תפילה בציבור

מהי תפילה בציבור?

יחיד מתפלל את תפילת העמידה (הידועה גם כתפילת שמונה עשרה), החלק העיקרי של התפילה, עם או בלי מניין. עם זאת, תפילת לחש מקבלת היבט קהילתי מיוחד כאשר היא נאמרת במניין.

כמו כן, תפילות שחרית, מנחה ומוסף במניין כוללות חזרת הש"ץ הנאמרת בקול. תפילת ערבית בשבת כוללת את ברכת מעין שבע ("קונה שמים וארץ" ו"מגן אבות", הממלאת תפקיד דומה לחזרת הש"ץ על תפילת העמידה.

כל אחת מאמירות התפילה ממלאת מטרה נפרדת. לפי הרב יוסף דוב סולובייצ'יק, אנו קוראים לאמירה הראשונה של שמונה עשרה תפילה ב ציבור, ולחזרה על התפילה קוראים תפילת ה ציבור.

I. תפילה בציבור – ראשית, כל המתפללים במניין מתפללים את תפילת העמידה בלחש באותו זמן, מה שנקרא תפילה ב ציבור. פוסקי הלכה רבים רואים בתפילה המתרחשת בו זמנית הזו את לב ליבה של התפילה בציבור, שכן בכך אנו פונים לה' כחלק מקבוצה המבקשת "רחמֵי", רחמי שמיים:

II. תפילת הציבור – שנית, כאשר הציבור מסיים את תפילת הלחש, שליח הציבור אומר שוב בקול את תפילת העמידה, מה שנקרא תפילת ה ציבור.

ישנם פוסקי הלכה, הרמב"ם ביניהם, אשר רואים בחזרה זו על תפילת העמידה את החלק העיקרי של התפילה בקהילה. בדיונו על תפילה ביחד, הרמב"ם מדגיש את תפילת הציבור ולא את תפילת הלחש שקודמת לה.

מה הקשר בין תפילת העמידה של כלל הציבור לבין חזרת הש"ץ? במשנה מופיעה מחלוקת בנושא:

הדעה הראשונה המובאת במשנה קובעת שעל כל אדם בקהילה להתפלל את תפילת העמידה בנפרד. לעומת זאת, רבן גמליאל סובר כי חזרת הש"ץ היא זו שמוציאה את המתפללים ידי חובתם.

הגמרא מוסיפה נדבכים נוספים לדיון, ומסיקה שכל מי שביכולתו לעשות זאת צריך להתפלל את תפילת העמידה בעצמו. שליח הציבור בדרך כלל מוציא ידי חובה רק את מי שאינם יודעים להתפלל בעצמם. מטרה זו עדיין מספיקה כדי להפוך את חזרת הש"ץ למעין תפילה משותפת. עם זאת, בימים הנוראים, כאשר התפילה ארוכה יותר ופחות מוכרת ומשום כך קשה יותר לשלוט בה, יכול שליח הציבור להוציא את כולם ידי חובה.

גם כאשר אינה מיושמת באופן תדיר, הלכה זו עשויה להיראות כסותרת את הבנתנו את התפילה כרחמֵי (בקשת רחמים). איך ייתכן שאדם יכול לשמש כשליח בעבור תפילתו של אדם אחר? בניגוד למצוות אחרות שבדיבור, כמו קידוש, תפילה היא בראש ובראשונה מפגש אישי עם הקב"ה ופניה אליו בתחנונים.

ייתכן שמסיבה זו, בניגוד למצוות אחרות שבדיבור, לא כל כך קל להוציא אדם אחר ידי חובתו. העקרון ההלכתי של שומע כעונה אינו חל על תפילה.¹

המצב היחיד שבו אדם יכול להוציא אחר ידי חובת תפילתו מבחינה הלכתית, כמתואר בגמרא, הוא כאשר שליח הציבור במניין מוציא ידי חובה את מי שאחרת לא היה יכול להתפלל. זה נכון לגבי מי שאינו יודע לקרוא לאורך השנה כולה, ולכלל הציבור בראש השנה וביום כיפור.

עקרון הלכתי זה רלוונטי גם כיום, מאחר שייתכן שאדם שאינו מתמצא בתפילה (למשל אדם שאינו דובר עברית) ייכנס לבית הכנסת בכל רגע נתון.² לפעמים גם קורה שמישהו טועה בתפילתו בלחש וסומך על הוצאה בידי שליח הציבור.

העובדה שרק שליח הציבור יכול להוציא ידי חובת תפילה אדם אחר מצביעה על כך שתפילתו של הש"ץ שונה באופן מהותי מתפילת שמונה עשרה של יחיד.

בגמרא מובא כי אחרי שנחרב בית המקדש, מילאו התפילות את מקום הקורבנות. המהרי"ל מתבסס על רעיון זה, וכותב כי תפילת הציבור דומה לקורבן ציבור, ותפקידו של שליח הציבור מקביל לעבודתו של הכוהן המקריב את הקורבנות למען כלל הציבור.

המהרי"ל מוסיף כי על שליח הציבור להיות מקובל על חברי הקהילה. דרישה זו קשורה להגדרת התפקיד כ"שליח ציבור" – אדם שמשרת כשליח בעבור הציבור.

הרב סולובייצ'יק מסביר שכלל הקהילה מחויבת בהוצאה ידי חובה של חברי הקהילה שאינם יכולים להתפלל בעצמם. כאשר הוא מוציא אותם ידי חובה, שליח הציבור לא פועל כאדם יחיד אלא כשליח של הקהילה:

בפועל, שליח הציבור מוביל את המתפללים בחלקים נוספים הקשורים לתפילת העמידה, לרבות דברים שבקדושה כמו 'קדיש' ו'ברכו'. "חזן" הוא מונח רחב יותר, שיכול להתייחס גם לשליח הציבור וגם למי שמוביל את שאר חלקי התפילה, כגון 'פסוקי דזמרה', שם התפקיד פחות רשמי.

חזנוּת

מדוע אין אישה יכולה לשמש כשליחת ציבור? כפי שהמהרי"ל מציע, תפילת הציבור מקבילה במובנים מסוימים לקורבן הציבור. שליח הציבור, החוזר על תפילת העמידה, הוא השליח שבאמצעותו חברי הקהילה יוצאים ידי חובה בתפילה, בדומה לכוהן המקריב את הקורבנות.

אף שהקורבנות בבית המקדש היו שייכים לכלל העם, רק הכוהן היה יכול להקריב אותם בשם העם. ייתכן אפוא כי עקרון זה מספק תקדים לרעיון שלפיו לא כל המשתתפים בטקס קהילתי יכולים לשמש כשליחים בעבור הקהילה.³

ואכן, כפי שכותב הרמב"ם שהובא למעלה, רק מי שנספר למניין יכול לשמש כשליח לאותו מניין, ולכן לציבור כולו. אף שאישה חייבת בתפילה (וכפי שנראה גם משתתפת באופן מלא בתפילה בציבור), היא אינה נספרת למניין של תפילת הציבור. ייתכן שהפטור של נשים ממניין קשור לנטייה ההלכתית לבחור בגברים כנציגי הקהילה. (ראו עוד בנושא כאן.)

משום שאישה אינה נספרת למניין, היא אינה יכולה לשמש שליחה לציבור בתפילת הציבור. האם דבר זה נכון גם לגבי שאר דברים שבקדושה?

חלק מן הפוסקים פוסקים שכן. במיוחד לאור זאת שנשים אינן נספרות למניין בעבור דברים שבקדושה, הם סוברים שנשים גם אינן יכולות להוביל שום דבר שבקדושה. המאירי כותב זאת באופן מפורש:

עם זאת, לעיתים דברים שבקדושה נאמרים שלא כחלק מתפילה בציבור, או שאינם קשורים לשליחות בעבור הקהילה. לפעמים הם רק קריאות בנוכחות מניין לתת שבח לה' ולקדש אותו. במקרים אלה, כאשר אין שליחות או תפילה בציבור, פוסקים מסוימים טוענים כי יש להתייחס לדברים שבקדושה באופן דומה למצוות קידוש ה', הכוללת גם נשים. רבי יאיר בכרך כותב זאת בנוגע לקדיש יתום, אשר נחשב לדבר שבקדושה, אך לא כחלק מהובלת סדר התפילה.⁴

גם את 'ברכו' ואת קריאת שמע מוביל שליח הציבור של תפילת שמונה עשרה, בין השאר משום שיש לסמוך גאולה לתפילה. שליח הציבור אומר גם את הקדיש הרגיל (בניגוד לקדיש יתום), המשמש כפתיחה לכל יחידת התפילה, וגם את הקדושה, המשולבת בתוך חזרת הש"ץ של תפילת העמידה. רשימה זו מכסה כמעט את כל התפילה המשותפת, ולמעשה פוסלת נשים מלהיות שליחות ציבור בדברים שבקדושה שבתפילה.

דיונים מהשנים האחרונות

בשנים האחרונות, נשים רבות החלו לגלות עניין בלקיחת חלק בעבודת ה' במובניה הציבוריים, ובחלק מהקהילות החלו נשים לשמש כחזניות או להנחות טקסים וחלקים בתפילה שאינם כוללים הוצאה ידי חובה או דברים שבקדושה (שוב, אולי למעט קדיש יתום) ולכן אינם דורשים שליח ציבור רשמי, ביניהם תפילה לשלום המדינה, קידוש בבית הכנסת בערב שבת, קבלת שבת או אפילו פסוקי דזמרה.

באופן אירוני, הביסוס לכך שנשים יכולות להוביל תפילות אלו בבית כנסת מגיע לרוב מטענה הלכתית טכנית, שאותה הובלה היא בעלת חשיבות הלכתית מזערית או חסרת חשיבות הלכתית בכלל, עד כדי כך שילד שטרם הגיע למצוות יכול למלא תפקיד זה.⁵

צעדים אלו שנויים במחלוקת. (אנו דנות בהשתתפות נשים בקריאת התורה בציבור כאן.) להלן מספר שאלות הלכתיות שעולות סביב נושא זה:

I. בלבול – אולי הובלת אישה בתפילות מסוימות בבית הכנסת עלולה לבלבל את הציבור וליצור את הרושם שאישה יכולה לשמש כשליחת ציבור.⁶ אך המנהג הרווח בבתי כנסת רבים להתיר לנערים שטרם הגיעו למצוות להוביל את קבלת שבת או פסוקי דזמרה מחליש טיעון זה.⁷

II. צניעות – לעיתים עולות שאלות בנוגע לשחיקת ההפרדה בין גברים ונשים בבית הכנסת. בתפילות שבהן יש חלקים של שירה, עולה גם סוגיית קול אישה. גם כאשר אין בעיה של קול אישה באופן טכני, פוסקי הלכה רבים מצהירים כי יש לנהוג ביתר צניעות בבית הכנסת, ומצב שבו אישה מובילה את התפילה עשוי לאתגר דרישה כזו. נושא זה עשוי להיות קשור לדיון ההלכתי בנוגע ליכולת של אישה להוציא גבר ידי חובה, או לשאלה הכללית של נשים כמובילות אמירות הלכתיות של גברים ככלל. מצד שני, שיקולי צניעות שונים מקבלים משקל שונה בהתאם להקשרם ולנורמות הקיימות בקהילה.

III. מנהג בית הכנסת – שינוי מנהגים אינו עניין של מה בכך, ובמיוחד בבית הכנסת, הנחשב ל"מקדש מעט". גם כאשר בתי הכנסת מאמצים מנהגים חדשים, כגון קבלת שבת (שהחל רק לפני כארבע מאות שנה), התהליכים המובילים לכך הם לרוב איטיים וזהירים, מאחר שקיים ערך הלכתי ודתי רב להמשכיות הדורות הקודמים ולשמירת הסנכרון עם קהילות אחרות ברחבי העולם.

נכון להיום, הרב פרופסור דניאל שפרבר הוא הקול הרבני הבולט ביותר שתומך בחידושים אלה, המאפשרים לנשים תפקידים בהובלת תפילה. פוסקי הלכה רבים מתנגדים להם או לא מביעים תמיכה בהם, לעיתים רבות מתוך חשש ליצירת מחלוקות או מדרון חלקלק.

הרב צבי שכטר, המתנגד לשינויים אלה גם מבחינה הלכתית, כותב בתוקף כי על הכף עומדות יותר משאלות הלכתיות טכניות.

מנגד, הרב שפרבר טוען כי ההתנגדות למנהגים אלה מקורה בעיקר בשיקולי מדיניות, ולא בטענות הלכתיות רציניות:

במאמרו בבלוג, מציין ד"ר יואל פינקלמן כי המחלוקת מתרכזת בשאלות רחבות של תהליך הלכתי וסמכות הלכתית יותר מאשר בטיעון הלכתי טכני.

מעבר לטיעון הלכתי טכני, יש כאן כמה שאלות מהותיות:

• האם עקרון הצניעות וכוח המסורת מותירים מקום לשינוי בתפקידה של אישה בבית הכנסת?
• האם שינויים אלה מוצדקים או רצויים, ובאיזו מידה?
• מי מחזיק בסמכות לקבל החלטות אלה?

כאמור, נשים אינן נספרות למניין בעבור תפילת הציבור. האם זה אומר שנשים אינן נחשבות לחלק מהציבור? לא. אישה המתפללת עם הציבור מנועה אך ורק מלשמש כשליחת ציבור. מכל בחינה אחרת, היא נחשבת כשותפה מלאה בתפילה בציבור.

באופן דומה, אדם אינו צריך להיספר למניין כדי להיות חלק מתפילת הציבור. אדם המצטרף למניין ממקום הסמוך למקום התפילה, אף שאינו נספר למניין הוא עדיין נחשב משתתף מלא בתפילה ויכול לענות לדברים שבקדושה:

הדבר תקף גם לגברים המתפללים בעזרת הנשים,⁸ כך שתפילה בעזרת הנשים אינה מונעת מנשים להצטרף לתפילת הציבור.

כמה מקורות מוקדמים מצביעים על כך שהשתתפות אישה בתפילה ראויה לשבח. מדרש ילקוט שמעוני מביא דוגמה אחת לכך:

הזכות שעמדה לאישה זו בשל כך שהקפידה להגיע לתפילות בבית הכנסת העניקה לה אריכות ימים.⁹ בפועל, בעוד שנשים רבות משתדלות להגיע לבית הכנסת בשבתות וחגים, רוב הנשים אינן מגיעות לתפילה בציבור על בסיס יום יומי. אף שמקורות רבים כמו הילקוט שמעוני משבחים את הנשים המשתתפות בתפילה, דרכים אחרות לעבודת ה' של נשים, כגון גמילות חסדים וגידול ילדים, לרוב אהודות יותר ומקבלות תמיכה רבה יותר הן מהרבנים והן מהחברה.¹⁰

רבי אליהו קלישר, תלמיד של רבי חיים מוולוז'ין, מרחיב עוד יותר את הרעיון של תפילת נשים בציבור. ישנו דיון הלכתי בנוגע לשאלה אם בשביל להתפלל תפילת שמונה עשרה בציבור יש צורך בעשרה גברים לפחות שטרם התפללו. הרב קלישר טוען שכאשר קיים מניין שבו חלק מהגברים התפללו כבר, נשים המצטרפות לתפילה בציבור יכולות להיספר כחלק מהקבוצה של עשרה שטרם התפללו.¹¹

איחור לתפילה

כאשר אדם מגיע באיחור לבית הכנסת, או מתפלל בקצב איטי יותר משאר הציבור, עליו לדלג על חלק מפסוקי דזמרה כדי להספיק להגיע לתפילת עמידה עם הציבור. מה אישה צריכה לעשות במצב זה? האם עליה לנהוג באופן שונה מגבר?

המנהגים משתנים מקהילה לקהילה. מובא שהרב שלמה זלמן אוירבך אמר כי אישה המאחרת לבית הכנסת לא צריכה לוותר על קטעים כדי להספיק להתפלל עם שאר הציבור.¹² בשיחה עם הכותבת, הרב יהודה הנקין הותיר זאת לבחירה האישית של האישה.

מנגד, הרב ברוך גיגי, ראש ישיבת הר עציון, מדריך אישה המאחרת לבית הכנסת להתאים את תפילתה בדומה למנהג הגברים כדי להצטרף לתפילה בציבור. במילים אחרות, עליה לקצר בפסוקי דזמרה כדי להתפלל תפילת שמונה עשרה עם הציבור, תפילה בציבור.¹³ אם היא מפספסת תפילת שחרית, עליה להשלים אותה בלחש בזמן שהציבור מתפלל מוסף (כיוון שאישה בוודאות חייבת בתפילת שחרית, בעוד שחיובה בתפילת מוסף נתון במחלוקת). היא תוכל להתפלל מוסף יחד עם שליח הציבור.¹⁴ עליה להקשיב לקריאת התורה, אלא אם כן הדבר יגרום לכך שתפספס את זמן שחרית ושמונה עשרה.

אף שהשתתפותה של אישה בתפילה בציבור ראויה לשבח, היא אינה מחויבת בכך. יתרה מזו, כלל לא ברור שגברים חייבים במניין. המהרי"ל מציג את התפילה בציבור כמעין הידור מצווה, אך לא כחיוב גמור.

הקהילה מחויבת לדאוג לכך שיהיה מניין, כדי שתפילת הציבור תתקיים בכל קהילה וקהילה שבה גרים יהודים. על אדם לעשות מאמץ לקחת חלק במניין אם קיים כזה במרחק סביר ממנו.¹⁶ אך לפי דעה זו, ברגע שבוודאות יהיה מניין, ייתכן שהיחיד כלל אינו מחויב להשתתף בו.

מנגד, הטור כותב שהיחיד מחויב להתפלל בציבור:

מה בנוגע לנשים? רבי יעקב ריישר קובע כי לנשים אין כל חיוב לתפילה בציבור:

קביעה זו רלוונטית רק אם מחזיקים בדעה שגברים אכן חייבים בתפילה בציבור. אם לא, ברגע שקיים מניין בקהילה, אין זה ברור שגברים מחויבים להשתתף בו יותר ממה שנשים מחויבות.

ועדיין, שיטתו של רבי יעקב ריישר מתכתבת עם מאות שנים שבהן כך נהגו.¹⁷ למעשה, באשכנז של ימי הביניים בבתי כנסת רבים כלל לא היתה עזרת נשים, אלא ייחדו מבנים נפרדים שבהם נשים היו מתפללות יחד. בקהילות אחרות עזרות הנשים היו רחוקות כל כך מהחלל המרכזי עד שמי שהתפלל בהן, גבר או אישה, לא היה נחשב כמשתתף בתפילה בציבור. בבתי כנסת או עזרות נשים אלה, אישה הייתה מובילה את התפילה בעבור שאר הנשים המתפללות, לא כולל דברים שבקדושה.¹⁸

הספדו של רבי אליעזר מוורמייזא על אשתו, דולצ'ה, מתאר אותה כחזנית בעבור נשים בקהילתה ובקהילות אחרות, שבעבורן התפילה הייתה חלק מרכזי בעבודת ה'.

מאחר שנשים אינן חייבות בתפילה בציבור אך יכולות להרוויח ממנה, כל אישה יכולה להחליט בעבור עצמה אם היא מעוניינת להגיע לבית הכנסת בזמן, או אם היא מעוניינת להגיע בכלל (למעט אולי אירועים מיוחדים שבהם הגעה לבית הכנסת היא הדרך לקיים מצווה אחרת, כגון שמיעת פרשת זכור).

שיקול אפשרי אחד הנוגע להחלטת האישה להגיע לבית הכנסת או להתפלל בבית הוא הכוונה בתפילה. ישנם אנשים המתפללים טוב יותר בציבור. בעבור אחרים, תפילה ביחיד מספקת וממלאת יותר. בגמרא מובא שרבי עקיבא לעיתים התפלל בציבור ולעיתים ביחיד, ולתפילתו ביחיד היתה איכות מיוחדת.

ההלכה המקובלת בעבור גברים היא להעדיף תפילה בציבור על פני תפילה ביחיד בכוונה רבה יותר. שיקולים אלה עשויים להיות שונים עבור נשים.²⁰ למרות זאת, בכל פעם שאישה לוקחת חלק בתפילה בציבור, היא יוצרת לעצמה הזדמנות בעלת ערך רוחני והלכתי רב.

מה בנוגע לנשים המתפללות יחד כקבוצה, בהנחה שקבוצה זו לא מתפללת חלקים הדורשים מניין?

כפי שציינו לעיל, לתפילת הנשים הנפרדת מציבור הגברים יש היסטוריה ארוכה, החל מבתי כנסת באירופה של ימי הביניים ועד היום. תלמידות בבתי ספר לבנות פותחות את היום בתפילה, אשר לרוב כוללת שירה משותפת וחזנית לתפילה. קהילות של נשים ונערות מתאספות לקריאת תהילים משותפת, לעיתים בלחש ולעיתים בקול, כאשר אישה אחת מובילה את הקריאה.

האם יש ערך לתפילה בקבוצה, אפילו שהיא אינה מניין? כן. מלבד החוויה העוצמתית שהיא מעניקה, התפילה בקבוצה משמעותית מבחינה דתית גם מבלי שתיחשב כתפילה בציבור. הרב משה שטרנבוך כותב שאפילו כאשר שלושה אנשים מתפללים זה לצד זה, יש לתפילתם ערך מוסף לזה של תפילת יחיד:

קבוצה שאינה נחשבת למניין מתפללת בדרך כלל באותו אופן שבו יחיד מתפלל. הלל הוא המקרה היוצא מן הכלל, שבו קבוצה של שלושה או יותר יכולה לומר כמה מהקטעים באופן שבו אחד חזן והשאר עונים.

מחלוקת

בעוד שתפילתן של ילדות בבית הספר וקבוצות תהילים של נשים מקובלות בחברה, לגבי קבוצות של נשים קיימות מחלוקות רבות אם הן מותרות וראויות. זאת במיוחד בארצות הברית, שם הן נתפסות לעיתים כחתירה לשיוויון המשויך לזרמים ליברלים יותר ביהדות. (השימוש בספר תורה בהקשרים אלה שנוי במחלוקת במיוחד, ואנו דנות בזאת כאן.)

בישראל, נציגות של קבוצות נשים אלה משתפות בתפיסותיהן לגבי חוזקותיה של קבוצה זו וכן לגבי מורכבותה, ופותחות צוהר להיבטים מרכזיים של הדיון:²¹

נשים אלה יצרו מרחב ציבורי לתפילה שבו חברות הקהילה מכירות זו את זו ומחוברות יותר לתפילה.

במובן מסוים, בחירתן מעידה על העדפת כוונה וחוויה דתית אישית על פני היתרונות של תפילה בציבור עם מניין. עיקר ההתנגדות לקבוצות תפילה אלה נובע מתוך אי ההסכמה עם בחירה זו. זו אחת הסיבות שתפילה רגילה בבית ספר לבנות או קבוצות תהילים לנשים, שאינן מייצגות בדרך כלל בחירת תפילת נשים על פני מניין, לא נתקלה בהתנגדות כזו. הרב י' דוד בלייך מציג טיעון זה:²²

לדעת הרב בלייך, הבחירה האישית של אישה להשתתפות בקבוצת תפילת נשים לעולם לא תוכל להיות משמעותית יותר מבחינה הלכתית מהיתרונות של תפילה בציבור. הרב אריה פרימר והרב דב פרימר מספרים כי הרב סולבייצ'יק היה בין המתנגדים להשתתפות נשים בקבוצות כאלה מסיבה זו. במאמרם על קבוצות תפילה של נשים הם מסבירים את התנגדתו, אך אינם מגדירים אותו כאוסר את הקבוצות הללו:²³

מעבר להצגת סוגיית הבחירה שלא ללכת למניין מסורתי, הרב סולובייצ'יק ראה את קבוצות התפילה של נשים כסטייה מהמנהג האותנטי והמקובל. כמו כן, הקשר של העניין לזרמים ליברלים השפיעו עוד יותר על דעותיו השליליות בנוגע לקבוצות התפילה.

בהתבסס על דברים אלה, ניתן לטעון שההיתר ההלכתי והרצוי להקמת קבוצות תפילה של נשים או ללקיחת חלק בקבוצות כאלה עשוי להיות תלוי באופן פעילות הקבוצה ובהקשר הספציפי שבו היא מוקמת. מסיבה זו, על נשים המעוניינות להצטרף לקבוצת תפילה לנשים או להקים אחת כזו להיות בקשר הדוק עם פוסקי ההלכה המקומיים כדי לדון בשאיפותיהן ובגדרים ההלכתיים הרלוונטיים כדי לקבוע את דרך הפעולה הטובה ביותר.

בפועל, רוב קבוצות התפילה לנשים נפגשות רק פעם בחודש או באירועים מיוחדים (או בתדירות נמוכה אף יותר מכך), ולא מדי שבוע, כך שלקיחת חלק בקבוצה כזו דומה בעצם לגברים הנוהגים מדי פעם להתפלל שלא במניין מתוך העדפה אישית. אם נניח לשאלת קריאת התורה בקבוצות אלה, שבה נדון בנפרד, העובדה שקבוצות התפילה מתקיימות באופן די נדיר גורם לכך שהן אינן מפריעות לנשים להצטרף לתפילה בציבור ברוב התפילות. ייתכן שהשתתפות בתפילה בקבוצת נשים מדי פעם יכולה אף לטפח תחושת חיבור חזקה יותר לתפילה ככל, מה שעשוי לרומם את חווית התפילה בציבור.

הרב אריה פריימר והרב דב י פרימר, "מנייני נשים: תאוריה ומעשה", מסורת 32:2, (חורף 1998), 5-118.

הרב יוסף דוב סולבייצ'יק, רשימת שיעורים, סוכה ל"ח א