מהי מצוות נטילת לולב בסוכות ומי חייב בה? מהן הלכות הושענות, ובאיזה אופן הן רלוונטיות לנשים?
תקציר
מהי מצוות ארבעת המינים?
נטילת לולב היא מצווה מדאורייתא ביום טוב ראשון של סוכות, ומצווה מדרבנן בשאר הימים. ביד שמאל מחזיקים אתרוג, וביד ימין מחזיקים לולב עם הדסים וערבות. נוהגים להחזיק את האתרוג הפוך בזמן הברכה, כך שקיום המצווה מתרחש רק כאשר הופכים את האתרוג, אחרי אמירת הברכה.
הרמ"א כותב כי יש להחמיר ולהסיר טבעות לפני נטילת לולב, כדי שלא תהיה חציצה בין היד ללולב. המשנה ברורה רואה בכך חיוב, בעוד שערוך השולחן טוען שאין בכך הכרח.
מנענעים את ארבעת המינים לאחר הברכה, וכן בזמן אמירת ההלל. סוכות הוא יום שבו אנו 'נידונים על המים' – על כמות המים למשך השנה. באמצעות נטילת לולב ונענועים בו אנו מבקשים להמתיק את הדין, ובה בעת אנו חוגגים את היעתרות ה' לבקשה זו.
האם נשים נוטלות לולב?
נטילת לולב היא מצוות עשה שהזמן גרמה, אשר ממנה נשים פטורות.
כבר במאה האחת עשרה התפתח מנהג נשים ליטול לולב. כאז כן היום, אמירת ברכה על קיום מצווה מרצון נתונה במחלוקת; יש הרבה נשים אשכנזיות וספרדיות המברכות על נטילת לולב, בעוד אחרות נוטלות ללא ברכה.
מהן הושענות?
בבית המקדש קוימה מצוות ערבה בהצבת (זיקוף) ערבות סביב המזבח והקפתו. כיום נוהגים להקיף את הבימה ואת ספר התורה בזמן אמירת הושענות, תוך החזקת ארבעת המינים. ביום הושענא רבה נוהגים לעשות שבע הקפות ואז לחבוט את הערבות על הקרקע.
מה יכולות נשים לעשות בזמן אמירת הושענות, כאשר הגברים מקיפים את הבימה?
אפשר ואף רצוי שאישה תאמר הושענות, וכן תחבוט ערבות. אישה שיש לה סט ארבעת המינים יכולה להחזיק אותם בזמן ההושענות כאות לשמחה. תאורטית, בזמן אמירת ההושענות אפשר גם להקיף תנ"ך המונח על כיסא או על שולחן, או אולי – בבתי כנסת המאפשרים זאת בשמחת תורה – להקיף ספר תורה בעזרת הנשים.
המשיכו לסוכות ב': סוכה
העמקה
מאת לורי נוביק | עריכה: הרב עזרא ביק, אילנה אלצפן ושיינע גולדברג
תרגום: שיראל גרסון | עריכה בעברית: כנרת עזריאל
ארבעת המינים
נבחן את ההיבטים השונים של מצוות אלו ובאיזה אופן הן רלוונטיות לנשים. נתחיל בארבעת המינים.
ויקרא כ"ג, לט–מא
אַךְ בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאָסְפְּכֶם אֶת תְּבוּאַת הָאָרֶץ תָּחֹגּוּ אֶת חַג ה’ שִׁבְעַת יָמִים בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן שַׁבָּתוֹן וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי שַׁבָּתוֹן: וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן פְּרִי עֵץ הָדָר כַּפֹּת תְּמָרִים וַעֲנַף עֵץ עָבֹת וְעַרְבֵי נָחַל וּשְׂמַחְתֶּם לִפְנֵי ה’ אֱלֹקֵיכֶם שִׁבְעַת יָמִים: וְחַגֹּתֶם אֹתוֹ חַג לַה’ שִׁבְעַת יָמִים בַּשָּׁנָה חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי תָּחֹגּוּ אֹתוֹ:
בפסוקים אלו מוגדרים תאריך החג, שמו, אורכו והקשרו החקלאי. מוזכרים גם ארבעת המינים שיש "לקחת", ותזמון המצווה. לא מופיע כאן שום טעם לקישור מצווה זו דווקא לחג הסוכות. המשנה משלימה את החסר. לאור תחילת עונת הגשמים בארץ לאחר החג, מובא במשנה כי סוכות הוא יום שנידונים בו על המים לשנה הקרובה:
משנה, ראש השנה פ"א מ"ב
בארבעה פרקים העולם נידון… ובחג נידונין על המים:
ברוח זו אומר רבי אליעזר כי ארבעת המינים – המייצגים את טובת הארץ,1 וכל אחד מהם זקוק בבירור למים – משמשים כמעין ריצוי או פיוס עבור הקב"ה, כדי שתפילותינו לגשם יתקבלו ברצון:
תענית ב ע"ב
א"ר [אמר רבי] אליעזר: הואיל וארבעת מינין הללו אינן באין אלא לרצות על המים, וכשם שארבע מינין הללו אי אפשר בהם בלא מים, כך אי אפשר לעולם בלא מים.
לעומת זאת, לפי המדרש נוטלים את ארבעת המינים כדי לבטא את שמחתנו על שכבר זכינו בדין:
תנחומא (ורשא) אמור יח
ישראל ועכו"ם נכנסין לדין ביום הכפורים ואין הבריות יודעין מי נצח, אמר הקדוש ברוך הוא טלו לולביכם בידכם שידעו הכל שאתם זכיתם בדין, לפיכך אמר דוד "אז ירננו כל עצי יער… לפני ה'", אימתי? "כי בא כי בא לשפוט הארץ" – בי"ה [ביום הכיפורים], מה ישראל עושין? ממתינים עוד חמשה ימים כדי שידעו הכל שישראל זכו, לפיכך כתיב "ולקחתם לכם ביום הראשון".
אם כן, ארבעת המינים מסייעים לנו להתחנן לזכות בדין, וכן לחגוג ולשמוח בכך שיצאנו זכאים.
אף שהפסוקים מזכירים את ארבעת המינים הדרושים למצווה, התיאורים הקצרים בהם אינם לגמרי ברורים. בפרט, הביטוי "פרי עץ הדר" דורש הסבר, ולכן חז"ל מעלים מהפסוקים כמה דרשות המקשרות את הביטוי הזה לאתרוג.
הרמב"ם מציין כי כל הדרשות הללו מאשרות ומחזקות את הזיהוי המסורתי. חיבורים בין מסורות מקובלות למילות הפסוקים, כפי שנעשו כאן לצורך הזיהוי של ארבעת המינים, אופייניים לתורה שבעל פה:
הרמב"ם, הקדמה לפירוש המשנה
אמרו כל התורה כולה נאמרו כללותיה ופרטותיה ודקדוקיה מסיני. אבל עם היותן מקובלות ואין בהן מחלוקת הרי מדקדוק המקרא שניתן לנו אפשר ללמוד אלו הפירושים בדרכי הדין והאסמכתות והרמזים וההוראות שיש במקרא. וכשתראה בתלמוד נושאים ונותנים ונחלקים על דרך העיון ומביאים ראיה על אחד מן הפירושים הללו ודומיהם כמו שאמרו על אמרו יתעלה פרי עץ הדר… אין זה מפני שהדבר ספק אצלם עד שלמדו עליו בראיות אלו, אלא ראינו בלי ספק מיהושע עד עכשיו שהאתרוג הוא הניטל עם הלולב בכל שנה ואין מחלוקת בכך, ורק חקרו על ההוראה שיש במקרא לפירוש המקובל הזה. וכך למידותם גם על ההדס.
נוסף על כך, רבי ישמעאל דורש מהפסוק כמה יש לקחת מכל מין, וכך נפסק בסוף להלכה:
סוכה לד ע"ב
תניא, רבי ישמעאל אומר: "פרי עץ הדר" – אחד, "כפת תמרים" – אחד, "ענף עץ עבת" – שלשה, "ערבי נחל" – שתים.
התורה מתייחסת לאתרוג בלשון יחיד, ועל כן לוקחים אתרוג אחד; המילה "כפות" נכתבת בכתיב חסר, ולכן מתייחסים גם למילה זו כיחיד ולוקחים לולב אחד; לוקחים הדס אחד כנגד כל אחת מהמילים "ענף עץ עבות"; המילה "ערבי" נאמרת באופן ברור בלשון רבים, ולכן לוקחים את הכמות הקטנה ביותר של רבים, כלומר שתיים.2
נטילת לולב
המצווה היא "ולקחתם לכם". כיצד מקיימים את הלקיחה הזו? בגמרא מובא כי נוטלים את האתרוג ביד שמאל ואת הלולב ביד ימין,3 מאוגד עם ההדסים והערבות.
רבי יהודה דורש כי איגוד זה הוא מדאורייתא, מתוך ההשוואה ללקיחת אגודת אזוב בעת מריחת הדם של קורבן הפסח הראשון על משקוף הבית.4 לעומת זאת, חכמים מתייחסים לאיגוד רק כאל הידור מצווה, והם סוברים כי נטילת ארבעת המינים ללא איגוד אפשרית בדיעבד:
סוכה יא ע"ב
דתניא: לולב, בין אגוד בין שאינו אגוד – כשר. רבי יהודה אומר: אגוד כשר, שאינו אגוד פסול. מאי טעמא דרבי יהודה? יליף לקיחה – לקיחה מאגודת אזוב, כתיב התם "ולקחתם אגדת אזוב", וכתיב הכא "ולקחתם לכם ביום הראשון". מה להלן באגודה, אף כאן נמי באגודה. ורבנן לקיחה מלקיחה לא ילפינן. כמאן אזלא הא דתניא: "לולב מצוה לאוגדו, ואם לא אגדו כשר" – אי רבי יהודה, כי לא אגדו אמאי כשר? אי רבנן, אמאי מצוה? לעולם רבנן היא, ומשום שנאמר "זה אלי ואנוהו", התנאה לפניו במצות..
תרגום
שנויה בברייתא: לולב, בין אגוד בין שאינו אגוד – כשר. רבי יהודה אומר: אגוד כשר, שאינו אגוד פסול. מהו הטעם של רבי יהודה? הוא לומד גזרה שווה, "לקיחה" – "לקיחה", מהפסוקים על אגודת אזוב. כתוב שם, "ולקחתם אגדת אזוב", וכתוב כאן "ולקחתם לכם ביום הראשון". כפי שלהלן באגודה, אף כאן באגודה. ורבנן "לקיחה" מ"לקיחה" לא לומדים. כדעת מי הולכת הברייתא הזאת: "לולב מצווה לאוגדו, ואם לא אגדו, כשר" – אם כרבי יהודה, כאשר לא אגדו, למה שיהיה כשר? אם כרבנן, למה שתהיה מצווה לאוגדו? לעולם כרבנן היא, ומשום שנאמר "זה אלי ואנוהו" – התנאה לפניו במצוות.
כיום נוהגים לאגד בעזרת קש ארוג וטבעות אסתטיות, כולם עשויים מעלי דקל.5 האתרוג נשאר מחוץ לאגודה, משום שהפסוק אינו מחבר אותו בווי"ו החיבור לשאר המינים. טכנית, בעוד שיש ליטול את כל ארבעת המינים יחד לשם קיום המצווה,6 ניתן לצאת ידי חובה גם על ידי נטילתם ברצף בזה אחר זה.7 אף שנוטלים את כל ארבעת המינים יחד, בברכה מוזכר רק הלולב, משום שהוא הגבוה ביותר.8
בדרך כלל מברכים על מצווה לפני קיומה, על פי העיקרון "עובר לעשייתן". במקרה של ארבעת המינים מקיימים את המצווה ברגע שנוטלים אותם, אלא אם כן משהו מפריע לקיום המצווה, כגון החזקת אחד המינים הפוך:
סוכה מב ע"א
הא מדאגבהיה נפק ביה. אמר אביי: כשהפכו..
תרגום
הרי מ[הרגע] שמגביה אותו [את הלולב] יוצא בו [ידי חובה]? אמר אביי: כשהפכוֹ [מקודם, אינו יוצא].
לדעת התוספות, עדיף שלא לברך לפני שמחזיקים בכל ארבעת המינים. מצד שני, עצם נטילתם עשויה לקיים את המצווה, עוד בטרם האדם מספיק לברך. על מנת שתהיה אפשרות לברך קודם קיום המצווה, תוך החזקת ארבעת המינים, התוספות מציעים או להחזיק את ארבעת המינים מתוך כוונה לא לקיים את המצווה עד לאחר הברכה, או להחזיק את רובם קודם, כך שאחד המינים חסר, או להחזיק אחד הפוך:
תוספות, סוכה לט ע"א, ד"ה עובר לעשייתן
מטעם זה צריך לברך אלולב קודם שיטלנו, דאי [שאם מברך] לאחר שנטלו, "מדאגבהיה נפק ביה", כדאמרי[נן] בסוף פירקין (דף מב ע"א). ומיהו, לא מסתבר כלל. דהיאך יברך עליו והוא מונח בכלי?… וכל שעה שאין המצוה מזומנת בידו לעשות, לא מיסתבר כלל לברך עליו… ושמא משיתחיל ליטול לולב קודם שיטול האתרוג מברך, והיינו עובר לעשייתן, שמעכבים זה את זה? אי נמי [או לחלופין], לאחר שנוטל שניהם, אלא שהופך אחד מהן, כדאמרינן בסוף פירקין (דף מב ע"א) "כשהפכו"… ואפי[לו] נקיט להו [נוטל אותם] כדרך גדילתן, אפשר שיתכוין שלא לצאת בו עד אחר ברכה.
המנהג המקובל הוא להחזיק את האתרוג הפוך בזמן אמירת הברכה. לאחר הברכה הופכים את האתרוג ומנענעים את ארבעת המינים. הציווי מדאורייתא הוא "לקחת " ארבעה מינים ו"לשמוח" בהם (לעיל, ויקרא כ"ג, מ).
במשנה מובא כי מנענעים את ארבעת המינים גם בחלקים מסוימים של תפילת הלל.
משנה, סוכה פ"ג מ"ט
…והיכן היו מנענעין? ב"הודו לה'" תחלה וסוף וב"אנא השם הושיעה נא", דברי בית הלל…
לאור המדרש שראינו לעיל, התוספות סוברים כי נענוע ארבעת המינים מהווה ביטוי לשמחה על שזכינו בדין.
תוספות, סוכה לז ע"ב, ד"ה בהודו להשם תחלה וסוף
וטעמא דבית הלל אף על פי שאין "אנא ה' הושיעה נא" תחלת הפרק ולא סוף הפרק, מנענעים משום דכתיב (דה"א ט"ז) "אז ירננו עצי היער מלפני ה' כי בא לשפוט את הארץ" וכתיב בתריה "הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו" וכתיב נמי בתריה "ואמרו הושיענו אלקי ישענו". והיינו "ירננו" שמנענעים את הלולב ומשבחין ב"הודו" וב"אנא ה' הושיעה נא". ועכשיו שנהגו ששליח צבור אומר "יאמר נא ישראל" והצבור עונין "הודו" וכן ב"יאמרו נא יראי ה'", הצבור מנענעים על כל "הודו" ו"הודו" שעונין.
התוספות מציינים כי כיום נוהגים לענות לשליח הציבור ב"הודו", ולנענע את ארבעת המינים בכל פעם. רבנו אשר (הרא"ש) לומד מכמה אמירות בגמרא כי יש לנענע אותם גם מייד לאחר הברכה:
רא"ש, סוכה ג, כו
...מדאמר בסוף הפרק (מב ע"א) "קטן היודע לנענע חייב בלולב", משמע שמנענע בתחלת הנטילה, אף על פי שאינו יודע לקרות את ההלל. ועוד מדתניא בברכות בסוף פרק תפלת השחר (ל ע"א) "השכים לצאת לדרך, מביאין לו שופר ותוקע לולב ומנענע", אלמא בשעת נטילה בעי נענוע.
מה טעם הנענוע, מעבר להדגשת השמחה? תנועת הנענוע – למעלה ולמטה, ולכל ארבעת הכיוונים – דומה לתנופת קורבנות רבים בבית המקדש.9 הגמרא משווה בין נענוע ארבעת המינים להנפת שתי הלחם ושני כבשים בחג השבועות. שתי ההנפות באות להעיד על נוכחותו של ה' בכל מקום, ובשל כך משמשות מעין תפילה לשמירה מפני נזקי מזג האוויר, מכל כיוון.
סוכה לז ע"ב
שתי הלחם ושני כבשי עצרת כיצד הוא עושה? מניח שתי הלחם על גבי שני הכבשין, ומניח ידו תחתיהן ומניף, ומוליך ומביא, מעלה ומוריד, שנאמר "אשר הונף ואשר הורם". אמר רבי יוחנן: מוליך ומביא – למי שהארבע רוחות שלו, מעלה ומוריד – למי שהשמים והארץ שלו. במערבא מתנו הכי [בארץ ישראל למדו כך]: אמר רבי חמא בר עוקבא אמר רבי יוסי ברבי חנינא: מוליך ומביא – כדי לעצור רוחות רעות, מעלה ומוריד – כדי לעצור טללים רעים… ואמר רבא: וכן בלולב.
שבועות הוא יום הדין על פירות האילן.10 הסבר הגמרא בנוגע להנפת שתי הלחם בשבועות משתלב עם השיטה שלפיה ארבעת המינים מייצגים בקשת כפרה ורחמים מה' בסוכות, שהוא יום דין בפני עצמו.
הטעמים לנענוע מתאימים למנהגים השונים באשר לאופן הנענוע. שקשוקים קטנים ומהירים לארבעת המינים נשמעים כמו אוושת העצים ביער ("אז ירננו עצי יער"); נענוע בהושטת ארבעת המינים קדימה ואחורה דומה להנפת הקורבן. בקהילות רבות מקובל לשלב בין שתי דרכי הנענוע. ישנם גם מנהגים שונים לסדר הנענוע. ספרדים וחסידים נוהגים לרוב להתחיל כשפניהם למזרח, ולנענע ימינה, שמאלה, קדימה, למעלה, למטה ואחורה, בעוד שאשכנזים נוהגים לנענע קדימה, ימינה, אחורה, שמאלה, למעלה ולמטה.
נשים ונטילת לולב
מצוות נטילת לולב מופיעה בברייתא כדוגמה למצוות עשה שהזמן גרמה, שנשים פטורות ממנה:
קידושין לג ע"ב
ת"ר: [תנו רבנן] איזוהי מצות עשה שהזמן גרמא? סוכה ולולב, שופר וציצית…
מותר ואף רצוי שאישה תקיים את רוב המצוות האלה, אף שהיא פטורה מהן. במקרים מסוימים, קיום מצוות מרצון יכול להפוך למנהג מחייב (ראו כאן). מה לגבי נשים ונטילת לולב?
במשנה מופיע דיון בנוגע להנחת לולב במים בשבת או ביו"ט. הדיון פותח במילים "מקבלת אישה [לולב] מיד בנה או מיד בעלה". בגמרא מוסבר כי המשנה מתייחסת לאפשרות שאולי, מאחר שארבעת המינים מיועדים למצווה שנשים פטורות ממנה, הם נחשבים 'מוקצה מחמת מצווה' (חפצי מצווה האסורים בהנאה ולכן אסורים בטלטול) בעבור נשים, ואסור לאישה לקבל אותם. המשנה מבטלת את האפשרות הזו וקובעת שמותר לאישה לגעת בלולב ביום טוב.
סוכה מב ע"א
מת' מקבלת אשה מיד בנה ומיד בעלה, ומחזירתו למים בשבת… גמ' פשיטא, מהו דתימא? הואיל ואשה לאו בת חיובא היא, אימא לא תקבל. קא משמע לן..
תרגום
משנה: מקבלת אישה ארבעת המינים מיד בנה ומיד בעלה, ומחזירה אותם למים בשבת… גמרא: זה פשוט, מה היית אומר? הואיל ואישה אינה בת חיוב, אומר שהיא לא תקבל אותם. משמיע לנו שהיא כן מקבלת אותם.
בעוד שברור לפי המשנה כי ארבעת המינים אינם מוקצה עבור נשים, ההנחה הבסיסית היא שנשים פטורות מן המצווה הזו. נראה כי המשנה מניחה שנשים נגעו בארבעת המינים רק כדי להניחם במים. מכאן עולה שבאותה תקופה, נשים לא קיימו את המצווה מרצון.
עם זאת, לאורך מאות השנים הבאות התפתח מנהג שנשים נוטלות לולב מרצון ומברכות על קיום המצווה. תופעה זו מתועדת כבר במאה האחת עשרה באירופה, בפסק המובא בשמו של אחד מרבותיו של רש"י, רבי יצחק הלוי:
מחזור ויטרי סימן שנט
כן הורה ר' יצחק הלוי שאין מונעים מן הנשים לברך על לולב וסוכה… אם חפיצות להביא עצמם בעול המצוה, הרשות בידה. ואין מוחין לה. דלא גרעא ממי שאינו מצווה ועושה. ומאחר דמקיימת מצוה היא, אי איפשר בלא ברכה.
ניסוחו של רבי יצחק מרמז שנטילת ארבעת המינים לא נחשבה בלתי רגילה עבור נשים בתקופתו, אך אמירת ברכה על קיום המצווה מרצון נותרה שנויה במחלוקת.
מדוע אמירת הברכה שנויה במחלוקת? באופן כללי, הפוסקים נחלקו באשר לאמירת ברכות על קיום מצוות מרצון של נשים, בשל החשש לברכה לבטלה, כפי שניתן לראות בדיוננו כאן. רבנו תם מתיר זאת, ולשון התוספות מרמזת שמנהג נשים ליטול לולב בברכה הפך לנפוץ ומקובל בתקופתו (המאה השתים עשרה):
תוספות, ערכין י ע"ב, ד"ה י"ח ימים
[דר"ת – דרבנו תם]… שהנשים מברכות על נטילת לולב, שאינו לבטלה, אף על פי דפטורות מ"מ [מכל מקום] הם רשאות ליטלו ואין זה ברכה לבטלה…השולחן ערוך, לעומת זאת, פוסק שמותר לנשים לקיים מרצון מצוות עשה שהזמן גרמן, אך בלי לברך עליהן.11 (הרחבה נוספת ראו כאן). בעוד שבאופן כללי רבים מקהילות עדות המזרח פוסקים כך, החיד"א מתיר לאישה לברך כאשר היא נוטלת לולב, לאור תשובה של רבי יעקב ממרויש, להלן.
ברכי יוסף אורח חיים תרנד, ב
מה שנהגו קצת נשים בארץ הצבי לברך על לולב, זה שנים רבות ערערתי על זה, דנהגו כך מעצמן, ואנן קבלנו הוראות הרמב"ם ומרן, והם פסקו שלא לברך. ושאלתי לחכמים זקני דורנו, והם אמרו דהוא מנהג טעות, דקצתן נהוג הכי בבלי דעת, ויש לבטל המנהג… ואחר זמן רב בא לידי קונטריס מרבינו יעקב ממרוי"ש מרבוואתא קמאי… שהיה שואל מן השמים ומשיבים לו. וכתוב שם (סי' א) וז"ל [וזה לשונו], שאלתי על הנשים שמברכות על הלולב ועל תקיעת שופר… והשיבו, וכי אכשור דרי, "כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה"… בלולב נמי מצינו סמך "שאין לו אלא לב אחד לאביהם שבשמים"… לפיכך אם באו לברך בלולב ושופר הרשות בידם.
בסופו של דבר, החיד"א פוסק שאישה תוכל לברך דווקא על קיום מצוות לולב ושופר, במקומות שבהם היה זה המנהג הרווח עבור נשים. זאת לאור הנימוק של רבי יעקב שמצוות אלו מדגישות את אמונתנו בקב"ה, דבר רצוי לקראת עמידה לדין לפני ה'.
הרב עובדיה יוסף מצדד בשיטת השולחן ערוך ודוחה טענות אלו גם בלולב ושופר. הוא מצר על המגמה לעודד נשים ליטול לולב בברכה, בשעה שהרבה נשים מזלזלות בברכות מדאורייתא כגון ברכת המזון. עוד הוא טוען כי הברכה על נטילת לולב לא אמורה להאמר מרצון. לדידו, הספק בדבר כשרותם של רבים מהאתרוגים כיום מעלה את החשש לברכה לבטלה, ועל כן אין לאומרה אם אין מצווה לעשות זאת:
שו"ת יביע אומר חלק א, אורח חיים מב
גם מצוה להודיע לאנשי חיל יראי ה', שיזהרו מלתת הלולב לנשים לברך עליו, מחשש לפני עור לא תתן מכשול, כיון שלפי דעת רבותינו הרמב"ם ומרן הוי ברכה לבטלה, ודלא כמו שיש חושבים עצמם למהדרין בזה, וכאילו הם עושים מצוה כדי לזכות את הרבים, לזרזן לברך עליו… ומי יגלה עפר מעיני קדשם של החיד"א ורבני האחרונים שהלכו בעקבותיו. והיו רואים כי כמעט רוב הנשים הללו שמחזרות לברך על הלולב, אינן מברכות כלל ברכות שמחוייבות בהן, ואפי[לו] בהמ"ז [ברכת המזון] שהיא מ"ע [מצות עשה] של תורה אינן מברכות. (וע"פ [ועל פי] הרוב מחסרון ידיעה)… ולא עוד אלא כי במצות לולב שהן זהירות בה בפרטות, רבו בה הספיקות…
גם בימינו אנו, המנהגים בקרב נשים מגוונים, וחלק מן הנשים הספרדיות אכן מברכות על נטילת לולב, בעוד שאחרות אין נוהגות כך (ראו כאן). אישה הנוטלת לולב, לרוב מנענעת אותו בעת אמירת הברכה, ושוב בעת אמירת ההלל אם הוא עוד זמין בעבורה אז. עם זאת, יש המביעים הסתייגויות קבליות בנוגע לנענוע ארבעת המינים בידי נשים.12 דיון נוסף על נשים ואמירת הלל בסוכות, ראו כאן.
האיגוד
בדיון על תפילין קובעת הגמרא כי רק מי שמחויב בתפילין רשאי לכתוב את הקלף עבורן (וכן עבור ספרי תורה ומזוזות). לנשים, הפטורות ממצוות תפילין, אסור לעשות זאת. רבנו תם מציע להרחיב כלל זה להכנת חפצי מצווה אחרים, כך שאסור לאישה גם לאגד את ארבעת המינים או לקשור ציצית. בעלי תוספות אחרים, ובהם הר"י – אחיינו של רבנו תם13 – דוחים גישה זו, ומגבילים את קביעת הגמרא ליישומה המקורי והצר יותר, שאינו חל על ארבעת המינים:
תוספות, גיטין מה ע"ב, ד"ה כל שישנו בקשירה, ישנו בכתיבה
מכאן אומר ר"ת [רבנו תם] דאין אשה אוגדת לולב ועושה ציצית כיון דלא מיפקדה ואין נראה דהא מדפסלינן בריש התכלת (מנחות מב ע"א) ציצית בעובד כוכבים, דדריש בני ישראל ועשו ולא בעובדי כוכבים מכלל דאשה כשרה… ודוקא בס"ת [בספר תורה] ותפילין ומזוזות דכתיב וקשרתם וכתבתם דרשינן הכי.
ביחס לקשירת ציצית, ההגות מיימוניות מדווח כי המהר"ם היה מודאג, כיוון שהפסוקים בנוגע למצוות ציצית מזכירים את "בני ישראל", ניסוח שלעיתים מתפרש כמוציא נשים מן הכלל:
הגהות מיימוניות הלכות ציצית א, יב סעיף ט
מכאן פסק ר"י ורבינו יהודה שנשים יכולות לעשות ציצית מדאינו ממעט אלא עכו"ם וכן הורה רבינו יהודה לאשתו לעשות ציצית אבל בשם מורי שי[חיה] מצאתי דאין להם לעשות ציצית משום דכתיב בני ישראל ועשו אבל שאר תיקוני הטלית וטויית החוטים יכולות לעשות…
השולחן ערוך פוסק שמותר לנשים לקשור ציצית. הרמ"א בדרכי משה ובהגהותיו14 מציע להחמיר לכתחילה בעניין ציצית. לעומת פסיקה זאת, הוא אינו מביא פסיקה מפורשת לגבי נשים האוגדות את הלולב:15
דרכי משה הקצר, אורח חיים יד, א
ולי נראה דוודאי אם עשתה ציצית אין לפסלם אבל לכתחלה יש ליזהר כדברי מהר"ם…
המגן אברהם כותב כי הדינים בציצית ובלולב קשורים זה בזה, ומכאן משתמע שאסור לאישה לאגוד את ארבעת המינים. הוא טוען שאף על פי שאגידה אינה נדרשת בדיעבד, יופיים של ארבעת המינים נחשב חלק מהמצווה, ולכן רק מי שחייב במצווה צריך לייפותה באמצעות אגידה:
מגן אברהם תרמט, ח
משמע דלכתחל[ה] לא יאגדנו עכו"ם כמ"ש [כמו שכתב] סימן י"ד גבי נשים… וצ"ע [וצריך עיון] דהא קי"ל [קיימא לן] לולב א"צ [אינו צריך] אגד וא"כ [ואם כן] האגד אינו מן המצוה וע[יין] בסוכה דף י"א ע"ב וצ"ל [וצריך לומר] כיון שהוא נוי למצוה חשוב כמצוה עצמו ועסי' [ועיין סימן] ל"ט ס"ב:
המשנה ברורה בביאור הלכה מציג הבנה שעל פיה הרמ"א אינו מתייחס לארבעת המינים.16 לפיכך, המשנה ברורה פוסק שהקפדה שדווקא גבר יאגוד את ארבעת המינים היא רק חומרא, ועיקר ההלכה היא שאין לחשוש מכך.
משנה ברורה תרמט, יד
שאגדו עכו"ם וכו' – ר"ל [רצונו לומר] אף על גב דלכתחלה מצוה לאוגדו משום נוי מצוה מ"מ [מכל מקום] כשר ע"י [על ידי] עכו"ם ועיין במ"א [במגן אברהם] שדעתו דלכתחלה לא יאגדנו והטעם דכל שאינו מחוייב בדבר אינו רשאי לתקנו ומטעם זה גם אשה לא תאגוד הלולב לכתחלה [מ"א בסי' י"ד] ועיין שם בביאור הלכה שביררנו דמדינא אין חשש בדבר ומ"מ [ומכל מקום] טוב ליזהר בזה. ודוקא באגד התחתון ששם אוגד כל המינים ביחד דשם עיקר מצות אגד אבל במה שאוגדים למעלה בזה אין קפידא [בכורי יעקב:].
טבעות וחציצה
לפי ההלכה, על הנוטל ארבעת המינים לאחוז בהם ישירות בידיו. משום כך האיגוד עשוי מעלי דקל, שהוא ממין זהה ללולב ועל כן אין בו משום חציצה המפריעה לנטילה.17
ומה לגבי נטילת לולב כשפריט נוסף נמצא על היד? ספר האגודה מסביר כי יש ליטול את ארבעת המינים בידיים חשופות, ומזכיר שנשים צריכות להסיר טבעות לפני נטילת הלולב. עם זאת, הוא מוסיף שהסרת חציצה נחוצה רק במצב שבו החציצה מכסה את כל היד:
האגודה, פסחים ד, נא
דבר החוצץ בין הלולב ובין היד הוי חציצה. ולכך מסירין ציציות ותפילין מן היד ונשים טבעותיהן [אכן] נ"ל דמש"ה א"צ להסירו, דדווקא הכא דכריך כולא ידא..
תרגום
דבר החוצץ בין הלולב ובין היד הוא חציצה. ולכך מסירים ציצית ותפילין מן היד ונשים טבעותיהן. אכן נראה לי שמשום כך אינה צריכה להסירו, שדווקא כאן, שכרוך כל היד, נחשב חציצה.
הרמ"א פוסק שיש להחמיר ולהסיר טבעות מהיד לפני נטילת הלולב, אך מעיקר הדין ניתן לסמוך על פסיקת ספר האגודה.
רמ"א, שולחן ערוך אורח חיים תרנא, ז
הגה – ונהגו להחמיר להסיר התפילין (מהרי"ל) וטבעות מידם, אבל מדינא אין לחוש הואיל ואין כל היד מכוסה בהן (אגודה פ' מקום שנהגו:).
המגן אברהם מסביר את הטעם לפסיקה זו. דבר הנמצא על היד אך אינו מכסה אותה, נחשב בטל כאילו היה חלק מהיד:
מגן אברהם תרנא, יח
ואין כל היד כו' ול"נ דס"ל [ולי נראה דסבירא ליה] להאגודה דכל שאין כל היד מכוסה בטל לגבי היד…
עם זאת, המשנה ברורה ממליץ שאף בדיעבד, מי שנטל לולב כשעל ידו טבעות ייטול שנית ללא הטבעות ובלא ברכה.
משנה ברורה תרנא, לו
אבל מדינא אין לחוש וכו' – וכמה אחרונים כתבו דאף מדינא יש הקפדה ע"ז [על זה] משום חציצה אף שאין כל היד מכוסה בהן וע"כ [ועל כן] אם נטל בעוד שלא הסיר התפילין מן ידיו או הטבעות יחזור ויטלנו בלא ברכה:
מנגד, ערוך השולחן סבור שאין בעיה אם ניתן ליטול לולב מבלי שהטבעת תיגע בו:
ערוך השלחן תרנא, כ
וזה שכתב דכל שאין היד מכוסה לא הוי חציצה אף על גב דבטבילה הוי חציצה אפילו במקצת זהו מפני שכל הגוף טעון טבילה אבל הכא א"צ [אין צריך] להחזיק בכל אורכו של לולב ואפילו אם יאחז האתרוג בפטמתו הוה נטילה ולכן אם רק מקצת מן היד מגולה הרי אוחז בו במקצתו.
לפי שיטה זו, טבעת בודדת על אצבע אישה לא תהווה בעיה הלכתית. גם לפי המשנה ברורה, אם יש לאישה טבעות שלעולם אינה מסירה, אפילו לא לטבילה במקווה או לנטילת ידיים, אין הן נחשבות לחציצה, ואין צורך להסירן בנטילת לולב.
היום הראשון
הלכה משמעותית נוספת הנוגעת לנטילת לולב מתייחסת ליום הראשון של סוכות. כדי להבינה, נחזור לפסוק העוסק בארבעת המינים, ונתמקד בזמן קיום המצווה.
ויקרא כ"ג, מ
וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן פְּרִי עֵץ הָדָר כַּפֹּת תְּמָרִים וַעֲנַף עֵץ עָבֹת וְעַרְבֵי נָחַל וּשְׂמַחְתֶּם לִפְנֵי ה' אֱלֹקֵיכֶם שִׁבְעַת יָמִים:
לפי הפסוק, מצוות ארבעת המינים כוללת לקיחת ארבעה מינים "לכם ביום הראשון", ושמחה "לפני ה'" למשך שבעה ימים. מדוע תחילת הפסוק מציינת את היום הראשון, בעוד שסופו מתייחס לשבעה ימים? מדרש הלכה מסביר כי הביטוי "לפני ה' אלקיכם" מתייחס לבית המקדש.
ספרא אמור יב, טז ט
"ושמחתם לפני ה' אלקיכם שבעת ימים" – ולא בגבולים כל שבעה…
רק לאחר חורבן בית המקדש תיקן רבן יוחנן בן זכאי תקנה כללית, ליטול את ארבעת המינים בששת הימים האחרונים של החג בכל מקום:
משנה, סוכה פ"ג מי"ב
בראשונה היה לולב ניטל במקדש שבעה ובמדינה יום אחד משחרב בית המקדש התקין רבן יוחנן בן זכאי שיהא לולב ניטל במדינה שבעה זכר למקדש…
במילים אחרות, נטילת ארבעת המינים היא מצווה מדאורייתא ביום הראשון, ומצווה מדרבנן לאחר מכן. יש לדבר השלכות הלכתיות. למשל, הדרישות שארבעת המינים צריכים לעמוד בהן כדי להיחשב כשרים לנטילה מחמירות יותר ביום הראשון מבשאר החג.18
נוסף על כך, התורה משתמשת במילה "לכם" דווקא ביום הראשון. חז"ל פירשו שהכוונה היא שביום הראשון של סוכות אדם מחויב ליטול את ארבעת המינים השייכים דווקא לו. מי שמעוניין להשתמש בארבעת המינים של אדם אחר, אינו רשאי לשאול אותם, אלא חייב לקבלם במתנה.
משנה, סוכה פ"ג מי"ג
שאמרו חכמים אין אדם יוצא ידי חובתו ביום טוב הראשון של חג בלולבו של חבירו ושאר ימות החג אדם יוצא ידי חובתו בלולבו של חבירו:גמרא. מנא הני מילי [מניין המילים האלה]? דתנו רבנן: "ולקחתם" – שתהא לקיחה ביד כל אחד ואחד. "לכם" – משלכם, להוציא את השאול ואת הגזול. מכאן אמרו חכמים: אין אדם יוצא ידי חובתו ביום טוב הראשון של חג בלולבו של חבירו, אלא אם כן נתנו לו במתנה. ומעשה ברבן גמליאל ורבי יהושע ורבי אלעזר בן עזריה ורבי עקיבא, שהיו באין בספינה, ולא היה לולב אלא לרבן גמליאל בלבד, שלקחו [שקנה אותו] באלף זוז. נטלו רבן גמליאל ויצא בו, ונתנו לרבי יהושע במתנה, נטלו רבי יהושע ויצא בו, ונתנו לרבי אלעזר בן עזריה במתנה, נטלו רבי אלעזר בן עזריה ויצא בו, ונתנו במתנה לרבי עקיבא, נטלו רבי עקיבא ויצא בו והחזירו לרבן גמליאל. למה לי למימר [לומר] החזירו? – מלתא אגב אורחיה קא [דבר דרך אגב משמיע לנו] משמע לן: מתנה על מנת להחזיר – שמה מתנה.
סוכה מא ע"ב
גמרא. מנא הני מילי [מניין המילים האלה]? דתנו רבנן: "ולקחתם" – שתהא לקיחה ביד כל אחד ואחד. "לכם" – משלכם, להוציא את השאול ואת הגזול. מכאן אמרו חכמים: אין אדם יוצא ידי חובתו ביום טוב הראשון של חג בלולבו של חבירו, אלא אם כן נתנו לו במתנה. ומעשה ברבן גמליאל ורבי יהושע ורבי אלעזר בן עזריה ורבי עקיבא, שהיו באין בספינה, ולא היה לולב אלא לרבן גמליאל בלבד, שלקחו [שקנה אותו] באלף זוז. נטלו רבן גמליאל ויצא בו, ונתנו לרבי יהושע במתנה, נטלו רבי יהושע ויצא בו, ונתנו לרבי אלעזר בן עזריה במתנה, נטלו רבי אלעזר בן עזריה ויצא בו, ונתנו במתנה לרבי עקיבא, נטלו רבי עקיבא ויצא בו והחזירו לרבן גמליאל. למה לי למימר [לומר] החזירו? – מלתא אגב אורחיה קא [דבר דרך אגב משמיע לנו] משמע לן: מתנה על מנת להחזיר – שמה מתנה.
מה אם הבעלים המקוריים של ארבעת המינים מעוניין לקבלם בחזרה? בשאר הימים של סוכות, ניתן פשוט לשאול את ארבעת המינים. אך ביום הראשון, כפי שמובא בגמרא, ניתן לתת אותם לאחר ולהתנות שהמקבל יחזיר אותם לאחר השימוש, כלומר "מתנה על מנת להחזיר".
בעל העיטור מציין כי הגמרא אינה מזכירה שום תנאי מילולי שהמתנה ניתנה על מנת להחזיר. הוא מסיק מכך שמתנה כזו חלה גם כאשר התנאי אינו נאמר במפורש:
ספר העיטור עשרת הדיברות – הלכות לולב צב
שמקבל מתנה יודע שהנותן אינו נותן במתנה גמורה, שהרי צריך לו עדיין לצאת בו ואין לו לולב אחר לצאת, א"צ [אינו צריך] לפרש לו ע"מ [על מנת] להחזיר אלא נותן לו סתם והמקבל מחזיר סתם וא"צ [ואינו צריך] תנאי, דהא ר"ג [רבן גמליאל] נתן במתנה לר' יהושע ולא א"ל [אמר לו] במתנה ע"מ [על מנת] להחזיר…
כך פוסק להלכה השולחן ערוך.19 כאשר שני אנשים או יותר משתתפים ברכישת ארבעת המינים, ההנחה היא שכוונתם היא שכל אחד מהם ירכוש את חלקיהם של אחרים "על מנת להחזירם" כאשר הם מקיימים את המצווה ביום הראשון.20
ילדים והמצווה "לכם"
קושי אחד שעולה בהקשר להלכה זו הוא נתינת ארבעת המינים לילדים קטנים. ניתן לתת את ארבעת המינים לילד ללא כל תנאי, רק אם אין רצון לקבלם בחזרה או שאחרים יוכלו להשתמש בהם ביו"ט ראשון. לילד אין יכולת הלכתית להעביר בעלות לאדם אחר, כיוון שמעשה זה דורש דעת, אשר התורה וההלכה אינן מיחסות לילדים צעירים. מאחר ועל פי ההלכה ילד אינו יכול לתת מתנה, אי אפשר לתת לילד מתנה על מנת להחזיר.
סוכה מו ע"ב
אמר רבי זירא: לא ליקני איניש הושענא לינוקא ביומא טבא קמא. מאי טעמא? דינוקא מקנא קני, אקנויי לא מקני, ואשתכח דקא נפיק בלולב שאינו שלו..
תרגום
אמר רבי זירא: לא יַקנה אדם ארבעת המינים לקטן ביום טוב ראשון. מה הטעם? שילד אכן קונה, אך אינו מקנה, ונמצא ש[מי שיקבל מקטן לולב בחזרה] 'יצא' בלולב שאינו שלו.
בפסיקתו בנושא, השולחן ערוך מציין כי לפי שיטות מסוימות ילד גדול יותר (מגיל שש) יכול לקבל מתנה על מנת להחזיר.
שולחן ערוך אורח חיים תרנח, ו
לא יתננו ביום ראשון לקטן, קודם שיצא בו, מפני שהקטן קונה ואינו מקנה לאחרים מן התורה, ונמצא שאם החזירו לו אינו מוחזר; ויש מי שאומר שאם הגיע לעונת הפעוטות, מותר; ואם תופס עם התינוק, כיון שלא יצא מידו שפיר דמי.
מכל מקום, הפתרון המועדף הוא שלילדים יהיה סט ארבעה מינים השייך להם. אם יש צורך, ילדים יכולים לברך בכל ימי החג, כולל ביום הראשון, על סט שאול, שלא מקנים להם. מכיוון שילדים למעשה אינם מחויבים במצווה, ייתכן שזה מספיק עבורם:
משנה ברורה תרנח, כח
ויש מאחרונים שסוברין דמצות חינוך מתקיים גם בשאול, דהא גם בזה מתחנך הבן למצות…
זוג נשוי
מה בנוגע לזוג נשוי? הדרך הפשוטה ביותר היא שלכל אחד מבני הזוג יהיה סט ארבעה מינים משלו.21
אפילו אם רק לאיש יש סט ארבעת המינים, הוא יכול להקנות אותם לאשתו, עם או בלא תנאי, ומתנה זו נחשבת כשרה לפי ההלכה:22
בבא בתרא נא ע"ב
אמר רב: המוכר שדה לאשתו, קנתה והבעל אוכל פירות. במתנה, קנתה ואין הבעל אוכל פירות. ורבי אלעזר אמר: אחד זה ואחד זה, קנתה ואין הבעל אוכל פירות.
לכן, איש יכול לתת לאשתו את ארבעת המינים במתנה על מנת להחזיר ביום הראשון של סוכות, והיא יכולה לקיים בהם את המצווה. גם אישה יכולה לתת את ארבעת המינים שלה לבעלה.
כאשר אדם אחר מעוניין לתת סט ארבעת המינים לאישה נשואה ביום הראשון של סוכות, ההלכה מורכבת יותר, לפי חלק מהפוסקים. זאת משום שחז"ל יצאו מנקודת הנחה שהבעל הוא האחראי על הפן הכלכלי במשק הבית, ותיקנו שהאיש יקבל באופן אוטומטי זכויות קנייניות על רכוש אשתו (אלא אם כן בני הזוג מחליטים אחרת):
קידושין כג ע"ב
ואין קנין לאשה בלא בעלה…
כאשר אישה נשואה מקבלת מתנה ללא תנאים, קניינה על המתנה חלקי בלבד. הרכוש עצמו שייך לה, בעוד שבעלה מחזיק בבעלות לכל רווח שיצא ממנו. אך אם נותן המתנה מקנה אותה על דעת שהיא מיועדת לאישה ולא לבעל, למטרה ספציפית , אזי לבעל אין כל זכות בה, משום שקניינה של האישה מוגדר ומוגבל.23
שולחן ערוך אבן העזר פה, יא
נתן לה אחד מתנה ע"מ [על מנת] שאין לבעלה רשות (בה), קנה הבעל, והרי היא כשאר נ"מ [נכסי מלוג], אא"כ [אלא אם כן] התנה הנותן בגוף המתנה שיהיה לכך ולכך, כגון שיאמר לה: הרי המעות נתונים לך ע"מ [על מנת] שתלבשי בהם או על מנת שתעשי מה שתרצי בלא רשות הבעל.
בהתאם לפסיקה זו, הרב יעקב אטלינגר סובר כי מי שנותן ארבעת המינים לאישה נשואה ביום הראשון על מנת שתוכל לקיים את המצווה ולהחזירם ללא התערבות בעלה, צריך להתנות: "זוהי מתנה לשימושך לצורך מצווה ולבעלך אין רשות בה".24
בכורי יעקב תרנז, ה
אכן זה ודאי פשוט שאינה רשאי לברך אלא כשמקיימת המצו[ה] כתקונה כמו שכשרה באיש ואל"כ [ואם לא כן] הוי ברכה לבטלה. וראיתי לחקור היאך יכולה אשה נשואה לברך על לולב ביום ראשון שהרי בעינן לכם… שהרי אמרינן (קידושין כג ע"ב) אין קנין לאשה בלא בעלה… משכחת שתטול לולב ותברך עליו ביום ראשון כגון שנתן לה בעלה במתנה דבזה קנתה לגמרי… אבל שתברך על לולב של אחר שניתן לה במתנה לא משכחת אלא כשאמר לה… שלצורך נטילה נותן לה וגם ע"מ [על מנת] שאין לבעלה רשות בו.
עם זאת, הראשונים אינם חוששים לכך. כפי שראינו, ההלכה בדרך כלל מייחסת כוונה ראויה למי שנותן ארבעה מינים לשימוש ביום הראשון. ואכן, הרב שלמה זלמן אוירבך דוחה במפורש את סברת הבכורי יעקב, אם כי מסיבה אחרת. הבעל רוכש זכויות על הרווחים מהמתנות לאשתו, אך לא על הרכוש עצמו. זכויותיה הבלעדיות של האישה על הרכוש עשויות להספיק לקיום המצווה ביום הראשון.
הליכות שלמה, מועדי השנה הלכות סוכה יא, י
הנותן לולב לאשה נשואה אינו צריך להתנות שאין לבעלה רשות בהם. הערה יד: כיון דאין זה אלא קנין פירות אבל הגוף שייך לה, הריהו לולבה וסגי בהכי לצאת…
ייתכן שזו אחת הסיבות לקביעתו של הרב משה שטרנבוך שהמנהג הרווח אינו להגדיר תנאי מיוחד במקרה זה:
תשובות והנהגות ד, קנט
נטילת לולב בברכה לאשה נשואה ביום טוב הראשון. אשה נשואה החפצה לקיים מצות לולב ביום טוב ראשון, כתב ה"בכורי יעקב" (תרנ"ז ס"ק ה')… כשאחר נותן לה צ"ל [צריך לומר] לאשה "הריני נותן לך במתנה ע"מ [על מנת] להחזיר ע"מ [על מנת] שאין לבעליך רשות בו"… ונראה שדבריו הם חידוש פלא ולא שמענו מדקדקין בזה.
חול המועד
בשאר ימי החג, אדם מבוגר יכול להשתמש בארבעת המינים של אדם אחר בלי בעיה, גם ללא ידיעתו, שכן אנו מניחים שאנשים שמחים לסייע לאחרים בקיום מצוות:25
שולחן ערוך אורח חיים תרמט, ה
כל אלו שאמרנו שהם פסולין מפני מומין שביארנו, או מפני גזל וגניבה, ביום טוב הראשון בלבד; אבל בשאר ימים, הכל כשר. הגה: ויש פוסלין בגזול כל ז' ימים, והכי נהוג, אבל שאול יוצא בו (טור והמגיד בשם פוסקים); ומותר ליטול לולב של חבירו בלא דעת חבירו, בשאר ימים, דניחא ליה לאינש למיעבד מצוה בממונו, והוי כשאול (תה"ד סי' ק' ופסקיו סי' קנ"ט).
האם הלכה זו חלה גם על נשים המשתמשות בארבעת המינים של אחרים? הרב משה פיינשטיין פוסק שכן, אף שאישה פטורה מהמצווה, מכיוון שהאישה אכן מקיימת את המצווה:26
שו"ת אגרות משה, אורח חיים ב, קו
ומה שנסתפק כתר"ה [כבוד תורתו הרמה] באשה שפטורה ממצות לולב ורוצה לקיים המצוה אם מותרת נמי ליטול לולב של אחר שלא מדעתו בשאר ימים דאולי טעם הרמ"א סימן תרמ"ט סעיף ה' דמותר ליטול שלא מדעתו משום דניחא ליה לאינש למיעבד מצוה בממוניה הוא רק לאיש שמחוייב בהמצוה ולא באשה שאינה מחוייבת, הנראה לע"ד [לעניות דעתי] שכיון שעכ"פ [שעל כל פנים] יש לה מצוה ויש לה שכר על זה הוא ג"כ [גם כן] בחזקה זו דניחא ליה לאינש שיעבדו מצוה בממוניה.
הושענות והושענא רבה
במקדש הייתה מצווה נוספת מלבד השמחה בלולב במשך שבעה ימים – מצוות ערבה. ענפי ערבה ארוכים הוצבו (הוזקפו) סביב המזבח, והכוהנים הקיפו את המזבח, פעם אחת ברוב ימי החג ושבע פעמים בהושענא רבה (בדומה להקפת חומות יריחו):27
משנה, סוכה פ"ד מ"ה
מצות ערבה כיצד? מקום היה למטה מירושלם ונקרא מוצא. יורדין לשם ומלקטין משם מרביות של ערבה, ובאין וזוקפין אותן בצדי המזבח וראשיהן כפופין על גבי המזבח. תקעו והריעו ותקעו. בכל יום מקיפין את המזבח פעם אחת ואומרים אנא ה' הושיעה נא אנא ה' הצליחה נא, רבי יהודה אומר אני והו הושיעה נא, ואותו היום מקיפין את המזבח שבעה פעמים.
חז"ל התייחסו למצווה זו כהלכה למשה מסיני, מצווה מדאורייתא שאינה מוזכרת בתורה.
סוכה מד ע"א
דאמר רבי אסי אמר רבי יוחנן משום רבי נחוניא איש בקעת בית חורתן: עשר נטיעות, ערבה וניסוך המים, הלכה למשה מסיני. אלא אמר רב זביד משמיה דרבא: לולב דאית ליה עיקר מן התורה בגבולין, עבדינן ליה שבעה זכר למקדש, ערבה דלית לה עיקר מן התורה בגבולין, לא עבדינן שבעה זכר למקדש..
תרגום
שאמר רבי אסי אמר רבי יוחנן משמו של רבי נחוניא איש בקעת בית חורתן: עשר נטיעות, ערבה וניסוך המים, הם 'הלכה למשה מסיני'. אלא אמר רב זביד משמו של רבא: לולב, שיש לו עיקר מן התורה מחוץ למקדש, עושים אותו שבעה ימים זכר למקדש. ערבה, שאין לה עיקר מן התורה מחוץ למקדש, לא עושים שבעה ימים זכר למקדש.
כפי שמובא בגמרא, אין מקיימים את מצוות הערבה בימינו, כאשר בית המקדש אינו קיים, אפילו לא כ'זכר למקדש'. עם זאת, בתקופת הגאונים התפתח מנהג להקיף את הבימה כאשר ספר התורה מונח עליה או לצידה ולהגיד תפילה מיוחדת הנקראת הושענות.28
ערוך השולחן אורח חיים תרס, א, ג, ד
עניין ההושענות הוי זכר למקדש דתנן [מה ע"א] בכל יום היו מקיפין את המזבח פעם אחת וביום השביעי ז' פעמים ובמקדש למדו זה מיריחו כדאיתא בירושלמי שם [פ"ד הל' ג'] ובמדרש שוחר טוב על פסוק שמעה ד' צדק [תהלים י"ז, א] ולכן גם אנחנו מקיפין את הבימה בלולבינו ואתרוגינו בכל יום פעם אחת ובהושענא רבה ז' פעמים ומעמידין ס"ת [ספר תורה] על הבימה וצועקין הושע נא כלומר הושע נא את עמך את שארית ישראל מכל הצרות הסובבים אותם בזכות התורה ובזכות שמך הגדול שכביכול עמו אנכי בצרה והושע נא למענך אלקינו וכו'… ובשבת אין מקיפין לפי שאין לולב בשבת וגם במקדש לא היו מקיפין בשבת. ואין מעמידין ס"ת [ספר תורה] על הבימה בשבת, אבל הושענות אומרים גם בשבת, כמ"ש [כמו שכתב] רבינו הב"י [הבית יוסף] בסעיף ג' – יש מי שאומר שאין אומרים השוענא בשבת ולא נהגו כן עכ"ל [עד כאן לשונו]. וכן הוא מנהג אשכנז, והספרדים אין אומרים: נוהגים להקיף אף מי שאין לו לולב [ב"י], וי"א [ויש אומרים] שמי שאין לו לולב אינו מקיף, וכן נוהגים…
לפי כמה מהפוסקים, גם כאשר יש מתפללים שמקיפים את הבימה באחיזת לולב, מי שאין לו לולב אינו יכול להצטרף אליהם.29 בשבת אין עושים הקפות כלל,30 שכן אין נוהגים זכר למקדש בארבעת המינים בשבת. בבתי הכנסת האשכנזיים אומרים את תפילת ההושענות גם ללא הקפות.
בהושענא רבה מקיפים את הבימה שבע פעמים, כשם שהיו מקיפים את המזבח. לאחר מכן מניחים את ארבעת המינים בצד, לוקחים ערבות (הנקראות גם הושענות) וחובטים בהן.31
סוכה מד ע"ב
אייבו וחזקיה בני ברתיה דרב אייתו ערבה לקמיה דרב, חביט חביט ולא בריך, קא סבר: מנהג נביאים הוא..
תרגום
אייבו וחזקיה בני בתו של רב הביאו ערבה לפני רב, חבט ולא בירך, סבר: מנהג נביאים הוא.
רש"י מבאר כי חיבוט זה הוא למעשה נטילת הערבה ונענועה:
רש"י, סוכה מג ע"ב
ומדקתני חיבוט ערבה – מכלל דביד נוטלין אותה ומנענעים.
עם זאת, בדרך כלל מתייחסים לחיבוט ערבה כחביטת הערבה בקרקע. הרמ"א מציע לחבוט בשתי הדרכים:
שולחן ערוך אורח חיים תרסד, ד
שיעור ערבה זו אפילו עלה אחד בבד אחד. הגה: מיהו מכוער הוא להיות עלה אחד בבד אחד (טור בשם רב האי); ע"כ [על כן] נהגו לעשות ההושענות יפים, משום: זה אלי ואנוהו (שמות ט"ו, ב) [מחבר] ושיעור ארכה, כשיעור אורך ערבה שבלולב… וחובט בה על הקרקע או על הכלי פעמים או שלש. הגה: וי"א [ויש אומרים] שצריך לנענע בה (טור בשם רש"י); ונהגו לעשות שתיהן, מנענעין בה ואח"כ [ואחר כך] חובטין אותה.
חביטת הערבה על הקרקע מסמלת את היותנו זכאים בדין, שכן הושענא רבה מסמל את יום חיתום הדין בתום הימים הנוראים, כאשר הדינים כביכול נופלים לארץ מחוסרי כוח:
תשובות הגאונים, שערי תשובה שמ, רב צמח ז"ל
חביטא אמאי? משום "כל כלי יוצר עליך לא יצלח וכל לשון תקום אתך [למשפט תרשיעי]" וגו' (יש' נ"ד, יז) משום דעד כאן ביומין אלין השטן מקטרג וישראל ביומין אלין דנפישי מצות מבטלי ליה, מכאן ולהלאה כל שפה דיקום עלייהו לא יכול לשלטאה ויהא נפיל בארעא:
תרגום
חביטה למה? משום "כל כלי יוצר עליך לא יצלח וכל לשון תקום אתך [למשפט תרשיעי]" (יש' נ"ד, יז). משום שעד כאן בימים אלו השטן מקטרג. וישראל בימים אלו, שיש בהם הרבה מצוות, מבטלים לו [לשטן], מכאן ולהלאה כל שפה שיקום עליהם לא יכול לשלוט ויהיה נפול בארץ:
נשים והושענות
נשים נוהגות להשתתף בחיבוט ערבות בהושענא רבה. ישנם תיעודים מימי הביניים שאבות המשפחה הקפידו להשיג ערבות להושענא רבה לכל בני הבית:
רבי יוסף יוזפא שמש, מנהגים דק"ק ורמיישא, מכון ירושלים, עמ' 318 הרה"ג יעקב אריאל, י"ז בתשרי תש"ע
ועושה הושענה מערבה לכל בני ביתו, לזכר ולנקבה בפני עצמו.
עד ימינו מקובל ומובן מאליו שגם נשים יכולות לומר הושענות:
הרה"ג יעקב אריאל, י"ז בתשרי תש"ע
שאלה: האם בנות צריכות לומר את ההושענות בסוכות או שזה רק בנים? תודה רבה, חג שמח! תשובה: גם בנות רשאיות לומר הושענות. אמי ע"ה נהגה להשתתף בהושענות של הושענא רבה ואבי דאג לה לערבות מיוחדות. אני מניח שזו הייתה מסורת מקובלת מדורי דורות.
לאור ההפרדה בין גברים לנשים בבית הכנסת, בדרך כלל נשים המחזיקות את ארבעת המינים אינן יכולות להקיף את הבימה. בדרך כלל, נשים המתפללות בבית הכנסת עומדות במקומן בעת אמירת ההושענות, בדומה לאמירת ההושענות בשבת. גם במקרה כזה המילים שומרות על כוחן ומשמעותן.
ניתן לטעון שאישה שיש לה סט ארבעת המינים אמורה להחזיק את ארבעת המינים בעת אמירת ההושענות, כחלק מהשמחה לפני ה'. בבתי כנסת שבהם לא ניתן להקיף את הבימה, נהוג שבזמן אמירת הושענות הגברים מקיפים ספר תורה (המוחזק בדרך כלל בידי מי שאין לו ארבעת המינים). בהשראת מנהג זה הציעה הרבנית טוני מיטלמן אפשרות נוספת, שבחלק מבתי הכנסת יוכלו נשים להקיף ספר תורה בעזרת הנשים בזמן ההושענות:32
הרבנית טוני מיטלמן, 'נשים בעולם התורה במשנתו של הרב אהרון ליכטנשטיין', Tradition 52:3 (קיץ 2020), 77–78
נראה לי שהזדמנויות נוספות ללימוד תורה לנשים השפיעו על שני תחומים: הן יצרו חיבור חזק יותר למסורת, והן דחפו לרצון עז יותר למעורבות ולחדשנות. אישה שיש לה לולב משלה, תבוא לבית הכנסת בחול המועד. והיא עשויה לחפש דרך להשתתף [בהקפות ספר התורה] בזמן אמירת ההושענות, דבר שאני מניחה שאבי [הרב אהרן ליכטנשטיין] היה מתנגד לו. אני חושבת שעל הקהילה לחשוב כיצד נשים יכולות לקחת חלק פעיל בהושענות, גם אם בבית המקדש נשים לא נהגו להקיף את המזבח. לפני עשר שנים לא הרגשתי בחוסר זה, כיוון שהיו מעט נשים בבית הכנסת עם לולב. אולם כשמשנה לשנה גדל מספר הנשים המביאות לולב ואתרוג, החיסרון נעשה בולט יותר.
לא שמענו על קהילות שאימצו הצעה זו. אם היא תתקבל, סביר להניח שיהיה זה בבתי כנסת שבהם נשים רוקדות סביב ספר תורה בשמחת תורה. ואכן, כיוון שההקפות מבוססות על ההושענות, מנהג בית הכנסת בעניין נשים בשמחת תורה יכול לשמש מודל להושענות.
אפשרות נוספת יכולה להתבסס על פסיקת הבן איש חי, הסובר כי אדם המתפלל ביחידות ללא ספר תורה יכול להקיף כיסא שעליו מונח תנ"ך, בעודו נוטל את ארבעת המינים ואומר את ההושענות:
בן איש חי שנה ראשונה, פרשת האזינו סעיף טו
מי שהוא חולה וא"א [ואי אפשר] לו להקיף תיבה בבית הכנסת יניח כסא בביתו ויניח עליו ספר תנ"ך ויקיף, כדי שלא לבטל מצות ההקפה…
לפי רעיון זה, אישה המתפללת ביחידות או קבוצת נשים שיש להן ארבעת המינים בעזרת נשים, יכולות להקיף תנ"ך בזמן ההושענות. עם זאת, יש לציין שהבן איש חי עצמו לא ראה לנכון שנשים ישתתפו בהקפות בהושענא רבה, מטעמים קבליים, אף שתמך בלימוד נשים בליל הושענא רבה:
שו"ת רב פעלים א, סוד ישרים סימן ט
…בליל הו"ר [הושענא רבה] הן נעורות ולומדות משנה תורה ותהלים, והתפילות של כורתי ברית… שיש בו תועלת לאיש ואשה השבים בתשובה, דלכן תיקנו בו סליחות ותפילות, ונקרא כיפור קטן, ולכך גם האשה ראוי שתתערב בלימוד, וכמו דגברי בעו חיי כך נשי בעו חיי… זהו כבודה דמטרונתא… דכורא רדיף בתר נוקבא… כי בלימוד הו"ר [הושענא רבה] נעשה בחי[נת] החותם, ואין הזווג נעשה למחרתו אלא אחר גמר הקפות של הו"ר [הושענא רבה] וחבטת הערבה שעושין הזכרים לבדם, ולא הנקבות.
האם משמעותי שיהיה לאישה סט ארבעת מינים משלה?
במשך מאות רבות של שנים, נשים קיבלו על עצמן את מצוות ארבעת המינים, ובקהילות רבות אף בירכו עליהם ונטלו אותם, אף שמדובר במצוות עשה שהזמן גרמה שנשים פטורות ממנה. ובמשך מאות שנים, נשים רבות קיימו את מצוות חיבוט ערבה בערבות משלהן בהושענא רבה. אם כן, מודע פחות מקובל שלאישה יהיה סט ארבעת המינים משל עצמה?
במידה רבה ניתן להבין זאת כתוצאה של מציאות היסטורית: במשך שנים רבות לא התאפשר להשיג מספיק מארבעת המינים, או שהם היו יקרים במיוחד, ועל כן הייתה הקהילה חולקת סט אחד או שניים (וחברי הקהילה היו מקנים זה לזה את הסט לשם קיום המצווה). בעשורים האחרונים, כאשר ארבעת המינים הפכו זמינים יותר ונמכרים במחירים סבירים יותר, נהיה מקובל שגברים בוגרים רוכשים סטים משלהם, לאור חיובם במצווה. נערים צעירים שעדיין לא הגיעו לגיל מצוות היו בדרך כלל הבאים בתור לרכישת ארבעה מינים משלהם, לשם קיום מצוות חינוך. אישה לרוב הייתה משתמשת בארבעת המינים של בעלה או של אביה, ונערות היו חולקות עם אחיהן.
גם כיום, כשנשים לרוב עצמאיות מבחינה כלכלית, ורכישת ארבעת המינים זמינה וזולה משהייתה, אישה המתגוררת עם בני משפחתה עדיין עשויה להחליט לחלוק איתם סט. זאת במיוחד אם החלוקה בארבעת המינים נוחה, כמו במקרה שהיא מתכוונת להשתמש בהם רק בבית או במניין אחר מזה שיתפלל בו בעל הסט.
עם זאת, יותר ויותר נשים בוחרות לרכוש לעצמן את ארבעת המינים. אלו יכולות להיות נשים רווקות שאין להן גישה אחרת לקיום המצווה, או נשים נשואות שאפילו אם הן מגיעות לבית הכנסת רק ביום הראשון, שמחות על האפשרות ליטול לולב בזמן תפילת הלל והושענות, ושמחות לסייע לנשים אחרות בעזרת נשים לקיים את המצווה שם. (אם כי אישה שהשקיעה מאמץ ברכישת ארבעת המינים משלה אינה מחויבת לתת אותם לגבר שישתמש בהם בתפילות שהיא נמצאת בהן, ואין ללחוץ עליה לעשות זאת.)
סט אישי של ארבעת המינים יכול לסמל את השקעתה של האישה בעבודת ה' האישית שלה.
במשך דורות רבים, האפשרות של נשים לקיים מצוות מרצון הייתה ברובה עניין פרטי, שהיה לו יופי אינטימי משלו ועוצמה רוחנית ייחודית. יש להעריך ולכבד זאת. ככל שיותר נשים מביאות את ארבעת המינים לבית הכנסת, קיום המצווה מרצון של נשים הופך גם הוא למוחשי יותר ומוצא את מקומו במרחב הקהילתי. במאמרה על נשים וארבעת המינים, איילת ליבזון מתארת את הדינמיקה המשתנה הזו:
איילת ליבזון, בנות ישראל המחזרות אחר נטילת לולב, פורסם בעבר באתר בי"כ רמב"ן, ירושלים
חג הסוכות הוא חגיגה של חושים, חג של ריחות ושל צבעים… נטילת הלולב ביחידות בסוכה היא מעשה שיש בו אינטימיות של הקפת האדם במצוות, חוויה חושנית הייחודית לחג הסוכות. העתקת החוויה האינטימית לזירת בית הכנסת מעצימה אותה ומחברת אותה לתפילות הציבור של ההלל ושל ההושענות. ככל שהולכים ומתרבים בה הלולבים, כך גם עזרת הנשים הולכת ולובשת חג, מתמלאת בריחות וצבעים חדשים ומיוחדים. במקומות רבים יש לריקוד החיזור המיוחד של נשים אחר המצוות גם טעם וריח ייחודיים של התרגשות והתחדשות. ומעל לכל הצבעים והריחות מהדהדת הקריאה המסיימת את אמירת ההושענות: "הושיעה את עמך וברך את נחלתך ורעם ונשאם עד העולם… למען דעת כל עמי הארץ כי ה' הוא הא-להים, אין עוד".
בבתי כנסת מסוימים מקובל מאוד לראות נשים אוחזות בארבעת המינים בתפילת הלל ובהושענות, בעוד שבמקומות אחרים הדבר פחות נפוץ ואישה עשויה למצוא את עצמה היחידה שבידיה ארבעת המינים. כקהילה תורנית, עלינו לעודד נשים בעת קיום מצוות מרצון. ראוי שמראה של אישה הנוטלת לולב בעזרת הנשים בבית הכנסת יעורר שמחה בקרב הקהילה וייחשב תוספת כוח לתפילה, ושלא יגרום לחשדנות או אי נוחות. אף שהמנהג עשוי להיות חדש יחסית בבית הכנסת, הוא מייצג הרחבה טבעית של דורות לפרקטיקה הלכתית מבוססת.
מחשבות לסיכום
לפי מסורת מדרשית, כל אחד מארבעת המינים מקביל לאחת מארבע האימהות:
ויקרא רבה אמור ל, י
פרי עץ הדר זו שרה שהידרה הקדוש ברוך הוא בשיבה טובה, שנא[מר] (בראשית י"ח) ואברהם ושרה זקנים; כפות תמרים זו רבקה – מה תמרה זו יש בה אוכל ויש בה עוקצין כך העמידה רבקה צדיק ורשע; וענף עץ עבות זו לאה – מה הדס זה רחוש בעלין כך היתה לאה רחושה בבנים; וערבי נחל זה רחל – מה ערבה זו כמושה לפני ג' המינין כך רחל מתה לפני אחותה.
קיימת מסורת ארוכה ועשירה של קשר בין נשים למצוות נטילת לולב, הן מבחינה רעיונית והן מבחינה מעשית.
במאמר הבא, אנו דנות במצוות ישיבה בסוכה
העמקה נוספת
הרב דוד אויערבאך, הליכות ביתה, פרק כ"ב.
הערות
מורה הנבוכים ג, מג
והנראה לי בארבעת מינים שבלולב, שהם שמחה בצאתם מן המדבר אשר היה לא מקום זרע ותאנה וגפן ורמון ומים אין לשתות, אל מקום האילנות נותני פרי והנהרות, ולקח לזכרון זה הנאה שבפירות האדמה...
רש"י, סוכה לד ע"ב
כפת תמרים אחד – משמע, דכפת כתיב. ענף – חד, עץ – חד, עבות – חד.
סוכה לז ע"ב
ואמר רבה: לולב בימין, ואתרוג בשמאל. מאי טעמא? הני תלתא מצות, והאי חדא מצוה.
שמות י"ב, כב
וּלְקַחְתֶּם אֲגֻדַּת אֵזוֹב וּטְבַלְתֶּם בַּדָּם אֲשֶׁר בַּסַּף וְהִגַּעְתֶּם אֶל הַמַּשְׁקוֹף וְאֶל שְׁתֵּי הַמְּזוּזֹת מִן הַדָּם אֲשֶׁר בַּסָּף וְאַתֶּם לֹא תֵצְאוּ אִישׁ מִפֶּתַח בֵּיתוֹ עַד בֹּקֶר:
ערוך השולחן אורח חיים תרנא, ז
עתה נהגו לעשות טבעות נאות מעלי הלולב עצמן, ותוחבין אותן הג' מינים לתוך הטבעות, ומייפין המלאכה בקליעה נאה בג' חללים, וכל מין ומין נתחב בחללו, וזהו נוי להמצוה וכן נוהגין:
סוכה לד ע"ב
אמר לו רבי אליעזר: יכול יהא אתרוג עמהן באגודה אחת? אמרת: וכי נאמר 'פרי עץ הדר וכפת תמרים'? והלא לא נאמר אלא "כפת". ומנין שמעכבין זה את זה? תלמוד לומר "ולקחתם" – שתהא לקיחה תמה.
שולחן ערוך אורח חיים תרנא, יב
ד' מינים הללו מעכבין זה את זה, שאם חסר לו אחד מהם לא יברך על השאר, אבל נוטלן לזכר בעלמא… ואם היו ארבעתן מצויים אצלו ונטלם אחד אחד, יצא. הגה: ובלבד שיהיו כולם לפניו (רמב"ם פ"ו). ויטול הלולב תחלה ויברך על הלולב ודעתו גם על האחרים (הרא"ש ור"ן, תשובת הרשב"א סי' קנ"ו); ואם סח ביניהם, צריך לברך על כל אחד בפני עצמו (הגהות מיימוני).
סוכה לז ע"ב
אמר ליה רבי ירמיה לרבי זריקא: מאי טעם לא מברכינן אלא על נטילת לולב? – הואיל וגבוה מכולן.
משנה, מנחות פ"ה מ"ה
יש טעונות הגשה ואינן טעונות תנופה, תנופה ולא הגשה, הגשה ותנופה, לא תנופה ולא הגשה…
משנה, ראש השנה פ"א מ"ב
בארבעה פרקים העולם נידון: בפסח על התבואה, בעצרת על פירות האילן…
שולחן ערוך אורח חיים תקפט, ו
אף על פי שנשים פטורות, יכולות לתקוע… אבל אין מברכות ולא יברכו להן.
12. בעוד שהבן איש חי מצדד בנשים עיראקיות הנוטלות לולב בברכה, הוא גורס כי עדיין אל להן לנענע אותו, מסיבות קבליות:
שו"ת רב פעלים א, סוד ישרים סימן יב
תמיהא לי על שאלתם ששאלו בלולב, כי דבר זה של הלולב מפורש בדברי רבינו האר"י ז"ל… המנענע הלולב נרמז בז"א [בזעיר אנפין], אשר מנענע החסדים שבו וממשיך הארה אל נוקביה אשר ראשה כנגד החזה שבו וכו', עכ"ל ע"ש [עד כאן לשונו עיין שם], נמצא מפורש יוצא מדברים אלו, דלא שייכי סוד המשכת החסדים ע"י [על ידי] מצות הלולב, אלא רק בזכרים שהם דוגמת ז"א [זעיר אנפין], ולא בנקבות… יש לומר דאע"פ [דאף על פי] שהנשים יכולים ליטול ולברך כסברת ר"ת [רבנו תם], מ"מ [מכל מקום] לא יאות להון לעשות סדר הנענועים בהולכה והובאה אל החזה כאשר עושין האנשים, ועל כן בביתינו, הגם שנוהגים הנשים דידן לברך על הלולב, אין אני מניח אותם לעשות סדר הנענועים בהולכה והובאה אל החזה כאשר אנחנו עושים, אלא רק מברכין ונוטלין הלולב בידם…
האגודה, גיטין ד, עז
[גיטין מה ע"ב] עז. "כל שיש בקשירה ישנו בכתיבה". מכאן אמר ר"ת דאין אשה אוגדת לולב ועושה ציצית. ואין נראה לר"י מדפסלינן בריש התכלת [מב ע"א] צצית לכותי דדרשינן בני ישראל יעשו ולא כותים מכלל דאשה כשירה ודווקא בספר תורה תפילין ומזוזות [דרשינן] הכא.שולחן ערוך אורח חיים יד, א
ציצית שעשאן א"י [אינו יהודי] פסול, דכתיב: דבר אל בני ישראל (במדבר ט"ו, לח) לאפוקי א"י [אינו יהודי], והאשה כשרה לעשותן. הגה: ויש מחמירים להצריך אנשים שיעשו אותן, וטוב לעשות כן לכתחלה (מרדכי ה"ק [הלכות קטנות] והגהות מיימון מהלכות ציצית ותוס' דף מ"ב).
15. בקטע הרלוונטי הוא מזכיר שגוי אינו אוגד, ואינו מזכיר נשים:
רמ"א, שולחן ערוך אורח חיים תרמט, א
הגה: לולב שאגדו כותי ועשאו, כשר כמו סוכת כותי (מרדכי הל' קטנות).
ביאור הלכה יד א, ד"ה להצריך אנשים
עיין במ"ב [במשנה ברורה] והוא הטעם של מהר"ם שהובא בהגה"מ [בהגהות מיימוניות] ולא העתקתי הטעם משום דהא דר"ת [דרבנו תם] וכדאיתא במ"א [במגן אברהם] משום דכל שאינו בלבישה אינו בעשייה ונ"מ [ונפקא מינה] גם ליתר המצות לולב וסוכה משום דמשמע בד"מ [בדרכי משה] שלא חשש רק להמהר"ם.
סוכה לז ע"א–ע"ב
אמר להו רבה להנהו מגדלי הושענא דבי ריש גלותא: כי גדליתו הושענא דבי ריש גלותא, שיירו ביה בית יד, כי היכי דלא תיהוי חציצה… ורבא אמר: מין במינו אינו חוצץ.
18. המשנה ברורה מוסיף כי ההלכות של היום הראשון חלות גם ביו"ט שני של גלויות. אך ערוך השולחן כותב שמקובל להקל ביום השני.
משנה ברורה תרנח, כג
ביום ראשון וכו' – וה"ה [והוא הדין] לדידן דעושין שני ימים:ומ"מ [ומכל מקום] כמדומני שאנו נוהגים לגמרי להקל ביום טוב שני כבשארי הימים...
ערוך השולחן אורח חיים תרמט, כ
ומ"מ [ומכל מקום] כמדומני שאנו נוהגים לגמרי להקל ביום טוב שני כבשארי הימים...
שולחן ערוך אורח חיים תרנח, ה
נתנו לו סתם, הוי כאילו אמר לו: על מנת שתחזירהו לי, דמסתמא על דעת כן נתנו לו, כיון שצריך לצאת בו שאין לו אחר.
שולחן ערוך אורח חיים תרנח, ז
שותפים שקנו לולב או אתרוג בשותפות, אין אחד מהם יוצא בו ידי חובתו ביום הראשון עד שיתן לו חלקו במתנה. הגה: ודוקא שלא קנו לצורך מצוה, אבל אם קנו לצורך מצוה יוצאים בו מסתמא, דאדעתא דהכי קנאוהו (המגיד).
22. בעוד שיש מחלוקת באשר לזכויות על התוצרים והדיבידנדים במקרה שאיש מוכר דבר מה לאשתו, לאיש הנותן מתנה לאשתו אין כל זכויות עליה כל עוד היא נשארת ברשותה.
שולחן ערוך אבן העזר פה, ז
וכן הבעל שנתן מתנה לאשתו, בין קרקע בין מטלטלין, קנתה, ואין הבעל אוכל פירות.
נדרים פח ע"א
מתני' המדיר הנאה מחתנו והוא רוצה לתת לבתו מעות אומר לה הרי המעות האלו נתונין לך במתנה ובלבד שלא יהא לבעליך רשות בהן אלא מה שאת נושאת ונותנת בפיך. גמ' אמר רב לא שנו אלא דאמר לה מה שאת נושאת ונותנת בפיך, אבל אמר מה שתרצי עשי קנה יתהון בעל. ושמואל אומר אפילו אמר מה שתרצי עשי לא קנה יתהון בעל.ואיכא מ"ד [מאן דאמר] דהוא הדין בשיחדן לה לאיזה דבר שיהיה, דלא קנה יתהון בעל, כיון שאף לה לא הקנה לגמרי אלא לאותו דבר בלבד:
ר"ן, נדרים פח ע"א
ואיכא מ"ד [מאן דאמר] דהוא הדין בשיחדן לה לאיזה דבר שיהיה, דלא קנה יתהון בעל, כיון שאף לה לא הקנה לגמרי אלא לאותו דבר בלבד:
תרומת הדשן קנט
נראה דאפי[לו] לפי הירושלמי יכול אדם לברך אלולב דחבריה בשאר ימים בלי ידיעתו. ואף על גב דאמרינן דשואל בלא דעתו הוי כגזילה, אפ"ה [אפילו הכי] בהא שפיר דמי, כיון דלא מחסר ממוניה מידי, ניחא ליה לאיניש דליעבד מצוה בממוניה. והא דאמרינן דלא ניחה ליה, היינו כשמחסר ממון, אבל בלא מחסר לא.
26. ראו גם, התעוררות תשובה. (להלכה: אין פוסקים כמגן אברהם כאן, ואין מברכים על ציצית מושאלת).
התעוררות תשובה א, קעז
יש לעיין הא דאמרינן ניחא ליה לאינש למיעבד מצוה בממוני[ה] אם גם במצוה שאיננו חיוב גמור רק רשות ההלכה כן היא, כגון מה שפסק רמ"א שמותר ליקח לולב חבירו בחוה"מ [בחול המועד] שלא מדעתו לצאת בו, אם גם נשי דידן שנוהגות ליטול לולב ולברך עליו יכולם לעשות כן, ונראה לענ"ד [לעניות דעתי] להביא ראיי[ה] מדברי המג"א [המגן אברהם] דשרי דעל מה דהביא רמ"א נה' ציצית דמותר ליקח טלית חבירו שלא מדעתו ולברך עליו כתב במג"א [במגן אברהם] שם בשם הרא"ש דטלית שאולה דינו לברך עליו כמו שאשה מברכת על מעשהז"ג [מצות עשה שהזמן גרמה] כן בטלית שאולה שפטור יכול לברך, ואעפ"כ [ואף על פי כן] כתב רמ"א מותר ליקח שלא מדעתו. מוכח שגם במצוה שאינה חיובת ההלכה כן.
ירושלמי סוכה פ"ד ג
אותו היום מקיפין את המזבח שבע פעמים. א"ר [אמר רבי] אחא זכר ליריחו:
הלכות רי"ץ גיאת, הלכות לולב
ואמר רב סעדיה: לאחר שמפטירין אומרין תהלה לדוד, ועומד שליח צבור ולולבו בידו, והצבור סביבות התיבה, ואומר הושענא והן [אומרים] הושיעה נא, ואחר כך אומר אני והוא הושיעה נא ועונין כן, ומחזירין ספר תורה למקומו ואומר קדיש ומתפללין תפלת המוספין. ובכל יום מקיפין פעם אחת וביום השביעי ז' פעמים…
שו"ת רש"י קכא
וכיון שהוטל עלינו חובה לעשות ללולב זכר למקדש שבעה, הנהיגו להקיף בו כל שבעה זכר למקדש, ואם אין לולב אין היקף. וכן [נראין] הדברים.נוהגים להקיף אף מי שאין לו לולב. הגה: וי"א [ויש אומרים] שמי שאין לו לולב אינו מקיף, וכן נוהגין (טור בשם רש"י ור"ן פרק לולב).
שולחן ערוך אורח חיים תרס, ב
נוהגים להקיף אף מי שאין לו לולב. הגה: וי"א [ויש אומרים] שמי שאין לו לולב אינו מקיף, וכן נוהגין (טור בשם רש"י ור"ן פרק לולב).
שולחן ערוך אורח חיים תרס, א
נוהגים להעלות ספר תורה על (הבימה) ולהקיפה פעם אחד בכל יום; ובשביעי מקיפים אותה שבעה פעמים, זכר למקדש. הגה: ומוציאים שבעה ס"ת [ספרי תורה] על הבימה ביום שביעי (מהרי"ל), ויש מקומות מוציאים כל ס"ת [ספרי תורה] שבהיכל (מנהגים), (והכי נוהגין במדינות אלו), שהיו מקיפים את המזבח וההקפות לצד ימין. (ובשבת אין מקיפים) (טור), (ואין מוציאין ס"ת [ספרי תורה] על הבימה).
שולחן ערוך אורח חיים תרסד, ב
ונוטלים ערבה ביום זה, מלבד ערבה שבלולב, ואין מברכין עליה.
מקורות
ארבעת המינים
ויקרא כ"ג, לט–מא
אַךְ בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאָסְפְּכֶם אֶת תְּבוּאַת הָאָרֶץ תָּחֹגּוּ אֶת חַג ה’ שִׁבְעַת יָמִים בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן שַׁבָּתוֹן וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי שַׁבָּתוֹן: וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן פְּרִי עֵץ הָדָר כַּפֹּת תְּמָרִים וַעֲנַף עֵץ עָבֹת וְעַרְבֵי נָחַל וּשְׂמַחְתֶּם לִפְנֵי ה’ אֱלֹקֵיכֶם שִׁבְעַת יָמִים: וְחַגֹּתֶם אֹתוֹ חַג לַה’ שִׁבְעַת יָמִים בַּשָּׁנָה חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי תָּחֹגּוּ אֹתוֹ:
משנה, ראש השנה פ"א מ"ב
בארבעה פרקים העולם נידון… ובחג נידונין על המים:
תענית ב ע"ב
א"ר [אמר רבי] אליעזר: הואיל וארבעת מינין הללו אינן באין אלא לרצות על המים, וכשם שארבע מינין הללו אי אפשר בהם בלא מים, כך אי אפשר לעולם בלא מים.
תנחומא (ורשא) אמור יח
ישראל ועכו"ם נכנסין לדין ביום הכפורים ואין הבריות יודעין מי נצח, אמר הקדוש ברוך הוא טלו לולביכם בידכם שידעו הכל שאתם זכיתם בדין, לפיכך אמר דוד "אז ירננו כל עצי יער… לפני ה'", אימתי? "כי בא כי בא לשפוט הארץ" – בי"ה [ביום הכיפורים], מה ישראל עושין? ממתינים עוד חמשה ימים כדי שידעו הכל שישראל זכו, לפיכך כתיב "ולקחתם לכם ביום הראשון".
הרמב"ם, הקדמה לפירוש המשנה
אמרו כל התורה כולה נאמרו כללותיה ופרטותיה ודקדוקיה מסיני. אבל עם היותן מקובלות ואין בהן מחלוקת הרי מדקדוק המקרא שניתן לנו אפשר ללמוד אלו הפירושים בדרכי הדין והאסמכתות והרמזים וההוראות שיש במקרא. וכשתראה בתלמוד נושאים ונותנים ונחלקים על דרך העיון ומביאים ראיה על אחד מן הפירושים הללו ודומיהם כמו שאמרו על אמרו יתעלה פרי עץ הדר… אין זה מפני שהדבר ספק אצלם עד שלמדו עליו בראיות אלו, אלא ראינו בלי ספק מיהושע עד עכשיו שהאתרוג הוא הניטל עם הלולב בכל שנה ואין מחלוקת בכך, ורק חקרו על ההוראה שיש במקרא לפירוש המקובל הזה. וכך למידותם גם על ההדס.
סוכה לד ע"ב
תניא, רבי ישמעאל אומר: "פרי עץ הדר" – אחד, "כפת תמרים" – אחד, "ענף עץ עבת" – שלשה, "ערבי נחל" – שתים.
נטילת לולב
סוכה יא ע"ב
דתניא: לולב, בין אגוד בין שאינו אגוד – כשר. רבי יהודה אומר: אגוד כשר, שאינו אגוד פסול. מאי טעמא דרבי יהודה? יליף לקיחה – לקיחה מאגודת אזוב, כתיב התם "ולקחתם אגדת אזוב", וכתיב הכא "ולקחתם לכם ביום הראשון". מה להלן באגודה, אף כאן נמי באגודה. ורבנן לקיחה מלקיחה לא ילפינן. כמאן אזלא הא דתניא: "לולב מצוה לאוגדו, ואם לא אגדו כשר" – אי רבי יהודה, כי לא אגדו אמאי כשר? אי רבנן, אמאי מצוה? לעולם רבנן היא, ומשום שנאמר "זה אלי ואנוהו", התנאה לפניו במצות..
תרגום
שנויה בברייתא: לולב, בין אגוד בין שאינו אגוד – כשר. רבי יהודה אומר: אגוד כשר, שאינו אגוד פסול. מהו הטעם של רבי יהודה? הוא לומד גזרה שווה, "לקיחה" – "לקיחה", מהפסוקים על אגודת אזוב. כתוב שם, "ולקחתם אגדת אזוב", וכתוב כאן "ולקחתם לכם ביום הראשון". כפי שלהלן באגודה, אף כאן באגודה. ורבנן "לקיחה" מ"לקיחה" לא לומדים. כדעת מי הולכת הברייתא הזאת: "לולב מצווה לאוגדו, ואם לא אגדו, כשר" – אם כרבי יהודה, כאשר לא אגדו, למה שיהיה כשר? אם כרבנן, למה שתהיה מצווה לאוגדו? לעולם כרבנן היא, ומשום שנאמר "זה אלי ואנוהו" – התנאה לפניו במצוות.
סוכה מב ע"א
הא מדאגבהיה נפק ביה. אמר אביי: כשהפכו..
תרגום
הרי מ[הרגע] שמגביה אותו [את הלולב] יוצא בו [ידי חובה]? אמר אביי: כשהפכוֹ [מקודם, אינו יוצא].
תוספות, סוכה לט ע"א, ד"ה עובר לעשייתן
מטעם זה צריך לברך אלולב קודם שיטלנו, דאי [שאם מברך] לאחר שנטלו, "מדאגבהיה נפק ביה", כדאמרי[נן] בסוף פירקין (דף מב ע"א). ומיהו, לא מסתבר כלל. דהיאך יברך עליו והוא מונח בכלי?… וכל שעה שאין המצוה מזומנת בידו לעשות, לא מיסתבר כלל לברך עליו… ושמא משיתחיל ליטול לולב קודם שיטול האתרוג מברך, והיינו עובר לעשייתן, שמעכבים זה את זה? אי נמי [או לחלופין], לאחר שנוטל שניהם, אלא שהופך אחד מהן, כדאמרינן בסוף פירקין (דף מב ע"א) "כשהפכו"… ואפי[לו] נקיט להו [נוטל אותם] כדרך גדילתן, אפשר שיתכוין שלא לצאת בו עד אחר ברכה.
משנה, סוכה פ"ג מ"ט
…והיכן היו מנענעין? ב"הודו לה'" תחלה וסוף וב"אנא השם הושיעה נא", דברי בית הלל…
תוספות, סוכה לז ע"ב, ד"ה בהודו להשם תחלה וסוף
וטעמא דבית הלל אף על פי שאין "אנא ה' הושיעה נא" תחלת הפרק ולא סוף הפרק, מנענעים משום דכתיב (דה"א ט"ז) "אז ירננו עצי היער מלפני ה' כי בא לשפוט את הארץ" וכתיב בתריה "הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו" וכתיב נמי בתריה "ואמרו הושיענו אלקי ישענו". והיינו "ירננו" שמנענעים את הלולב ומשבחין ב"הודו" וב"אנא ה' הושיעה נא". ועכשיו שנהגו ששליח צבור אומר "יאמר נא ישראל" והצבור עונין "הודו" וכן ב"יאמרו נא יראי ה'", הצבור מנענעים על כל "הודו" ו"הודו" שעונין.
רא"ש, סוכה ג, כו
...מדאמר בסוף הפרק (מב ע"א) "קטן היודע לנענע חייב בלולב", משמע שמנענע בתחלת הנטילה, אף על פי שאינו יודע לקרות את ההלל. ועוד מדתניא בברכות בסוף פרק תפלת השחר (ל ע"א) "השכים לצאת לדרך, מביאין לו שופר ותוקע לולב ומנענע", אלמא בשעת נטילה בעי נענוע.
סוכה לז ע"ב
שתי הלחם ושני כבשי עצרת כיצד הוא עושה? מניח שתי הלחם על גבי שני הכבשין, ומניח ידו תחתיהן ומניף, ומוליך ומביא, מעלה ומוריד, שנאמר "אשר הונף ואשר הורם". אמר רבי יוחנן: מוליך ומביא – למי שהארבע רוחות שלו, מעלה ומוריד – למי שהשמים והארץ שלו. במערבא מתנו הכי [בארץ ישראל למדו כך]: אמר רבי חמא בר עוקבא אמר רבי יוסי ברבי חנינא: מוליך ומביא – כדי לעצור רוחות רעות, מעלה ומוריד – כדי לעצור טללים רעים… ואמר רבא: וכן בלולב.
נשים ונטילת לולב
קידושין לג ע"ב
ת"ר: [תנו רבנן] איזוהי מצות עשה שהזמן גרמא? סוכה ולולב, שופר וציצית…
סוכה מב ע"א
מת' מקבלת אשה מיד בנה ומיד בעלה, ומחזירתו למים בשבת… גמ' פשיטא, מהו דתימא? הואיל ואשה לאו בת חיובא היא, אימא לא תקבל. קא משמע לן..
תרגום
משנה: מקבלת אישה ארבעת המינים מיד בנה ומיד בעלה, ומחזירה אותם למים בשבת… גמרא: זה פשוט, מה היית אומר? הואיל ואישה אינה בת חיוב, אומר שהיא לא תקבל אותם. משמיע לנו שהיא כן מקבלת אותם.
מחזור ויטרי סימן שנט
כן הורה ר' יצחק הלוי שאין מונעים מן הנשים לברך על לולב וסוכה… אם חפיצות להביא עצמם בעול המצוה, הרשות בידה. ואין מוחין לה. דלא גרעא ממי שאינו מצווה ועושה. ומאחר דמקיימת מצוה היא, אי איפשר בלא ברכה.
תוספות, ערכין י ע"ב, ד"ה י"ח ימים
[דר"ת – דרבנו תם]… שהנשים מברכות על נטילת לולב, שאינו לבטלה, אף על פי דפטורות מ"מ [מכל מקום] הם רשאות ליטלו ואין זה ברכה לבטלה…ברכי יוסף אורח חיים תרנד, ב
מה שנהגו קצת נשים בארץ הצבי לברך על לולב, זה שנים רבות ערערתי על זה, דנהגו כך מעצמן, ואנן קבלנו הוראות הרמב"ם ומרן, והם פסקו שלא לברך. ושאלתי לחכמים זקני דורנו, והם אמרו דהוא מנהג טעות, דקצתן נהוג הכי בבלי דעת, ויש לבטל המנהג… ואחר זמן רב בא לידי קונטריס מרבינו יעקב ממרוי"ש מרבוואתא קמאי… שהיה שואל מן השמים ומשיבים לו. וכתוב שם (סי' א) וז"ל [וזה לשונו], שאלתי על הנשים שמברכות על הלולב ועל תקיעת שופר… והשיבו, וכי אכשור דרי, "כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה"… בלולב נמי מצינו סמך "שאין לו אלא לב אחד לאביהם שבשמים"… לפיכך אם באו לברך בלולב ושופר הרשות בידם.
שו"ת יביע אומר חלק א, אורח חיים מב
גם מצוה להודיע לאנשי חיל יראי ה', שיזהרו מלתת הלולב לנשים לברך עליו, מחשש לפני עור לא תתן מכשול, כיון שלפי דעת רבותינו הרמב"ם ומרן הוי ברכה לבטלה, ודלא כמו שיש חושבים עצמם למהדרין בזה, וכאילו הם עושים מצוה כדי לזכות את הרבים, לזרזן לברך עליו… ומי יגלה עפר מעיני קדשם של החיד"א ורבני האחרונים שהלכו בעקבותיו. והיו רואים כי כמעט רוב הנשים הללו שמחזרות לברך על הלולב, אינן מברכות כלל ברכות שמחוייבות בהן, ואפי[לו] בהמ"ז [ברכת המזון] שהיא מ"ע [מצות עשה] של תורה אינן מברכות. (וע"פ [ועל פי] הרוב מחסרון ידיעה)… ולא עוד אלא כי במצות לולב שהן זהירות בה בפרטות, רבו בה הספיקות…
תוספות, גיטין מה ע"ב, ד"ה כל שישנו בקשירה, ישנו בכתיבה
מכאן אומר ר"ת [רבנו תם] דאין אשה אוגדת לולב ועושה ציצית כיון דלא מיפקדה ואין נראה דהא מדפסלינן בריש התכלת (מנחות מב ע"א) ציצית בעובד כוכבים, דדריש בני ישראל ועשו ולא בעובדי כוכבים מכלל דאשה כשרה… ודוקא בס"ת [בספר תורה] ותפילין ומזוזות דכתיב וקשרתם וכתבתם דרשינן הכי.
הגהות מיימוניות הלכות ציצית א, יב סעיף ט
מכאן פסק ר"י ורבינו יהודה שנשים יכולות לעשות ציצית מדאינו ממעט אלא עכו"ם וכן הורה רבינו יהודה לאשתו לעשות ציצית אבל בשם מורי שי[חיה] מצאתי דאין להם לעשות ציצית משום דכתיב בני ישראל ועשו אבל שאר תיקוני הטלית וטויית החוטים יכולות לעשות…
דרכי משה הקצר, אורח חיים יד, א
ולי נראה דוודאי אם עשתה ציצית אין לפסלם אבל לכתחלה יש ליזהר כדברי מהר"ם…
מגן אברהם תרמט, ח
משמע דלכתחל[ה] לא יאגדנו עכו"ם כמ"ש [כמו שכתב] סימן י"ד גבי נשים… וצ"ע [וצריך עיון] דהא קי"ל [קיימא לן] לולב א"צ [אינו צריך] אגד וא"כ [ואם כן] האגד אינו מן המצוה וע[יין] בסוכה דף י"א ע"ב וצ"ל [וצריך לומר] כיון שהוא נוי למצוה חשוב כמצוה עצמו ועסי' [ועיין סימן] ל"ט ס"ב:
משנה ברורה תרמט, יד
שאגדו עכו"ם וכו' – ר"ל [רצונו לומר] אף על גב דלכתחלה מצוה לאוגדו משום נוי מצוה מ"מ [מכל מקום] כשר ע"י [על ידי] עכו"ם ועיין במ"א [במגן אברהם] שדעתו דלכתחלה לא יאגדנו והטעם דכל שאינו מחוייב בדבר אינו רשאי לתקנו ומטעם זה גם אשה לא תאגוד הלולב לכתחלה [מ"א בסי' י"ד] ועיין שם בביאור הלכה שביררנו דמדינא אין חשש בדבר ומ"מ [ומכל מקום] טוב ליזהר בזה. ודוקא באגד התחתון ששם אוגד כל המינים ביחד דשם עיקר מצות אגד אבל במה שאוגדים למעלה בזה אין קפידא [בכורי יעקב:].
האגודה, פסחים ד, נא
דבר החוצץ בין הלולב ובין היד הוי חציצה. ולכך מסירין ציציות ותפילין מן היד ונשים טבעותיהן [אכן] נ"ל דמש"ה א"צ להסירו, דדווקא הכא דכריך כולא ידא..
תרגום
דבר החוצץ בין הלולב ובין היד הוא חציצה. ולכך מסירים ציצית ותפילין מן היד ונשים טבעותיהן. אכן נראה לי שמשום כך אינה צריכה להסירו, שדווקא כאן, שכרוך כל היד, נחשב חציצה.
רמ"א, שולחן ערוך אורח חיים תרנא, ז
הגה – ונהגו להחמיר להסיר התפילין (מהרי"ל) וטבעות מידם, אבל מדינא אין לחוש הואיל ואין כל היד מכוסה בהן (אגודה פ' מקום שנהגו:).
מגן אברהם תרנא, יח
ואין כל היד כו' ול"נ דס"ל [ולי נראה דסבירא ליה] להאגודה דכל שאין כל היד מכוסה בטל לגבי היד…
משנה ברורה תרנא, לו
אבל מדינא אין לחוש וכו' – וכמה אחרונים כתבו דאף מדינא יש הקפדה ע"ז [על זה] משום חציצה אף שאין כל היד מכוסה בהן וע"כ [ועל כן] אם נטל בעוד שלא הסיר התפילין מן ידיו או הטבעות יחזור ויטלנו בלא ברכה:
ערוך השלחן תרנא, כ
וזה שכתב דכל שאין היד מכוסה לא הוי חציצה אף על גב דבטבילה הוי חציצה אפילו במקצת זהו מפני שכל הגוף טעון טבילה אבל הכא א"צ [אין צריך] להחזיק בכל אורכו של לולב ואפילו אם יאחז האתרוג בפטמתו הוה נטילה ולכן אם רק מקצת מן היד מגולה הרי אוחז בו במקצתו.
היום הראשון
ויקרא כ"ג, מ
וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן פְּרִי עֵץ הָדָר כַּפֹּת תְּמָרִים וַעֲנַף עֵץ עָבֹת וְעַרְבֵי נָחַל וּשְׂמַחְתֶּם לִפְנֵי ה' אֱלֹקֵיכֶם שִׁבְעַת יָמִים:
ספרא אמור יב, טז ט
"ושמחתם לפני ה' אלקיכם שבעת ימים" – ולא בגבולים כל שבעה…
משנה, סוכה פ"ג מי"ב
בראשונה היה לולב ניטל במקדש שבעה ובמדינה יום אחד משחרב בית המקדש התקין רבן יוחנן בן זכאי שיהא לולב ניטל במדינה שבעה זכר למקדש…
משנה, סוכה פ"ג מי"ג
שאמרו חכמים אין אדם יוצא ידי חובתו ביום טוב הראשון של חג בלולבו של חבירו ושאר ימות החג אדם יוצא ידי חובתו בלולבו של חבירו:גמרא. מנא הני מילי [מניין המילים האלה]? דתנו רבנן: "ולקחתם" – שתהא לקיחה ביד כל אחד ואחד. "לכם" – משלכם, להוציא את השאול ואת הגזול. מכאן אמרו חכמים: אין אדם יוצא ידי חובתו ביום טוב הראשון של חג בלולבו של חבירו, אלא אם כן נתנו לו במתנה. ומעשה ברבן גמליאל ורבי יהושע ורבי אלעזר בן עזריה ורבי עקיבא, שהיו באין בספינה, ולא היה לולב אלא לרבן גמליאל בלבד, שלקחו [שקנה אותו] באלף זוז. נטלו רבן גמליאל ויצא בו, ונתנו לרבי יהושע במתנה, נטלו רבי יהושע ויצא בו, ונתנו לרבי אלעזר בן עזריה במתנה, נטלו רבי אלעזר בן עזריה ויצא בו, ונתנו במתנה לרבי עקיבא, נטלו רבי עקיבא ויצא בו והחזירו לרבן גמליאל. למה לי למימר [לומר] החזירו? – מלתא אגב אורחיה קא [דבר דרך אגב משמיע לנו] משמע לן: מתנה על מנת להחזיר – שמה מתנה.
סוכה מא ע"ב
גמרא. מנא הני מילי [מניין המילים האלה]? דתנו רבנן: "ולקחתם" – שתהא לקיחה ביד כל אחד ואחד. "לכם" – משלכם, להוציא את השאול ואת הגזול. מכאן אמרו חכמים: אין אדם יוצא ידי חובתו ביום טוב הראשון של חג בלולבו של חבירו, אלא אם כן נתנו לו במתנה. ומעשה ברבן גמליאל ורבי יהושע ורבי אלעזר בן עזריה ורבי עקיבא, שהיו באין בספינה, ולא היה לולב אלא לרבן גמליאל בלבד, שלקחו [שקנה אותו] באלף זוז. נטלו רבן גמליאל ויצא בו, ונתנו לרבי יהושע במתנה, נטלו רבי יהושע ויצא בו, ונתנו לרבי אלעזר בן עזריה במתנה, נטלו רבי אלעזר בן עזריה ויצא בו, ונתנו במתנה לרבי עקיבא, נטלו רבי עקיבא ויצא בו והחזירו לרבן גמליאל. למה לי למימר [לומר] החזירו? – מלתא אגב אורחיה קא [דבר דרך אגב משמיע לנו] משמע לן: מתנה על מנת להחזיר – שמה מתנה.
ספר העיטור עשרת הדיברות – הלכות לולב צב
שמקבל מתנה יודע שהנותן אינו נותן במתנה גמורה, שהרי צריך לו עדיין לצאת בו ואין לו לולב אחר לצאת, א"צ [אינו צריך] לפרש לו ע"מ [על מנת] להחזיר אלא נותן לו סתם והמקבל מחזיר סתם וא"צ [ואינו צריך] תנאי, דהא ר"ג [רבן גמליאל] נתן במתנה לר' יהושע ולא א"ל [אמר לו] במתנה ע"מ [על מנת] להחזיר…
סוכה מו ע"ב
אמר רבי זירא: לא ליקני איניש הושענא לינוקא ביומא טבא קמא. מאי טעמא? דינוקא מקנא קני, אקנויי לא מקני, ואשתכח דקא נפיק בלולב שאינו שלו..
תרגום
אמר רבי זירא: לא יַקנה אדם ארבעת המינים לקטן ביום טוב ראשון. מה הטעם? שילד אכן קונה, אך אינו מקנה, ונמצא ש[מי שיקבל מקטן לולב בחזרה] 'יצא' בלולב שאינו שלו.
שולחן ערוך אורח חיים תרנח, ו
לא יתננו ביום ראשון לקטן, קודם שיצא בו, מפני שהקטן קונה ואינו מקנה לאחרים מן התורה, ונמצא שאם החזירו לו אינו מוחזר; ויש מי שאומר שאם הגיע לעונת הפעוטות, מותר; ואם תופס עם התינוק, כיון שלא יצא מידו שפיר דמי.
משנה ברורה תרנח, כח
ויש מאחרונים שסוברין דמצות חינוך מתקיים גם בשאול, דהא גם בזה מתחנך הבן למצות…
בבא בתרא נא ע"ב
אמר רב: המוכר שדה לאשתו, קנתה והבעל אוכל פירות. במתנה, קנתה ואין הבעל אוכל פירות. ורבי אלעזר אמר: אחד זה ואחד זה, קנתה ואין הבעל אוכל פירות.
קידושין כג ע"ב
ואין קנין לאשה בלא בעלה…
שולחן ערוך אבן העזר פה, יא
נתן לה אחד מתנה ע"מ [על מנת] שאין לבעלה רשות (בה), קנה הבעל, והרי היא כשאר נ"מ [נכסי מלוג], אא"כ [אלא אם כן] התנה הנותן בגוף המתנה שיהיה לכך ולכך, כגון שיאמר לה: הרי המעות נתונים לך ע"מ [על מנת] שתלבשי בהם או על מנת שתעשי מה שתרצי בלא רשות הבעל.
בכורי יעקב תרנז, ה
אכן זה ודאי פשוט שאינה רשאי לברך אלא כשמקיימת המצו[ה] כתקונה כמו שכשרה באיש ואל"כ [ואם לא כן] הוי ברכה לבטלה. וראיתי לחקור היאך יכולה אשה נשואה לברך על לולב ביום ראשון שהרי בעינן לכם… שהרי אמרינן (קידושין כג ע"ב) אין קנין לאשה בלא בעלה… משכחת שתטול לולב ותברך עליו ביום ראשון כגון שנתן לה בעלה במתנה דבזה קנתה לגמרי… אבל שתברך על לולב של אחר שניתן לה במתנה לא משכחת אלא כשאמר לה… שלצורך נטילה נותן לה וגם ע"מ [על מנת] שאין לבעלה רשות בו.
הליכות שלמה, מועדי השנה הלכות סוכה יא, י
הנותן לולב לאשה נשואה אינו צריך להתנות שאין לבעלה רשות בהם. הערה יד: כיון דאין זה אלא קנין פירות אבל הגוף שייך לה, הריהו לולבה וסגי בהכי לצאת…
תשובות והנהגות ד, קנט
נטילת לולב בברכה לאשה נשואה ביום טוב הראשון. אשה נשואה החפצה לקיים מצות לולב ביום טוב ראשון, כתב ה"בכורי יעקב" (תרנ"ז ס"ק ה')… כשאחר נותן לה צ"ל [צריך לומר] לאשה "הריני נותן לך במתנה ע"מ [על מנת] להחזיר ע"מ [על מנת] שאין לבעליך רשות בו"… ונראה שדבריו הם חידוש פלא ולא שמענו מדקדקין בזה.
שולחן ערוך אורח חיים תרמט, ה
כל אלו שאמרנו שהם פסולין מפני מומין שביארנו, או מפני גזל וגניבה, ביום טוב הראשון בלבד; אבל בשאר ימים, הכל כשר. הגה: ויש פוסלין בגזול כל ז' ימים, והכי נהוג, אבל שאול יוצא בו (טור והמגיד בשם פוסקים); ומותר ליטול לולב של חבירו בלא דעת חבירו, בשאר ימים, דניחא ליה לאינש למיעבד מצוה בממונו, והוי כשאול (תה"ד סי' ק' ופסקיו סי' קנ"ט).
שו"ת אגרות משה, אורח חיים ב, קו
ומה שנסתפק כתר"ה [כבוד תורתו הרמה] באשה שפטורה ממצות לולב ורוצה לקיים המצוה אם מותרת נמי ליטול לולב של אחר שלא מדעתו בשאר ימים דאולי טעם הרמ"א סימן תרמ"ט סעיף ה' דמותר ליטול שלא מדעתו משום דניחא ליה לאינש למיעבד מצוה בממוניה הוא רק לאיש שמחוייב בהמצוה ולא באשה שאינה מחוייבת, הנראה לע"ד [לעניות דעתי] שכיון שעכ"פ [שעל כל פנים] יש לה מצוה ויש לה שכר על זה הוא ג"כ [גם כן] בחזקה זו דניחא ליה לאינש שיעבדו מצוה בממוניה.
הושענות והושענא רבה
משנה, סוכה פ"ד מ"ה
מצות ערבה כיצד? מקום היה למטה מירושלם ונקרא מוצא. יורדין לשם ומלקטין משם מרביות של ערבה, ובאין וזוקפין אותן בצדי המזבח וראשיהן כפופין על גבי המזבח. תקעו והריעו ותקעו. בכל יום מקיפין את המזבח פעם אחת ואומרים אנא ה' הושיעה נא אנא ה' הצליחה נא, רבי יהודה אומר אני והו הושיעה נא, ואותו היום מקיפין את המזבח שבעה פעמים.
סוכה מד ע"א
דאמר רבי אסי אמר רבי יוחנן משום רבי נחוניא איש בקעת בית חורתן: עשר נטיעות, ערבה וניסוך המים, הלכה למשה מסיני. אלא אמר רב זביד משמיה דרבא: לולב דאית ליה עיקר מן התורה בגבולין, עבדינן ליה שבעה זכר למקדש, ערבה דלית לה עיקר מן התורה בגבולין, לא עבדינן שבעה זכר למקדש..
תרגום
שאמר רבי אסי אמר רבי יוחנן משמו של רבי נחוניא איש בקעת בית חורתן: עשר נטיעות, ערבה וניסוך המים, הם 'הלכה למשה מסיני'. אלא אמר רב זביד משמו של רבא: לולב, שיש לו עיקר מן התורה מחוץ למקדש, עושים אותו שבעה ימים זכר למקדש. ערבה, שאין לה עיקר מן התורה מחוץ למקדש, לא עושים שבעה ימים זכר למקדש.
ערוך השולחן אורח חיים תרס, א, ג, ד
עניין ההושענות הוי זכר למקדש דתנן [מה ע"א] בכל יום היו מקיפין את המזבח פעם אחת וביום השביעי ז' פעמים ובמקדש למדו זה מיריחו כדאיתא בירושלמי שם [פ"ד הל' ג'] ובמדרש שוחר טוב על פסוק שמעה ד' צדק [תהלים י"ז, א] ולכן גם אנחנו מקיפין את הבימה בלולבינו ואתרוגינו בכל יום פעם אחת ובהושענא רבה ז' פעמים ומעמידין ס"ת [ספר תורה] על הבימה וצועקין הושע נא כלומר הושע נא את עמך את שארית ישראל מכל הצרות הסובבים אותם בזכות התורה ובזכות שמך הגדול שכביכול עמו אנכי בצרה והושע נא למענך אלקינו וכו'… ובשבת אין מקיפין לפי שאין לולב בשבת וגם במקדש לא היו מקיפין בשבת. ואין מעמידין ס"ת [ספר תורה] על הבימה בשבת, אבל הושענות אומרים גם בשבת, כמ"ש [כמו שכתב] רבינו הב"י [הבית יוסף] בסעיף ג' – יש מי שאומר שאין אומרים השוענא בשבת ולא נהגו כן עכ"ל [עד כאן לשונו]. וכן הוא מנהג אשכנז, והספרדים אין אומרים: נוהגים להקיף אף מי שאין לו לולב [ב"י], וי"א [ויש אומרים] שמי שאין לו לולב אינו מקיף, וכן נוהגים…
סוכה מד ע"ב
אייבו וחזקיה בני ברתיה דרב אייתו ערבה לקמיה דרב, חביט חביט ולא בריך, קא סבר: מנהג נביאים הוא..
תרגום
אייבו וחזקיה בני בתו של רב הביאו ערבה לפני רב, חבט ולא בירך, סבר: מנהג נביאים הוא.
רש"י, סוכה מג ע"ב
ומדקתני חיבוט ערבה – מכלל דביד נוטלין אותה ומנענעים.
שולחן ערוך אורח חיים תרסד, ד
שיעור ערבה זו אפילו עלה אחד בבד אחד. הגה: מיהו מכוער הוא להיות עלה אחד בבד אחד (טור בשם רב האי); ע"כ [על כן] נהגו לעשות ההושענות יפים, משום: זה אלי ואנוהו (שמות ט"ו, ב) [מחבר] ושיעור ארכה, כשיעור אורך ערבה שבלולב… וחובט בה על הקרקע או על הכלי פעמים או שלש. הגה: וי"א [ויש אומרים] שצריך לנענע בה (טור בשם רש"י); ונהגו לעשות שתיהן, מנענעין בה ואח"כ [ואחר כך] חובטין אותה.
תשובות הגאונים, שערי תשובה שמ, רב צמח ז"ל
חביטא אמאי? משום "כל כלי יוצר עליך לא יצלח וכל לשון תקום אתך [למשפט תרשיעי]" וגו' (יש' נ"ד, יז) משום דעד כאן ביומין אלין השטן מקטרג וישראל ביומין אלין דנפישי מצות מבטלי ליה, מכאן ולהלאה כל שפה דיקום עלייהו לא יכול לשלטאה ויהא נפיל בארעא:
תרגום
חביטה למה? משום "כל כלי יוצר עליך לא יצלח וכל לשון תקום אתך [למשפט תרשיעי]" (יש' נ"ד, יז). משום שעד כאן בימים אלו השטן מקטרג. וישראל בימים אלו, שיש בהם הרבה מצוות, מבטלים לו [לשטן], מכאן ולהלאה כל שפה שיקום עליהם לא יכול לשלוט ויהיה נפול בארץ:
רבי יוסף יוזפא שמש, מנהגים דק"ק ורמיישא, מכון ירושלים, עמ' 318 הרה"ג יעקב אריאל, י"ז בתשרי תש"ע
ועושה הושענה מערבה לכל בני ביתו, לזכר ולנקבה בפני עצמו.
הרה"ג יעקב אריאל, י"ז בתשרי תש"ע
שאלה: האם בנות צריכות לומר את ההושענות בסוכות או שזה רק בנים? תודה רבה, חג שמח! תשובה: גם בנות רשאיות לומר הושענות. אמי ע"ה נהגה להשתתף בהושענות של הושענא רבה ואבי דאג לה לערבות מיוחדות. אני מניח שזו הייתה מסורת מקובלת מדורי דורות.
הרבנית טוני מיטלמן, 'נשים בעולם התורה במשנתו של הרב אהרון ליכטנשטיין', Tradition 52:3 (קיץ 2020), 77–78
נראה לי שהזדמנויות נוספות ללימוד תורה לנשים השפיעו על שני תחומים: הן יצרו חיבור חזק יותר למסורת, והן דחפו לרצון עז יותר למעורבות ולחדשנות. אישה שיש לה לולב משלה, תבוא לבית הכנסת בחול המועד. והיא עשויה לחפש דרך להשתתף [בהקפות ספר התורה] בזמן אמירת ההושענות, דבר שאני מניחה שאבי [הרב אהרן ליכטנשטיין] היה מתנגד לו. אני חושבת שעל הקהילה לחשוב כיצד נשים יכולות לקחת חלק פעיל בהושענות, גם אם בבית המקדש נשים לא נהגו להקיף את המזבח. לפני עשר שנים לא הרגשתי בחוסר זה, כיוון שהיו מעט נשים בבית הכנסת עם לולב. אולם כשמשנה לשנה גדל מספר הנשים המביאות לולב ואתרוג, החיסרון נעשה בולט יותר.
בן איש חי שנה ראשונה, פרשת האזינו סעיף טו
מי שהוא חולה וא"א [ואי אפשר] לו להקיף תיבה בבית הכנסת יניח כסא בביתו ויניח עליו ספר תנ"ך ויקיף, כדי שלא לבטל מצות ההקפה…
שו"ת רב פעלים א, סוד ישרים סימן ט
…בליל הו"ר [הושענא רבה] הן נעורות ולומדות משנה תורה ותהלים, והתפילות של כורתי ברית… שיש בו תועלת לאיש ואשה השבים בתשובה, דלכן תיקנו בו סליחות ותפילות, ונקרא כיפור קטן, ולכך גם האשה ראוי שתתערב בלימוד, וכמו דגברי בעו חיי כך נשי בעו חיי… זהו כבודה דמטרונתא… דכורא רדיף בתר נוקבא… כי בלימוד הו"ר [הושענא רבה] נעשה בחי[נת] החותם, ואין הזווג נעשה למחרתו אלא אחר גמר הקפות של הו"ר [הושענא רבה] וחבטת הערבה שעושין הזכרים לבדם, ולא הנקבות.
איילת ליבזון, בנות ישראל המחזרות אחר נטילת לולב, פורסם בעבר באתר בי"כ רמב"ן, ירושלים
חג הסוכות הוא חגיגה של חושים, חג של ריחות ושל צבעים… נטילת הלולב ביחידות בסוכה היא מעשה שיש בו אינטימיות של הקפת האדם במצוות, חוויה חושנית הייחודית לחג הסוכות. העתקת החוויה האינטימית לזירת בית הכנסת מעצימה אותה ומחברת אותה לתפילות הציבור של ההלל ושל ההושענות. ככל שהולכים ומתרבים בה הלולבים, כך גם עזרת הנשים הולכת ולובשת חג, מתמלאת בריחות וצבעים חדשים ומיוחדים. במקומות רבים יש לריקוד החיזור המיוחד של נשים אחר המצוות גם טעם וריח ייחודיים של התרגשות והתחדשות. ומעל לכל הצבעים והריחות מהדהדת הקריאה המסיימת את אמירת ההושענות: "הושיעה את עמך וברך את נחלתך ורעם ונשאם עד העולם… למען דעת כל עמי הארץ כי ה' הוא הא-להים, אין עוד".
ויקרא רבה אמור ל, י
פרי עץ הדר זו שרה שהידרה הקדוש ברוך הוא בשיבה טובה, שנא[מר] (בראשית י"ח) ואברהם ושרה זקנים; כפות תמרים זו רבקה – מה תמרה זו יש בה אוכל ויש בה עוקצין כך העמידה רבקה צדיק ורשע; וענף עץ עבות זו לאה – מה הדס זה רחוש בעלין כך היתה לאה רחושה בבנים; וערבי נחל זה רחל – מה ערבה זו כמושה לפני ג' המינין כך רחל מתה לפני אחותה.
שו''ת
עיון בשאלות ותשובות שונה מקריאת מאמר. השו"ת תמציתי וממוקד, ולעיתים קריאה בו אף יעילה יותר כאשר רוצים לדעת את הנושא באופן מעשי. בשו"ת קיימת התייחסות אישית לפונה. קריאת שו"ת מאפשרת למידה וחיבור לנושא, הזדהות והזדמנות ללמידה משותפת במרחב הוירטואלי. לשליחת שאלה לחצו כאן!
שאלות בהשקפה
האם משמעותי שיהיה לאישה סט ארבעת מינים משלה?
במשך מאות רבות של שנים, נשים קיבלו על עצמן את מצוות ארבעת המינים, ובקהילות רבות אף בירכו עליהם ונטלו אותם, אף שמדובר במצוות עשה שהזמן גרמה שנשים פטורות ממנה. ובמשך מאות שנים, נשים רבות קיימו את מצוות חיבוט ערבה בערבות משלהן בהושענא רבה. אם כן, מודע פחות מקובל שלאישה יהיה סט ארבעת המינים משל עצמה?
במידה רבה ניתן להבין זאת כתוצאה של מציאות היסטורית: במשך שנים רבות לא התאפשר להשיג מספיק מארבעת המינים, או שהם היו יקרים במיוחד, ועל כן הייתה הקהילה חולקת סט אחד או שניים (וחברי הקהילה היו מקנים זה לזה את הסט לשם קיום המצווה). בעשורים האחרונים, כאשר ארבעת המינים הפכו זמינים יותר ונמכרים במחירים סבירים יותר, נהיה מקובל שגברים בוגרים רוכשים סטים משלהם, לאור חיובם במצווה. נערים צעירים שעדיין לא הגיעו לגיל מצוות היו בדרך כלל הבאים בתור לרכישת ארבעה מינים משלהם, לשם קיום מצוות חינוך. אישה לרוב הייתה משתמשת בארבעת המינים של בעלה או של אביה, ונערות היו חולקות עם אחיהן.
גם כיום, כשנשים לרוב עצמאיות מבחינה כלכלית, ורכישת ארבעת המינים זמינה וזולה משהייתה, אישה המתגוררת עם בני משפחתה עדיין עשויה להחליט לחלוק איתם סט. זאת במיוחד אם החלוקה בארבעת המינים נוחה, כמו במקרה שהיא מתכוונת להשתמש בהם רק בבית או במניין אחר מזה שיתפלל בו בעל הסט.
עם זאת, יותר ויותר נשים בוחרות לרכוש לעצמן את ארבעת המינים. אלו יכולות להיות נשים רווקות שאין להן גישה אחרת לקיום המצווה, או נשים נשואות שאפילו אם הן מגיעות לבית הכנסת רק ביום הראשון, שמחות על האפשרות ליטול לולב בזמן תפילת הלל והושענות, ושמחות לסייע לנשים אחרות בעזרת נשים לקיים את המצווה שם. (אם כי אישה שהשקיעה מאמץ ברכישת ארבעת המינים משלה אינה מחויבת לתת אותם לגבר שישתמש בהם בתפילות שהיא נמצאת בהן, ואין ללחוץ עליה לעשות זאת.)
סט אישי של ארבעת המינים יכול לסמל את השקעתה של האישה בעבודת ה' האישית שלה.
במשך דורות רבים, האפשרות של נשים לקיים מצוות מרצון הייתה ברובה עניין פרטי, שהיה לו יופי אינטימי משלו ועוצמה רוחנית ייחודית. יש להעריך ולכבד זאת. ככל שיותר נשים מביאות את ארבעת המינים לבית הכנסת, קיום המצווה מרצון של נשים הופך גם הוא למוחשי יותר ומוצא את מקומו במרחב הקהילתי. במאמרה על נשים וארבעת המינים, איילת ליבזון מתארת את הדינמיקה המשתנה הזו:
איילת ליבזון, בנות ישראל המחזרות אחר נטילת לולב, פורסם בעבר באתר בי"כ רמב"ן, ירושלים
חג הסוכות הוא חגיגה של חושים, חג של ריחות ושל צבעים… נטילת הלולב ביחידות בסוכה היא מעשה שיש בו אינטימיות של הקפת האדם במצוות, חוויה חושנית הייחודית לחג הסוכות. העתקת החוויה האינטימית לזירת בית הכנסת מעצימה אותה ומחברת אותה לתפילות הציבור של ההלל ושל ההושענות. ככל שהולכים ומתרבים בה הלולבים, כך גם עזרת הנשים הולכת ולובשת חג, מתמלאת בריחות וצבעים חדשים ומיוחדים. במקומות רבים יש לריקוד החיזור המיוחד של נשים אחר המצוות גם טעם וריח ייחודיים של התרגשות והתחדשות. ומעל לכל הצבעים והריחות מהדהדת הקריאה המסיימת את אמירת ההושענות: "הושיעה את עמך וברך את נחלתך ורעם ונשאם עד העולם… למען דעת כל עמי הארץ כי ה' הוא הא-להים, אין עוד".
בבתי כנסת מסוימים מקובל מאוד לראות נשים אוחזות בארבעת המינים בתפילת הלל ובהושענות, בעוד שבמקומות אחרים הדבר פחות נפוץ ואישה עשויה למצוא את עצמה היחידה שבידיה ארבעת המינים. כקהילה תורנית, עלינו לעודד נשים בעת קיום מצוות מרצון. ראוי שמראה של אישה הנוטלת לולב בעזרת הנשים בבית הכנסת יעורר שמחה בקרב הקהילה וייחשב תוספת כוח לתפילה, ושלא יגרום לחשדנות או אי נוחות. אף שהמנהג עשוי להיות חדש יחסית בבית הכנסת, הוא מייצג הרחבה טבעית של דורות לפרקטיקה הלכתית מבוססת.
שו"ת
שמע
