תקיעת שופר

כאשר תוקעים בעבור קבוצה הכוללת גברים שטרם יצאו ידי חובה או נערים עם חיוב שמיעת שופר מדרבנן מטעם חינוך, תקיעות אלה ודאי מותרות. אך כאשר מדובר בקבוצה של נשים בלבד, עולות כמה שאלות הלכתיות:

א. עובדין דחול – תקיעת שופר נחשבת לעובדין דחול, פעולה הנעשית ביום חול, אשר אין עושים בשבת או ביום טוב שלא לצורך.

לרוב, מותר לתקוע בשופר בראש השנה רק כאשר הדבר הכרחי. האם תקיעה בעבור אישה, אשר אינה חייבת בתקיעת שופר, נחשבת הכרחית?

ב. ערבות – לפי עקרון הערבות, מותר לאדם שכבר יצא ידי חובת מצווה מסוימת לעשות את אותה מצווה פעם נוספת, כדי להוציא אחר ידי חובה.

האם ניתן להחיל את עקרון הערבות גם על מצב שבו עושים מצווה בשנית בעבור מי שאינו חייב בה מדאורייתא?

ג. הוצאה ביום טוב – אין להוציא חפצים מתחום העירוב, אלא אם כן הוצאתם נעשית לצורך יום טוב.

האם הבאת שופר לאישה כדי שתוכל לשמוע אותו יכולה להיחשב "צורך יום טוב"?

פתרונות

כיצד מתמודדים עם השאלות האלה? בדברי הראשונים מובאות שיטות שונות.

הראב"ן מביע חשש שגבר התוקע בשופר רק בעבור אישה עובר על איסור, ומשום כך מתפלא מדוע זה המנהג הרווח.¹

הראב"ן מקטין את החשש לעובדין דחול כדי להצדיק את המנהג הרווח בימיו. עם זאת, הוא מציע פתרון אחר שיש לנקוט לכתחילה. לשיטתו, רצוי שהתוקע לא יצא ידי חובה לפני שהוא תוקע בשופר בעבור נשים,² ובכך לא תהיה שאלה של ערבות או חשש לעובדין דחול. למשל, התוקע יכול לתקוע באותו זמן שבו תוקעים בשופר בבית הכנסת, או שיתכוון שלא לצאת ידי חובתו בתקיעות הנשמעות בבית הכנסת.³

הראבי"ה חולק על הראב"ן. לשיטתו, ניתן לגבור על שלושת החששות לשם קיום תקיעת שופר נפרדת לנשים.

לשיטת הראבי"ה, קיום מצוות מרצון של נשים הוא בעל ערך הלכתי מספיק כדי לגבור על החשש של עובדין דחול, וכדי להחיל את דין הערבות, ואף כדי להתייחס לתקיעות כאל צורך יום טוב. בפסיקה זו יש ביטוי הלכתי להכרה בערך הרב של שמיעת שופר של נשים, וכך נפסק להלכה.⁴

הברכות

מברכים שתי ברכות לפני תקיעת שופר, ונהוג שהתוקע הוא שמברך אותן בעבור כלל הציבור.

הרמ"א מסביר כי גם אם אדם כבר יצא ידי חובתו, עדיין עליו לברך את הברכות אם הוא תוקע בשופר כדי להוציא אחרים ידי חובה. האם הדבר נכון גם לגבי ברכה על תקיעה בשופר בעבור נשים בלבד, אשר אינן חייבות במצווה מדאורייתא? או שברכה על קיום מצווה מרצון של נשים תיחשב ברכה לבטלה?

רבו של רש"י, רבי יצחק בן יהודה, פוסק כי מותר לגבר לברך במקרה כזה:

בפועל, לרוב לא פוסקים כך להלכה. פסיקתו הכללית של השולחן ערוך היא שאישה לא תברך על מצוות שהיא פטורה מהן, כגון מצוות שופר. ברור אם כן שגבר אינו מברך בעבור אישה על מצווה שהיא מקיימת מרצון.

הרמ"א פוסק כי אישה אכן יכולה לברך על קיום מצוות מרצון, ושמיעת תקיעת שופר היא דוגמה מצוינת למצווה כזו. עם זאת, הוא מציין כי על האישה לברך בעצמה על שמיעת השופר. לפי עקרון הערבות, הגבר יכול לסייע לאישה לקיים מצווה מרצון, אך אין הוא יכול לברך בעבורה.

הפסיקה המקובלת היא כשיטת הרמ"א.

קבוצת נשים

ישנה מחלוקת אם אישה אחת יכולה לברך בעבור קבוצת נשים המתאספת כדי לשמוע תקיעת שופר, שהרי לכולן אותו מנהג מחייב, או שעל כל אחת לברך בעצמה. ככלל, הרב שלמה זלמן אוירבך מתיר לאישה אחת לברך בעבור קבוצת נשים:

האם מותר לאישה לתקוע לעצמה?

לרוב, כאשר אישה מחמיצה תקיעת שופר בבית הכנסת, גבר תוקע בשופר בעבורה בזמן אחר. האם זה עניין של נוחות בלבד או שמדובר בהלכה?

לאור ההגבלות הקשורות לתקיעה בשופר ביום טוב מעבר לתקיעות הכרחיות, ניתן לסבור כי אסור לאישה לתקוע בשופר בעבור עצמה. כך טוען השאגת אריה.

השאגת אריה כותב כי ההגבלות בנוגע לתקיעות שופר אינן חלות על גברים בראש השנה, הואיל ויש לאפשר להם לצאת ידי חובת המצווה. מאחר שנשים אינן חייבות בשמיעת שופר, טיעון ה"הואיל" לא רלוונטי אליהן, וההגבלות עומדות בעינן.

עם זאת, פסיקתו של השאגת אריה חריגה. כבר בדברי הגמרא מובא כי אין למנוע מנשים לתקוע בשופר:

נראה כי מותר לאישה לתקוע לעצמה אם אין ביכולתה לשמוע את תקיעת השופר עם כלל הציבור. ואכן, העיטור כותב כי הגיוני שאישה תתקע בשופר לעצמה:

גם בראשונים היו שכתבו להתיר, וכך נראה גם מפשט השולחן ערוך.⁵

כאשר אישה תוקעת בשופר בעבור עצמה, רצוי שתעשה זאת לפני שתתפלל מוסף, ובערך בזמן התקיעה במניין.⁶ אם התזמון אינו אפשרי, מותר לה לתקוע בשופר או לשמוע את התקיעות בכל שלב לאורך היום, שכן אין מצוות שופר מוגבלת לזמן מסוים ביום. מי שמתפלל יחיד אינו תוקע בשופר בזמן תפילת לחש של מוסף.⁷

השאלה אם מותר לאישה לתקוע בשופר בעבור אחרים תלויה באופן שבו נגדיר את מצוות שופר. האם המצווה היא רק לשמוע שופר, או גם לתקוע בו? ישנן שתי שיטות עיקריות בהגדרת המצווה:

א. שמיעה ותקיעה – ניתן לנסות להבין את מהות המצווה דרך הברכה שמברכים עליה. היו ראשונים, ובהם גם רבנו תם, שסברו כי ברכת שופר מתייחסת למעשה התקיעה:

לאור דיונים בגמרא הנוגעים לשאלה אילו תקיעות חייבים לשמוע כדי לצאת ידי חובה, אפשר להניח שרבנו תם הבין את המצווה כשילוב בין התקיעה בשופר ושמיעת השופר, ולתפיסתו הברכה מתייחסת לפן המעשי יותר של המצווה, כלומר התקיעות. הרב משה בן חביב (ירושלים, המאה ה־18) מציג שיטה כזאת בבהירות, בדגש מיוחד על השמיעה:

ב. שמיעה – בפועל, אין אנו מברכים על השופר בנוסח שהציע רבנו תם. במקום זאת התוקע מברך: "..אשר קידשנו במצוותיו וציוונו לשמוע קול שופר". הרמב"ם מסביר בהתאם כי המצווה היא לשמוע את השופר, ולא לתקוע בו.⁸

התוקע

כיצד השיטות השונות האלה ביחס למצווה קשורות לשאלה מי יכול לתקוע בשופר? במשנה מובא כי על מנת להוציא אחרים ידי חובת שופר, על מקיים המצווה להיות בעל רמת חיוב זהה לשלהם או גבוהה ממנה.⁹

לפי השיטה הסוברת כי המצווה כוללת הן את השמיעה והן את התקיעה, הגיוני שיהיה חשוב מי תוקע. מסיבה זו, אישה שאינה חייבת במצוות שופר מדאורייתא לא תוכל לתקוע בעבור גבר, אך כן תוכל לתקוע בעבור אישה אחרת בעלת אותו מנהג מחייב.

לעומת זאת, אם נלך לפי השיטה השנייה, שלפיה המצווה היא רק לשמוע את קול השופר, למה שתהיה חשיבות לזהות התוקע בשופר? אילו הייתה אישה תוקעת בעבור גבר, האם לא היה שומע את התקיעות שעליו לשמוע כדי לצאת ידי חובתו?

אך ניתן לומר כי התנאי לקיום מצוות השמיעה הוא שהתוקע יהיה חייב בעצמו במצווה. כך טוען הלבוש:

הרב צבי פסח פרנק מרחיב רעיון זה, ומסביר כי ההגדרה ההלכתית של "קול שופר" רחבה, ואינה מתייחסת אך ורק לתקיעה שצריכה להישמע פיזית משופר:

לדעתו, על מנת שתקיעה תיחשב לתקיעת שופר מבחינה הלכתית, יש צורך שמחויב במצווה יתקע בשופר. משום כך, אישה אינה יכולה לתקוע בשופר בעבור גבר, שכן אין לה חיוב כמוהו. לפי שיטה זו נוכל גם להבין מדוע יש חשיבות כה רבה לכוונת התוקע כדי לצאת ידי חובת מצוות השופר.

בהתבסס על רציונל זה, ייתכן שעדיף שאישה לא תתקע בשופר גם בעבור נשים אחרות, משום שנשים המקיימות את המצווה מרצון ירצו לשמוע תקיעה העומדת בכל הקריטריונים לקיום המצווה.¹⁰

אך כבר ראינו לעיל כי מותר לאישה לתקוע לעצמה בשופר. אם כן, משמעות הדבר היא שאישה אכן יכולה לקיים מצוות שופר בשמיעת קול תקיעה על ידי אחרת המחויבת במנהג הנשים, ולאו דווקא על ידי מי שחייב במצווה מדאורייתא. עם זאת, פוסקים (כגון השאגת אריה) המעדיפים שאישה לא תתקע בשופר בעבור עצמה, יעדיפו גם שאישה לא תתקע בעבור אחרות.

מחשבה לסיום

כיום, מאות שנים אחרי שהוכר מנהג הנשים לשמוע קול שופר כמנהג מחייב, נשים מתייחסות לשמיעת תקיעת שופר כמובנת מאליה. כבר ברור שכלל הקהילה תעשה כל שביכולתה כדי לאפשר לכל אישה לשמוע שופר. כאשר קהילותינו מאמצות את השתוקקותן של נשים במשך הדורות לקיים את המצווה הזאת, הרי שהן מוסיפות בכך לקשר הקדום בין קול השופר לבכי אימהי. העידוד לקיום מצווה מרצון הפך גם הוא לחלק מהמסר האוניברסלי של ראש השנה.