאות של מחסור במשאבים אינה מצויה. בהיעדר מנהג קהילתי מחייב, אישה יכולה לנצל את הגמישות שניתנה לה. אם אין ברצונה ליטול לולב, אין לכך השלכות הלכתיות שליליות.

מאידך, אם היא בוחרת ליטול לולב דבר זה נחשב כ"נחת רוח" (המוכרת כבעלת חשיבות הלכתית) וגם כקיום מצווה. אם היא מקיימת את המצווה בקביעות, היא איננה יכולה להקל בה ראש.

נכון, אישה שבוחרת ליטול לולב לא תקבל שכר עבור ציות לחיוב מאת הבורא, אך היא מקיימת מצווה. היא אינה עושה זאת מטעמי תרבות או פולקלור, ולא בשביל החוויה המיסטית. זהו קיום מצווה בעבודת ה', המוכר על ידי הקב"ה.

אפילו בהיעדר חיוב ישיר, אישה המקיימת מצווה מרצון בדרך כלל לא חווה אותה כלוקה בחסר, אלא כדרך עשירה, אותנטית ומשמעותית לעבוד את ה'.

מדוע המשנה קושרת בין שלוש המצוות למוות בלידה?

משנה זו עשויה להיות קשה להבנה או לעיכול. כיצד ניתן לנסות ולהסביר אותה?

בתקופת המשנה והתלמוד מוות בשעת הלידה היה דבר נפוץ ביותר. גם היום לידה עלולה להביא את היולדת למצב של סכנה לחייה. מוות בשעת הלידה מעלה הרגשות ותהיות אמוניות קשות, ושאלת השאלות עולה: איך יתכן שהקב"ה הטוב מאפשר מציאות כזו?

המשנה מתמודדת עם השאלה הזאת דרך התפיסה שלעיתים מוות של אדם טרם זמנו קשור למעשיו. אין כאן טענה שכל אישה שמתה בשעת לידתה נענשה בכך על מעשיה. כמובן שמישהו שנפטר בטרם עת יכול להיות נקי כפים ובר לבב.

אל לנו להניח שאישה שחס ושלום מתה בשעת לידתה בהכרח לא הקפידה על מצוות חלה נידה והדלקת הנר או על כל מצווה אחרת, אלא המשנה מציעה שחוסר ההקפדה על מצוות אלו יכול להיות גורם הקשור לכמה מהמקרים הרבים של מוות מצער בשעת הלידה.

מדוע שעונש כזה יתבצע דווקא בשעת הלידה? הגמרא על המשנה מסבירה שביצוע של עונשים מתקיים לעיתים קרובות בעת חולשה פיזית, רעיון שחל גם כן על גברים.

מסכת שבת לא ע"ב – לב ע"א

ומאי שנא בשעת לידתן? אמר רבא: נפל תורא, חדד לסכינא… וגברי היכא מבדקי? אמר ריש לקיש: בשעה שעוברים על הגשר. גשר ותו לא? אימא: כעין גשר…. רבי יוסי אומר: שלשה בדקי מיתה נבראו באשה… נדה וחלה והדלקת הנר.(ומה שונה בשעת לידתן? אמר רבא: נפל שור, חדד את הסכין... וגברים איפה נבדקים [לראות אם יענשו בזמן חולשה]? אמר ריש לקיש: בשעה שעוברים על הגשר. גשר ולא עוד? אמור, כמו גשר... רבי יוסי אומר: שלושה בדקי מיתה [שעונשיהם אולי יפלו בזמן חולשה פיזית] נבראו באישה... נדה וחלה והדלקת הנר.)

(ומה שונה בשעת לידתן? אמר רבא: נפל שור, חדד את הסכין... וגברים איפה נבדקים [לראות אם יענשו בזמן חולשה]? אמר ריש לקיש: בשעה שעוברים על הגשר. גשר ולא עוד? אמור, כמו גשר... רבי יוסי אומר: שלושה בדקי מיתה [שעונשיהם אולי יפלו בזמן חולשה פיזית] נבראו באישה... נדה וחלה והדלקת הנר.)

הכי פשוט לשחוט שור לאחר שכבר נפל וכאשר מגיע לאדם עונש מן השמיים הוא עשוי לבוא בדרך הטבע, כשהוא כבר במצב סכנה. שעת הלידה היא שעה מסוכנת כזו עבור נשים, בדומה לכך גבר העובר על גשר או נמצא בסכנה אחרת פגיע ביותר.

מדוע מובאות שלוש המצוות בהקשר זה? כדי להדגיש את חשיבותן הגדולה לאישה.

למה שנשות כל הדורות יישאו אחריות לחטא חוה? האם במקביל כל הגברים אחראים לחטא אדם הראשון?

התורה מציגה את אדם וחוה כאבות טיפוס. הם מניחים יסודות להתנהגות אנושית ומעשיהם מהדהדים בהיסטוריה כולה. למשל, לאחר בריאת האישה אדם מכיר בה כ"עצם מעצמי ובשר מבשרי". התורה רואה באמירה זו בסיס למוסד הנישואין. נוסף על כך, דבריו של הקב"ה לאדם וחוה שלאחר החטא – בזעת אפיך תאכל לחם, בעצב תלדי בנים – שייכים לאנושות כולה. גם היום האדם עמל קשות כדי להתפרנס, ועד היום הלידה כרוכה בכאב.

אם חוה היא אב הטיפוס הנשי, ולכן כל נשות העולם מסוגלות לתקן את חטאה, כיצד מתקנים הגברים את חטא אדם הראשון?

לפי מדרש נוסף, אברהם אבינו אכן נברא לאחר אדם הראשון כדי שיוכל לתקן את חטאו.

בראשית רבה (וילנא) פרשת בראשית פרשה יד זוהר חדש כרך ב (מגילות) מגילת רות דף מ עמוד א

א"ר לוי: "האדם הגדול בענקים", זה אברהם. למה קורא אותו גדול? שהיה ראוי להבראות קודם לאדם הראשון, אלא אמר הקדוש ברוך הוא: שמא יקלקל ואין מי שיבא לתקן תחתיו. אלא הרי אני בורא את האדם תחלה שאם יקלקל יבא אברהם ויתקן תחתיו.

הזוהר ממשיך ומרחיב:

זוהר חדש כרך ב (מגילות) מגילת רות דף מ עמוד א

דאברהם תקן מה דעבד [=שעשה] אדם. וכן יצחק ויעקב וצדיקייא [=והצדיקים].

לפי הזוהר, לא רק אברהם מתקן את חטא אדם הראשון, אלא גם האבות וכל הצדיקים ממשיכים בתיקון זה.

נשים מתקנות את החטא של חוה על ידי קיום שלוש המצוות. האם יש מצוות מקבילות שבהן מחויב הגבר כדי לתקן את חטא אדם הראשון?

אברהם נצטווה ראשון על ברית מילה. האברבנאל קושר מצווה זו לתיקון חטא אדם הראשון:

אברבנאל בראשית פרק יז

שצוה הקדוש ברוך הוא את אברהם במצות המילה, כדי לתקן את אשר עוות אדם הראשון, כי הוא באכלו מעץ הדעת נטה לתאות המשגל יותר מהראוי כמו שפירשתי שם, ואברהם צווה במצוה כדי להרחיק אותה נטיה מותרית שעשה אדם אביו.

אפשר לומר שכשם ששלוש המצוות פועלות לתקן את חטא חוה, ברית המילה פועלת לתיקון החטא של אדם.

האישה היא בית?!

לרבים מאיתנו, גברים ונשים כאחד, יש יחס אמביוולנטי לאמירות הללו על האישה ובית. עד כמה ראיית האישה כמעצבת העיקרית של הבית נובעת מנורמות חברתיות? האם ביתיות היא תכונה נשית? הרי נשים רבות פורחות ביציאתן לעולם שמחוץ לבית. האם לא ראוי שהגברים ימשיכו לקחת חלק הולך וגדל באחריות בבית?

בפועל, ההלכה גמישה מאוד ביחס לחלוקת התפקידים בבית. ולמרות זאת קדימות האישה בשלוש מצוות הבית מכירה בהשפעתה הגדולה של האישה עליו. המצוות הן תרגום של השפעות אלו למושגים הלכתיים מעשיים בעלי השלכות רוחניות רחבות.

הבית מהווה במה מרכזית בחיינו ליחסים בינינו ובין בני ביתנו וליחסנו עם הקב"ה. יש בו השפעה רבה על חיי תורה ומצוות. בתחומים רבים בהלכה האיש הוא במרכז הבמה, בתחום הבית האישה היא השחקנית הראשית.

מדוע חשוב לציין שנשים כלולות בעיקרון הערבות?

בראש ובראשונה, ישנן השלכות מעשיות לערבות, החשובה ביותר מביניהן היא העיקרון של 'יצא מוציא'. שנית, ערבות היא ברת משמעות עמוקה יותר, המתייחסת להשתייכות למארג האחריות ההדדית היהודית לקיום מצווה.

הרבנית רחלי שפרכר פרנקל מבהירה את המשמעות הדתית של שילובן של נשים בערבות:11

הרבנית רחלי שפרכר פרנקל, "ערבים זה בזה"

האפשרות שנשים לא תכללנה ביסוד הערבות שהוא יסוד כל כך מהותי לעם, יש בו בהכרח כאב ואכזבה… מבקש אדם (= אישה) ששיטה כזו תדחה – בלשון ההלכתית – 'מצד הסברא', ז"א [=זאת אומרת] מצד השכל הישר, האינטואיציה ההלכתית… הגאון רבי עקיבא איגר חולק בחריפות [על הדעה שנשים אינן בכלל ערבות]…ופוסקים רבים הולכים בדרכו.

כפי שראינו, הדעה שערבותן של נשים מוגבלת אכן נדחית. גם אם רמת החיוב של נשים שונה במצווה מסוימת או בנסיבות מסוימות, ככלל נשים נחשבות כחלק מ"כלל ישראל" באופן מלא ומקיימות מצוות של ערבות הדדית.

כיצד עלינו להתייחס למצבים בהם ההלכה מסתייגת אך לא אוסרת?

בעבור חלק מהקוראים, טענות המתבססות על מסורת שבה נשים לא היו מוציאות גברים ידי חובה גם אם הדבר היה מותר מבחינה טכנית הן מספקות ומתקבלות על הדעת. דפוסי התנהלות מסוימים של אורח החיים היהודי שנהגו במשך אלפי שנים, כמו למשל שגברים אחראיים לתפקידי דת ציבוריים בעוד שתפקידן של נשים התמקד יותר בבית, אינם דבר שניתן לבטל במחי יד.

אדם הרגיל למלא תפקיד מסוים, בין אם כעונה ובין אם כשומע, עשוי להיות מחובר אליו ולבקש לשמור עליו, במיוחד אם התפקיד תואם את מסורתם של הוריו וסביו. אפילו אישה הרוצה לקדש בעבור בני משפחתה עשויה למצוא את עצמה מתקוממת אם בעלה יבקש להדליק במקומה את נרות השבת.

רחל שרנסקי דנציגר כותבת שאל לנשים המבקשות לקחת חלק בצורה חדשה של קיום מצוות לנטוש את מסורת אימותיהן בפזיזות ובקלות, ואל להן לזלזל במנהגי הדורות הקודמים.15

רחל שרנסקי דנציגר, "בחזרה לדת אמותינו", זמן ישראל, 11.12.14

כאשר אנו נאבקות להגדיר מחדש את מקומנו ביהדות, על אף רצוננו למעורבות קהילתית רבה יותר ולתפקידים חדשים, אל לנו להזניח את המורשת העוצמתית של אימהותינו. אל לנו לקבל את ההפחתה בערך הדת שלהן... בואנה ונחזיר את הגוף ואת המשפחה לזירה של צמיחה עוצמתית.

מנגד, עבור אחרים, נהיה קשה יותר ויותר להזדהות עם הדעות המגבילות נשים בכל דבר שהוא מעבר למה שמחייבת ההלכה. בעשורים האחרונים קיבלו נשים על עצמן תפקידים ציבוריים בתחומי חיים שאינם דתיים, ונשים ממשיכות לצבור ידע תורני נרחב. פעמים רבות הרצון לקחת חלק מוביל בצורות נוספות של עבודת ה' הוא חלק משינויים אלה, מתוך מקום חיובי של חיבור לתורה ולמצוות.

במקרה של הוצאה ידי חובה, כאשר רמת החיוב זהה חז"ל לא הגבילו נשים באופן ספציפי, וקיימות מגוון השקפות בקשר לכך בפסיקות ההלכה המוקדמות. דבר זה מותיר מקום להגיב בחיוב לרצונות אלה בהקשרים מסוימים.

איזו התנהגות מתאימה למצב מסוים היא שאלה מורכבת שמטבעה יכולה להשתנות בין קהילות שונות. ההתייחסות לנושא תלויה בערכים המנחים אותנו, והמשקל היחסי שאנו מעניקים להם. עלינו לשאול: האם קיים ערך רוחני בעצם זה שאישה מוציאה גבר ידי חובתו במצב נתון? מה הוא הערך, מי יפיק מכך תועלת, ובאילו מקרים הדבר חל באופן הברור ביותר?

כיצד באות בחינות שונות של צניעות לידי ביטוי בדברי חז'ל?

בספרות חז"ל אנו מוצאים קשת של התייחסויות למהותה של הצניעות. חלקם מדגישים ענווה והימנעות משבחים או מתשומת לב. אחרים מדגישים צניעות גופנית ואיפוק מיני, אך זהו אינו המוקד הייחודי של הדיון.

לדוגמא, חז"ל מתארים את מידת הצניעות שהייתה לרבי עקיבא, עוד בהיותו רועה צאן פשוט, כנקודה מרכזית באישיותו אשר קסמה לרחל, אשתו לעתיד:

כתובות סב ע"ב

רבי עקיבא רעיא דבן כלבא שבוע הוה, חזיתיה ברתיה דהוה צניע ומעלי. (=רבי עקיבא היה רועה צאנו של "בן כלבא שבוע". בתו [של כלבא שבוע] ראתה שהוא צנוע ומעולה).

חז"ל אינם מפרטים מהי הצניעות אשר ראתה רחל בעקיבא הרועה. הדגש כאן ככל הנראה הוא על אופיו והתנהלותו באופן כללי.

עוד תיאור של צניעות שהיא פחות מכוונת אל המישור הפיזי ניתן למצוא במדרש חז"ל על פעולתה של רחל אמנו למען לאה אחותה, שאותה קישרו חז"ל לצניעותו של שאול בעת המלכתו.

מגילה יג ע"ב

בשכר צניעות שהיתה בה ברחל זכתה ויצא ממנה שאול, ובשכר צניעות שהיה בו בשאול – זכה ויצאת ממנו אסתר. ומאי צניעות היתה בה ברחל... מתוך סימנין שמסרה רחל ללאה לא הוה ידע עד השתא [=לא היה יודע יעקב עד עכשיו בבוקר]. לפיכך זכתה ויצא ממנה שאול. ומה צניעות היתה בשאול, דכתיב: "ואת דבר המלוכה לא הגיד לו אשר אמר שמואל".

גם רחל וגם שאול שומרים בסוד מידע חיוני ומוותרים על מרכז הבמה, אפילו במחיר של ויתור על המגיע להם. רחל מוותרת על בחיר ליבה יעקב, ושאול מוותר על המלוכה.

הגדרת מסירת רחל את הסימנים ללאה כצניעות היא חידוש גדול, שכן היא הייתה כרוכה בהטעיית יעקב בענייני אישות – מה שלכאורה יכול להתפרש כמעשה בלתי צנוע. ועם כל זה מעשה זה של רחל מהווה סמל לצניעות, כיון שבמקרה הספציפי שאליו נקלעה היה זה מעשה ראוי לשבח והיה בו ויתור גדול מצדה.

יחד עם זאת, מדרשי חז"ל אחרים מדגישים את הפן הגופני של הצניעות. לדוגמא, בצניעותה של רות:

רות רבה, פרשה ד, ט

כיון שראה אותה [בעז] נעימה ומעשיה נאים, התחיל שואל עליה. כל הנשים שוחות ומלקטות וזו יושבת ומלקטת, כל הנשים מסלקות כליהם וזו משלשלת כליה, כל הנשים משחקות עם הקוצרים וזו מצנעת עצמה…

המדרש פותח בהצהרה כללית על התרשמותו של בועז מהתנהגותה הכללית של רות, וממשיך בתיאורים מפורטים של מעשיה הייחודיים של רות השומרים על צניעותה הפיזית, למרות חוסר הנוחות שבכך. אולם יש לציין שהמילה "מצנעת" (שומרת על צניעותה) מופיעה רק בתיאור השלישי, ביחס להימנעותה מלנהוג קלות ראש עם הקוצרים. אולי בא המדרש להדגיש בכך את מהותה של הצניעות כמידה מוסרית ולא רק כאיסור חשיפת הגוף. כאן, הפן הפיזי הוא רק חלק מהתמונה. אמנם הפן המיני והפן הפיזי משחקים תפקיד מרכזי בדיונים על צניעות, אך הם לא אמורים להאפיל על פנים אחרות של הדיון.

אם צניעות מוגדרת בחלקה במושגים של אינטרקציות חברתיות, האם היא משתנה כאשר נורמות חברתיות משתנות?

אותם אלמנטים של צניעות אשר אינם תלויים בתנאים חברתיים הם מוחלטים ובלתי משתנים. חובתנו להצניע לכת עם אלוקים היא נצחית ואינה תלויה כלל בחברה או בנורמות של תרבות כזו או אחרת. כיום, כאשר חופש וטבעיות הפכו לערך עליון כמעט יותר מכל ערך אחר, צניעות כלפי ה' עשויה להיתפס כנוגדת את התרבות. אך במקום הערכי שלה היא עדיין תקפה.

עם זאת, היבטים מסוימים של צניעות הקשורים לאינטראקציות שלנו עם אחרים ולמקומנו בחברה עשויים להשתנות יחד עם החברה. כאשר החברה מחשיבה התנהגות מסוימת כלא צנועה, ובהמשך הזמן אותה התנהגות הופכת לנורמה חברתית רווחת, אנשים עשויים להפוך לאדישים אליה עד כדי כך שהתנהגות כזו מפסיקה להתבלט כלא צנועה.

לדוגמה, סוגיית הישיבה המעורבת בחתונות. בקהילות יהודיות רבות גברים ונשים יושבים יחד בחגיגות חתונה, בעוד שקהילות אחרות נוהגות לפי הדעות האוסרות ישיבה מעורבת שכזו מתוך חשש לצניעות. בעל ה'לבוש', רבי מרדכי יפה, התיר ישיבה מעורבת בחתונות במקומות שרגילים בכך, אף על פי שידע שבדורות קודמים לא נהגו להתיר. הוא מצטט את השינוי ביחסים בין גברים ונשים שחל בדורו:

לבוש מרדכי, אורח חיים, מנהגים לו

ואין נזהרין עכשיו בזה, ואפשר משום דעכשיו מורגלות הנשים הרבה בין האנשים... וכיון דדשו דשו. בקהילות שבהן אנשים רגילים לחברה מעורבת, אין הדבר נתפס בעיניהם כמעשה פורץ גדר וממילא אינם מייחסים לזה עניין הסותר את מידת הצניעות.

בקהילות שבהן אנשים רגילים לחברה מעורבת, אין הדבר נתפס בעיניהם כמעשה פורץ גדר וממילא אינם מייחסים לזה עניין הסותר את מידת הצניעות.

אחד האתגרים בלימוד ההלכות הנוגעות לצניעות הוא הקביעה ביחס לכל דין ודין מדיני הצניעות האם הוא הלכה פסוקה שאינה נתונה לשינויים לפי הזמן והמקום, או שמא היא תלויה במנהג המקום. על כל אחד לברר כיצד למצוא את שביל הזהב של חיי צניעות המתכתבים עם המציאות העכשווית מחד, ושואפים אל ערכי הצניעות הנצחיים מאידך.

האם המוקד צריך להיות בצניעותן של נשים?

ניתן לחשוב כי א-סימטריה בהתייחסות אל צניעותם של גברים ונשים היא נחלת העבר. אולם לצערנו תודעה זו אינה משקפת רק מציאות של פעם. אחד התחומים שבהם תופעה זו באה לידי ביטוי היא בעולם הפירסום, שם ניתן יחס מועדף לתמונות מיניות של נשים יותר מאשר של גברים. אישה שנמצאת בתפקידים כאלו נבחנת בקפידה, במיוחד ביחס להופעתה.

גם אם עניינים אלו טרם הגיעו לאיזון, דרישות הצניעות בחברתנו, הטעונה מינית והעסוקה בחיפוש אחר היחשפות, התרחבו לכלול דגש מחודש הן על רגישות מצד גברים ביחס לאיך שהם מציגים את עצמם, והן מצד נשים ביחס להחפצת גברים.

לא קל ליישם את העקרונות המעשיים של הצניעות באופן מאוזן. אלו הם כמה מהאתגרים העומדים בפנינו: הגדרה אילו נורמות הן מוחלטות ואילו יש להתאים למציאות עכשווית; התייחסות אל הצניעות כנושא השייך לשני המינים; זהירות בצמצום הצניעות כמערכת של מגבלות על נשים בלבד; זהירות מהחפצת נשים או מהתייחסות אל הגברים כחסרי אונים השבויים בדחפיהם; מודעות להיבטים החיוביים של מיניות; לקיחת אחריות על הנחלת הצניעות בכל תחומי חיינו.

החוקרת הישראלית תמר ביאלה מתייחסת לחלק מנושאים אלו:14

תמר ביאלה, 'ללמד צניעות בצניעות', מאורות 7:2, 2009, עמ' 13

צניעות מינית מחייבת נשים וגברים באותה מידה. על כל אדם לקחת אחריות על מיניותו, ולא לנצל או לפגוע במיניות של אדם אחר. נשים צריכות לדאוג להימנע מניצול מיניותם של גברים, וגברים חייבים לדאוג להימנע מניצול מיניותן של נשים...

המסר שלה מהדהד במיוחד כעת, כאשר פרשיות חדשות של הפרת צניעות מתפרסמות תדיר.

שו"ת

אין שאלות במערכת




    תמידים

    שאלות בהשקפה

    תלמוד תורה

    האם נכון בכלל לעשות את זה?

    "לעשות את זה" משמעו מה שאנחנו עושים כאן באתר דרכיה, המזמין נשים ללמוד תורה באופן ישיר מן המקורות, כולל התלמוד וספרי ההלכה.

    מן הסתם השאלה הזאת לא מדברת לנשים מסוימות, שלימוד תורה אינו מעניין אותן. נשים כאלו עשויות לתהות למה שאישה תרצה ללמוד בכלל.

    עבור אחרות, מן הסתם רוב הקוראות כאן, השאלה עצמה היא בעייתית. קשה לדמיין למה שמישהו יגביל נשים מלגשת ללימוד תורה. הרי גברים לא צריכים להתמודד עם שאלות על עצם לימודם, אם הוא מתאים או חשוב. ומלבד זאת, כיום נשים יכולת לגשת ללמוד כמעט כל תחום ידע.

    אך מבט יותר קרוב על חיינו מגלה אמביוולנטיות כלפי לימוד תורה של נשים.

    חוסר עידוד של לימוד נשים מופיע מתחת לפני השטח, שלבים שונים בחיים מציפים זאת: אב הלומד בכל שבת עם בניו, אך לא עם בנותיו. ריבוי שעות לימודי קודש בבתי הספר לבנים לעומת בתי ספר לבנות. חברי המשפחה הקונים ספרי קודש כמתנה לבר מצווה, ולבת מצווה קונים תכשיטים. הורים השולחים את בניהם לישיבה, אך לא מממנים לימוד במדרשה לבנותיהם. בחור המסרב לשידוך עם בחורה למדנית. קהילה המחזיקה מיזמי חסד שמפעילות נשים, אך לא מיזמי לימוד תורה בעבורן. זוגות העושים מאמץ כדי שהאיש ילמד בכל יום, כשלאישה אין פנאי ללמוד תורה כלל. בתי המדרש הקהילתיים שאליהם נשים אינן מוזמנות.

    משלי ג', יח

    עֵץ חַיִּים הִיא לַמַּחֲזִיקִים בָּהּ וְתֹמְכֶיהָ מְאֻשָּׁר.

    בעוד שברור לנו שהתורה היא "עץ חיים", פחות ברור לנו איזה תפקיד ממלא הלימוד בניסיונה של האישה להיות מן ה"מחזיקים בה".

    האם אפשר להחזיק בתורה בלי ללומדה? האם התנגדות, הסתייגות, או אדישות ללימוד תורה של נשים מושרשות בהלכה? האם יש שורשים הלכתיים לצמיחה של מסגרות לימוד לנשים המתרחשת לאחרונה?

    כדי להתחיל לענות על שאלות כאלו, עלינו לברר את השורשים ההלכתיים לגישות השונות ללימוד תורה לנשים.

    איך אפשר להסיק שנשים פטורות ממצווה כה מרכזית מדרשה של מילה אחת?

    הפרשנות המצומצמת שהעניק המדרש למילה "בניכם" אינה מחויבת על פי פשוטו של מקרא, שכן היה אפשר לפרש שכוונת "בניכם" לכלל הצאצאים ולאו דווקא לבנים. במקומות רבים בתורה לא ברור אם התורה מתכוונת דווקא לגברים או אל הציבור בכלל, וחז"ל מפרשים את כוונתה בכל פסוק לגופו, לפי ההקשר ועל פי המסורת.

    חשוב לציין שישנם שני סוגים של מדרשי הלכה שפועלים בשתי צורות. אחד מכונה 'מדרש יוצר', השני מכונה 'מדרש מקיים'. 'מדרש יוצר' מחדש הלכה מתוך לימוד של הפסוק, ו'מדרש מקיים' סומך הלכה שנתקבלה במסורת על מילות הפסוק. כנראה שמדרש זה הוא מדרש מקיים, כלומר שהייתה מסורת הלכה למשה מסיני שנשים פטורות מלימוד תורה, וחז"ל בחרו בפסוק זה לדרוש אותו ולסמוך עליו את המסורת הזו.

    אפשרות זו עדיין לא מספקת הסבר עמוק לשאלה מדוע תבחין ההלכה בין איש ואישה בלימוד תורה. ניתן לנסות לתת טעם לדבר ולומר כי הטלת החיוב על הגברים נובעת ממעמדם ומתפקידם הציבורי בקרב הקהילה, ויש חשיבות יתרה לכך שילמדו תורה כדי שלימוד התורה יתפוס מקום מרכזי בחיי החברה היהודית.20

    כיוון זה מעלה שאלה על חשיבות לימוד התורה לנשים בימינו, לאור התמורות שחלו במעמד הנשים. זאת לאור העובדה כי לא נזכרת בדרשה זו איסור על נשים ללמוד תורה, וכפי שנברר בהרחבה בהמשך.

    מדוע רבי אליעזר כה חושש מלימוד תורה לנשים?

    קשה להבין מה הסיבה לאמירתו החריפה של רבי אליעזר. כיצד ייתכן שלימוד התורה יזיק ללומדיה?

    ניתן לנסות ולהסביר את עמדתו משלושה כיוונים:

    א. הסבר היסטורי – על פניו, הכי נוח להסביר את שיטת רבי אליעזר ממבט היסטורי. הנשים בימיו לא זכו לחינוך פורמלי כללי או תורני, ולרוב היו במעמד חברתי ואינטלקטואלי נחות מזה של הגברים. ללא כל ידע בסיסי או רקע השכלתי, קל להבין את דברי התורה באופן שגוי ולעוות אותם.

    אולם הסבר כזה הוא בעייתי בהתחשב בעובדה שאנו מכירים נשים חכמות מתקופת המשנה והתלמוד: אשתו של רבי אליעזר, אמא שלום, הייתה דמות ידועה בחוכמתה ובאישיותה המרשימה וכן בעלת ייחוס מכובד.2 גם אשתו של רבי מאיר, ברוריה, נודעה בלמדנותה ובחריפותה. המטרונה המופיעה בסיפור גם היא בעלת מעמד גבוה, ובנו של רבי אליעזר עצמו נסמך על נדיבותה. כמו כן ראינו שרבי אליעזר מכיר בשאלותיה כשאלות טובות המצריכות מענה, שאותו הוא נותן בפני תלמידיו.

    בנוסף צריך לזכור שבן עזאי, שחי גם הוא באותה התקופה רבי אליעזר, חולק עליו ומחזיק בגישה שונה ביחס ללימוד תורה לנשים, כפי שראינו במשנה.

    נקודות אלו מקשות על אימוץ הסבר היסטורי, שבא לבטל את דברי רבי אליעזר במחי יד כתוצר של תפיסות עולם ארכאיות.

    ב. הסבר מהותני – כיוון אחר להבנת דברי רבי אליעזר נסמך על ההנחה שיש הבדל מהותי בין גבר לאישה. האמירה של רבי אליעזר שחכמת הנשים היא דווקא בפלך מובילה לכיוון זה. כנראה שהוא סובר שחכמת הנשים שונה מחכמת הגברים באופן מהותי.

    במסגרת דיון לגבי הגיל שבו קטן הופך לבוגר מספיק שנדריו יהיו בעלי תוקף, עולה השאלה האם יש הבדל מהותי בין ההתבגרות הקוגניטיבית של גברים להתבגרות של נשים? מצד אחד מופיעה הקביעה שהילד מתבגר בגיל צעיר יותר מפני שהלימוד מקדם אותו.

    קביעה אחרת, המופיעה בשמו של רבי יהודה הנשיא, טוענת דווקא שהילדה מתבגרת מבחינה אינטלקטואלית תחילה. כך נפסק להלכה שנדרי הבת תקפים מגיל צעיר יותר מאלו של הבן. הטעם לדבר מופיע בגמרא:

    נידה מה ע"ב

    בינה יתירה באשה יותר מבאיש.

    רבים הסבירו את ההבדל בין גברים לנשים על בסיס ביטוי זה, "בינה יתירה". המהר"ל למשל הבין שהבינה של האישה היא אינטליגנציה גולמית, לעומת אינטליגנציה מופשטת שבה מתאפיין הגבר. הרב קוק מתייחס אף הוא לבינה יתירה של האישה וטוען שבזכותה האישה אינה צריכה ללמוד באופן מסודר כפי שמחויב הגבר.

    הרב ברוך הלוי אפשטיין, בעל התורה תמימה, משווה את האמירה על בינה יתירה לאמירה אחרת בגמרא ש"נשים דעתן קלה". כיצד יתכן שהאישה ניחנה "בבינה יתירה", אך דעתה "קלה", פחותה, מזו של הגבר?

    הוא טוען שהמילים 'דעת' ו'בינה' מתייחסות למרכיבים שונים בחשיבה. לדוגמא, הוא טוען שלימוד התורה שבעל פה נשען על דעת ולכן פחות מתאים לבינת האישה מאשר לימוד תורה שבכתב.

    בהמשך לדברי בעל התורה תמימה, ייתכן שניתן לומר שלגברים ולנשים יש סגנונות חשיבה שונים. לפי תפיסה זו, אולי ההבדל בין הגבר לאישה בחיוב במצוות תלמוד תורה משקף הבדל בין סגנונותיהם הקוגניטיביים.

    ג. גישה ללימוד תורה באופן כללי – ייתכן שתפיסתו המחמירה של רבי אליעזר לגבי לימוד תורה באופן כללי היא הסיבה ליחסו ללימוד תורה לנשים. רבי אליעזר פעל רבות לשמר את האופן שבו התורה הועברה מרב לתלמידו, עד כדי כך שהוא מעיד על עצמו שמעולם לא לימד דבר הלכה שלא למד בעצמו מרבו. אולי קבלת נשים לקהל הלומדים נדמתה לו כסטייה ממסורת העברת התורה שעליה כה הקפיד.

    לרבי אליעזר הייתה תביעה עצמית גבוהה ברמה של מושלמות ביגיעת התורה, וייתכן שהנסיבות של אותה תקופה לא אפשרו לנשים ללמוד באופן שכזה, וממילא העדיף ר' אליעזר שלא תהיה לאישה אפילו דריסת רגל קטנה בעולם הלימוד.

    מהי דרך הלימוד האידיאלית לאישה, לאור חשיבות לימודה לצורך קיום המצוות?

    כפי שנאמר לעיל, חובת תלמוד תורה הפורמלית אינה שייכת לנשים, אך יש חובה על האישה ללמוד את ההלכות כדי שתוכל לקיימן כראוי. נראה שאפילו התנגדותו של רבי אליעזר לא מונעת מן הנשים לימוד זה. השאלה היא באיזה אופן צריך ללמוד.

    לכאורה המסורת ההתנהגותית, הלימוד הסביבתי העובר מדור לדור, הוא האידיאלי לצורך שימור המסורת. בפשטות נראה שאין צורך בלימוד עיוני כדי להבטיח קיום מצוות, מספיק ללמוד מן הדורות הקודמים שנמצאים בסביבתה הקרובה של הבת.

    אומנם יש מקרים רבים שבהם לימוד סביבתי בלבד מביא לטעויות ולבלבולים. לעיתים הדבר מביא לחומרות ולקולות שאינן נכונות. מי שלומד באופן עיוני מודע למקומות שבהם הוא אינו יודע ויכול לחפש תשובה לשאלותיו. מי שלא לומד, ייתכן ולא ידע בכלל שיש שאלה. התערבות רב במקרה כזה עשויה להיות מורכבת.

    מצד שני, גם בלימוד העיוני יש מכשולים. לעיתים קשה להביא את הידע העיוני לידי קיום, לגשר על הפער שבין המילה הכתובה לבין עולם המעשה. וגם אז מתוך חוסר מקצועיות ייתכנו שגיאות של "להתיר את האסור ולאסור את המותר".

    נראה שהאידיאל הוא לשלב בין שתי צורות הלימוד ולהגיע לאיזון ביניהן, בהתייעצות עם מורי הלכה.

    מה המשמעות של לימוד ללא עיון?

    הט"ז מסביר שייתכן שההיסוס ביחס ללימוד תורה שבכתב לנשים קשור רק ל"לימוד פירוש דברי תורה דרך התחכמות והבנה." למה הוא מתכוון? מה בעייתי במיוחד בלימוד לעומק?

    כנראה שדעתו היא שחשוב שנשים יקבלו ידע בסיסי בתורה, אך שאין עניין לאישה בלימוד מושגי וכוללני יותר. הנה שלושה הסברים אפשריים לכך:

    א. אולי דברי הט"ז מקבילים למה שראינו לגבי לימוד הלכה לנשים. כפי שהמוקד בלימוד הלכה אמור להיות ידע מעשי, אולי המיקוד בלימוד תורה שבכתב אמור להיות ידע בסיסי שימושי.

    ב. אולי לימוד תורה שבכתב בעיון הופך להיות בעצם לימוד תורה שבעל פה. רק בהגבלת עומק הלימוד ניתן ליצור קו ברור ביניהם.

    3. אולי לימוד בעיון כרוך בשאלות מאתגרות, והט"ז דואג מאיך שאלות כאלה עשויות להשפיע על חיי הדת של האישה. ייתכן שלדעתו אישה שלא לומדת לעומק לא תצטרך להתמודד עם שאלות כאלו.

    בסופו של דבר, איננו יודעים מדוע לימוד בעיון עשוי להיות בעייתי, וזה מקשה עלינו להגיב לטענת הט"ז. בכל אופן חשוב לשים לב לכך שגם הרמב"ם וגם הט"ז לא הכחישו את יכולת האישה ללמוד תורה שבכתב לעומק.

    כיצד זה רלוונטי לאישה בעלת ההשכלה של היום?

    אנו חיים בתקופה שונה מאוד מתקופת הרמב"ם, אפילו מתקופת הפרישה. מנקודת המבט שלנו, בעולם מפותח, קשה לדמיין את המציאות שבה נשים לא היו בעלות השכלה. הדיונים האלו על מניעים וכוונות של נשים נראים רחוקים מאוד מהמציאות שבה אנו חיים. מה הרלוונטיות שלהם לנו כיום?

    הנה כמה רעיונות:

    א. יש כאן מסר מעודד. אפילו בתקופות קדומות, מאות שנים לפני שרה שנירר, פוסקים דגולים הכירו ביכולות הנשים ללמוד ועודדו את הנשים שבחרו לעשות זאת מיוזמתן.

    ב. הרמב"ם משאיר פתח פתוח לנשים ללימוד עצמאי של כל תחומי התורה. בעידן שבו ניתן ללמוד תורה באמצעות האינטרנט, הסכתים ויוטיוב, רוב תחומי התורה נגישים לנשים.

    ג. בסוף המאמר הזה ציטטנו את החפץ חיים, האומר ששיטת רבי אליעזר כבר אינה שייכת. ובכל זאת, באמצעות דברי הפרישה, כל אישה יכולה לענות לרבי אליעזר בעצמה – הרי הוא הזהיר שבידיים הלא נכונות תורה עשויה להפוך לתפלות, אך הפרישה בטוח שאישה לומדת תורה מתוך רצון כן ואמיתי לעבוד את השם אינה כפופה לדברי רבי אליעזר.

    כשאישה בוחרת ללמוד תורה ברצינות כדרך לעבוד את השם, וכאשר הלימוד בונה את אמונתה ומגביר את שמירת המצוות שלה, היא מוכיחה שחששותיו של רבי אליעזר היו לשווא.

    האם 'ביטול תורה' שייך בנשים?

    גברים המחויבים במצוות תלמוד תורה אינם רשאים להיבטל ממנה ולהפנות את זמנם לדברים בטלים. זמן שאינו מנוצל לטובת לימוד תורה או עיסוק משמעותי אחר עלול להיחשב לביטול תורה.

    מה לגבי נשים? האם העובדה שאישה אינה מחויבת במצוות לימוד תורה פוטרת אותה מחובה זו?

    הרב יעקב אריאל כותב שהמושג 'ביטול תורה' שייך במובן מסוים גם לגבי נשים.5

    הרב יעקב אריאל, "גדר ביטול תורה גם לנשים", בשבע, כ"ה באדר התשע"ז

    יום של ביטול תורה הוא חור באישיותה של האישה, ויש להתייחס אליו במידה מסוימת כ"ביטול תורה", אף שאינו "ביטול תורה" במשמעות המקורית של המושג. אין כאן ביטול בידע התורני, אך יש כאן ביטול באישיותה הרוחנית של האישה...

    הרב אריאל כותב שיום ללא לימוד תורה הוא "חור באישיות". אמירה זו חוצה מגדרים ושייכת באיש ובאישה כאחד. מי שיש לו אישיות רוחנית צריך לחשוש מהנזק הנוצר כאשר עובר עליו יום ללא לימוד תורה.

    אישה אומנם פטורה ממצוות לימוד תורה באופן פורמלי, אך אינה פטורה מן החיוב לנצל את זמנה באופן נכון ומשמעותי. ציפייה זו אינה זהה לציפייה מן הגבר, יש בה יותר מרחב ויותר גמישות: מה ללמוד, כמה ואיך.

    מדוע מעטות הן הנשים העוסקות בלימוד תורה בכלל, ובפרט בתורה שבעל פה?

    כיום יש נשים רבות שפונות ללמוד תורה, ואף גמרא. אך עדיין הרוב לא בוחרות ללמוד גמרא ולהתמסר לעולם התורה. מדוע אף בקהילות שבהן לימוד תורה שבעל פה לנשים מקובל, עדיין מעטות הן הנשים שמקדישות לכך את זמנן?

    אומנם נשים אלו חיות בקהילה שמקבלת לימוד תורה לנשים, אך הקהילה הרחבה יותר, מעבר לקהילה המצומצמת שלהן, אינה תומכת, ולעיתים אף מתנגדת נחרצות.

    בנוסף, לנשים רבות אין מודל לחיקוי של אישה המשלבת בחייה לימוד גמרא עם מחויבויות דתיות והלכתיות אחרות. נשים מעין אלו בכוחן לעורר השראה ולהוכיח שהדבר אפשרי, אך הן מעטות מאוד.

    יתר על כן, מעטות הן המסגרות המאפשרות לימוד גמרא אינטנסיבי ברמה גבוהה לנשים, ישנן קהילות רבות שבהן אין מסגרות כאלו. ללא מסגרות מתאימות מעטות הן הנשים שיגיעו ללמוד תורה. הדבר נכון במיוחד ללימוד גמרא, הדורש התמדה ורכישת כלים ומיומנויות ברמה גבוהה.

    לבסוף, נשים רבות (וכן גברים רבים) נמשכות ללימוד מעשי, לימוד שיש בו פן יישומי בחיי היום־יום. מענה לכך נמצא בתחומי ההלכה או המחשבה. לימוד מקורות יסוד בתורה שבעל פה לעיתים קרובות כולל עיסוק במושגים רחבים המנותקים מחיי היום־יום ועוסקים בדקדוקי הגדרות בעניינים מופשטים, דבר שעשוי להרחיק נשים (וגברים) מלעסוק בכך כל עוד הן אינן חייבות במצוות תלמוד תורה.

    כדי לגבור על אתגרים אלו צריך לתמוך בלימוד תורה לנשים, לקבל בברכה מורות ולפתוח מסגרות של לימוד תורה לנשים המציעות מגוון תכנים וסגנונות לימוד.

    ההזדמנויות לעידוד לימוד תורה לנשים ובנות הן רבות: לימוד של הורים עם בנותיהם בשבתות, הרחבת הלימוד של הבנות בבתי הספר, מתן ספרי קודש כמתנות בת מצווה, שליחת בנות לשנת לימוד במדרשה, חינוך הבנים לפתיחות בשידוכים עם בחורות לומדות, פתיחות רבנים למסגרות לימוד מגוונות לנשים, יוזמות קהילתיות הכוללות לימוד, הסכמה בין בני זוג לאפשר לאישה לפנות זמן קבוע ללימוד, פתיחת שערי בתי מדרש קיימים לנשים ועוד.

    כיצד משפיע לימוד תורה של אישה על הסובבים אותה?

    הגמרא מניחה שיש לאישה שכר עקיף על לימוד תורה:

    סוטה דף כא ע"א

    רבינא אמר: …באגרא דמקרין ומתניין בנייהו ונטרן להו לגברייהו עד דאתו מבי מדרשא, מי לא פלגאן בהדייהו?(תרגום:רבינא אמר: ...בזכות שקוראות [מקרא] ושונות [משניות] לבניהן וממתינות לבעליהן עד שיבואו מבית המדרש, הייתכן שלא יחלקו עימם [את שכר מצוות לימוד התורה]?)

    (תרגום:רבינא אמר: ...בזכות שקוראות [מקרא] ושונות [משניות] לבניהן וממתינות לבעליהן עד שיבואו מבית המדרש, הייתכן שלא יחלקו עימם [את שכר מצוות לימוד התורה]?)

    הרב מנחם מ. שניאורסון ,"שותפות בלימוד"

    רבינא אמר: ...בזכות שקוראות [מקרא] ושונות [משניות] לבניהן וממתינות לבעליהן עד שיבואו מבית המדרש, הייתכן שלא יחלקו עימם [את שכר מצוות לימוד התורה]?)

    רבינא חי הרבה לפני שלנשים היתה גישה לספרות התורנית. בכל זאת הוא אומר שאישה מקבלת שכר על זה שהיא עוזרת לבעלה ולבניה ללמוד. חלוקת המטלות בין האיש והאישה, שבה האיש יוצא מהבית והאישה שומרת על הילדים ומגדלת אותם, מחייבת גם חלוקה בשכר הלימוד של הבעל שנהנה מסיועה של האישה. שיטת רבינא מובאת גם בשולחן ערוך.16

    הרבי מלובביץ' מעיר שבימינו, כשנשים לומדות ומצויות במקורות חז"ל, אישה יכולה לקחת חלק פעיל בלימוד של הבנים והבעלים.17

    הרב מנחם מ. שניאורסון ,"שותפות בלימוד"

    והבנים מספרים לאמותיהם על לימודים, הן במקרא והן במשנה, וגם בגמרא… והאמהות מוסיפות להסביר ולבאר להם את לימודם, ועל דרך זה בנוגע לבעליהן… שמביעות דעתן וסברתן וכו’.

    הרבי מחזק את הרעיון שלימוד התורה של נשים מועיל לכולם. כאשר האישה מלומדת ומבינה עניין היא מסוגלת לדון בלימוד עם משפחתה ובכך להוסיף ללימוד של בני משפחתה ולהעשיר את עולמם הרוחני.

    לימוד תורה של נשים תורם גם במעגלים רחבים יותר. נשים יכולות ללמד תורה ובכך להעשיר ולרומם את הקהילה כולה. וכאשר אישה עושה סיום מסכת, ההלכה מכירה בכך כסעודת מצוה.

    האם חלק ממטרת הלימוד היא להפוך לתלמידות חכמים?

    ראש בית המדרש במגדל עז, הרבנית אסתי רוזנברג (בתו של הרב ליכטנשטיין ויועצת למיזם דרכיה) מתייחסת למטרה נוספת הקיימת בלימוד – הפיכת הלומד או הלומדת לתלמיד או לתלמידת חכמים. היא מעידה שמדרשות לעיתים קרובות נדרשות לעסוק בשאלה זו:18

    הרבנית אסתי רוזנברג 'עולם לימוד התורה לנשים: התפתחויות, כיוונים ויעדים'

    האם החלום והחזון שעומדים בתשתית לימוד תורה לנשים הוא ליצור תלמידות חכמים שיוכלו לקחת חלק בדיונים ההלכתיים ברמה הגבוהה ביותר, או שאולי המטרה היא לגדל "בעלבתיות" המחויבות לתורה ואוהבות אותה?

    כמו בעולם הלימוד של הגברים, כך בעולם הלימוד של הנשים יש מתח מובנה בבניית תוכנית הלימודים. האם לבנות תוכנית אינטנסיבית המתאימה לקבוצה קטנה ואיכותית, אליטה של לומדות, או לפנות למנעד רחב ביותר של לומדות ובכך להרחיב את ציבור הלומדות אך לא בהכרח להגיע לרמת לימוד גבוהה ביותר. ברוב המדרשות ובתי המדרש לנשים הוחלט להדגיש את השאיפה לאהבת תורה ולהעדיף פנייה לקהל רחב של לומדות על פני לימוד אינטנסיבי המוליד תלמידות חכמים, תוך כדי הנחת היסודות המאפשרים המשך לימוד.

    ישנן מדרשות ובתי מדרש בודדים שבהם נפתחו מסלולי לימוד אינטנסיביים ברמה גבוהה. השאיפה להתקדם בלימוד התורה מהווה עבור נשים אלו חלק משמעותי בעבודת ה' שלהן.

    שו"ת

    אין שאלות במערכת




      מועדים

      שאלות בהשקפה

      ראש חודש

      כיצד אפשר להתחבר לראש חודש בימינו?

      כאשר לאישה אין מנהג משפחתי ברור ביחס להימנעות ממלאכה בראש חודש, עליה ללכת לפי פסיקת הביאור הלכה. על האישה לבחור לפחות מלאכה אחת שממנה תימנע בראש חודש, בהתאם לאורח חייה. למשל לא לעשות כביסה, לא לתפור או לא לכתוב. ניתן גם להתגמש ולבחור מלאכה שהאישה חווה באופן אישי כנטל.

      הרעיון הוא שאישה תיתן לעצמה הפסקה קטנה בראש חודש, כדי לזכור שראש החודש אינו יום עבודה רגיל ובכך לשמור על אופיו המיוחד. וגם, לדעת הב"ח, חלק מן הרעיון הוא שבני ביתה של האישה יעזרו לה בקיום מנהג זה.

      יציאה לארוחת ערב או פינוק מיוחד, לפחות בעבור בנות המשפחה, היא דרך אפשרית לחגוג את ראש החודש כיום. אך למרות שדבר זה עשוי להקל על הלחץ שבמלאכת בישול ארוחת הערב, יש בכך יותר שמירה על המנהג לאכול סעודה חגיגת בראש חודש מאשר קיום המנהג של הימנעות ממלאכה. באתר אנו דנים במספר מנהגים מקובלים אחרים בראש חודש: אמירת הלל ומוסף גם הם חשובים ומבדילים את ראש החודש משאר הימים. ניתן אף לתת צדקה למטרה ראויה, כדרך לזכור את נכונותן של הנשים לתרום למשכן ולא לעגל הזהב.

      בהסתכלות רחבה יותר, אנו יכולים להתחבר לראש חודש כזמן שבו אנו תרים אחר הקודש בתוך החול. הרב סולובייצ'יק מרחיב את הרעיון:

      גרי”ד סולובייצ’יק, גלוי ונסתר, דברי הגות והערכה אילנה פודימן סילברמן, "כשהירח החדש יוצא ביום שישי השחור"

      ראש חודש, על אף חיצוניותו החילונית, שוקק קדושה נסתרה… היהדות מאמינה ביכולת החידוש וההתחדשות. לבנה שאורה החוויר והלך עד שנעלמה מעין רואים, חוזרת ומופיעה באופק… ראש חודש מסמל את האמונה בנחמה הקרובה לבוא, בהתחדשות מתוך ההתנוונות, בזריחת האור מתוך להבות שקיעה, בתחייה מתוך גוויעה.

      הרבנית אילנה פודימן סילברמן מקשרת את תובנתו של הרב סולובייצ'יק שלפיה לראש חודש יש קדושה נסתרת לחווייתה האישית:18

      אילנה פודימן סילברמן, "כשהירח החדש יוצא ביום שישי השחור"

      ראש חודש הוא ההזדמנות החודשית לפתח חוויה של קדושה וחגיגה ללא ביטויים חומריים. זהו היום שבו מהות החג מתבטאת בכך שהאישיות הדתית הענווה חוקרת ומתפתחת, בהיעדרן של מלכודות חומריות... עטוף בפשטות, ראש החודש מאפשר התכנסות חופשית שבה אנו יכולים לחוות חג במלוא הדרו ללא אביזרים חיצוניים.

      שו"ת

      שאלה
      שאלה לפרסום



        מעברים

        שאלות בהשקפה

        כיסוי ראש

        שו"ת

        שאלה
        שאלה לפרסום