צומות

תענית ל ע"ב

א”ר שמעון ב”ג [אמר רבן שמעון בן גמליאל]: לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכיוה”כ [וכיום הכיפורים]:…יום הכפורים משום דאית ביה [שיש בו] סליחה ומחילה יום שניתנו בו לוחות האחרונות…

רש”י תענית ל ע"ב, ד”ה שנתנו בו לוחות אחרונות

ואותו היום נקבע ליום כפור להודיע שמחל וניחם על הרעה אשר דבר לעשות לעמו ועל כן נקבע צום כפור בעשרה בתשרי כך שמעתי:

ויקרא כ"ג, כז–לב

אַךְ בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי הַזֶּה יוֹם הַכִּפֻּרִים הוּא מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם וְעִנִּיתֶם אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם וְהִקְרַבְתֶּם אִשֶּׁה לַה’. וְכָל מְלָאכָה לֹא תַעֲשׂוּ בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה כִּי יוֹם כִּפֻּרִים הוּא לְכַפֵּר עֲלֵיכֶם לִפְנֵי ה’ אֱלֹקיכֶם. כִּי כָל הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר לֹא תְעֻנֶּה בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה וְנִכְרְתָה מֵעַמֶּיהָ. וְכָל הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה כָּל מְלָאכָה בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה וְהַאֲבַדְתִּי אֶת הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִקֶּרֶב עַמָּהּ. כָּל מְלָאכָה לֹא תַעֲשׂוּ חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם בְּכֹל מֹשְׁבֹתֵיכֶם. שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן הוּא לָכֶם וְעִנִּיתֶם אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם…

יומא עד ע"ב

תנו רבנן… הרי הוא אומר "והאבדתי את הנפש ההיא" (ויקרא כ"ג, ל) – ענוי שהוא אבידת הנפש. ואיזה זה? זה אכילה ושתיה…. דבי רבי ישמעאל תנא: נאמר כאן ענוי ונאמר להלן ענוי [וַיְעַנְּךָ וַיַּרְעִבֶךָ וַיַּאֲכִלְךָ אֶת הַמָּן (דברים ח, ג)] מה להלן ענוי רעבון, אף כאן ענוי רעבון.

יומא פא ע"א

אמר ר”ל [ריש לקיש] מפני מה לא נאמרה אזהרה בעינוי …רב אחא בר יעקב אמר יליף "שבת שבתון" [יום כיפור] משבת בראשית. מה להלן לא ענש אלא אם כן הזהיר, אף כאן לא ענש אלא אם כן הזהיר.

סוכה כח ע"א–כח ע"ב

יום הכפורים מדרב יהודה אמר רב נפקא, דאמר רב יהודה אמר רב וכן תנא דבי רבי ישמעאל: אמר קרא “איש או אשה” השוה הכתוב אשה לאיש לכל עונשין שבתורה.

יומא עט ע"א

אמר רב יהודה: כותבת הגסה שאמרו – יתירה מכביצה, וקים להו לרבנן דבהכי מיתבא דעתיה [וידוע להם לחכמים שבכמות כזו מתיישבת דעתו]

ספר החינוך מצוה שיג

לצום ביום העשירי בתשרי… משרשי המצוה, שהיה מחסדי השם על כל בריותיו לקבוע להם יום אחד בשנה לכפר על החטאים עם התשובה… ולכן נצטוינו להתענות בו, לפי שהמאכל והמשתה ויתר הנאות חוש המישוש יעוררו החומר להמשך אחר התאוה והחטא… ואין ראוי לעבד ביום בואו לדין לפני אדוניו לבוא בנפש חשוכה ומעורבבת מתוך המאכל והמשתה, במחשבות החומר אשר היא בתוכו… טוב לו להגביר נפשו החכמה ולהכניע החומר לפניה באותו היום הנכבד, למען תהיה ראויה ונכונה לקבל כפרתה…. עינוי הוא באדם כל זמן שלא אכל עד ככותבת, שאין דעת בן אדם מתישב בפחות… וכן מה שאמרו ששיעור השתיה היא מלוא לוגמיו של אדם… ובפחות מכאן אין בו איסור כרת…. ונוהגת בכל מקום ובכל זמן, בזכרים ונקבות. ועובר על זה ואכל ביום הכיפורים כשיעור ככותבת ביטל עשה, ועבר על לאו שיש בו כרת, שנאמר [שם, שם כ”ט] כי כל הנפש אשר לא תעונה בעצם היום הזה ונכרתה

זכריה ז' ד–ו, טז–יז, יט

וַיְהִי דְּבַר ה’ צְבָאוֹת אֵלַי לֵאמֹר. אֱמֹר אֶל כָּל עַם הָאָרֶץ וְאֶל הַכֹּהֲנִים לֵאמֹר: כִּי צַמְתֶּם וְסָפוֹד בַּחֲמִישִׁי וּבַשְּׁבִיעִי וְזֶה שִׁבְעִים שָׁנָה הֲצוֹם צַמְתֻּנִי אָנִי. וְכִי תֹאכְלוּ וְכִי תִשְׁתּוּ הֲלוֹא אַתֶּם הָאֹכְלִים וְאַתֶּם הַשֹּׁתִים. … אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר תַּעֲשׂוּ: דַּבְּרוּ אֱמֶת אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ אֱמֶת וּמִשְׁפַּט שָׁלוֹם שִׁפְטוּ בְּשַׁעֲרֵיכֶם. וְאִישׁ אֶת רָעַת רֵעֵהוּ אַל תַּחְשְׁבוּ בִּלְבַבְכֶם וּשְׁבֻעַת שֶׁקֶר אַל תֶּאֱהָבוּ… ..כֹּה אָמַר ה’ צְבָאוֹת צוֹם הָרְבִיעִי וְצוֹם הַחֲמִישִׁי וְצוֹם הַשְּׁבִיעִי וְצוֹם הָעֲשִׂירִי יִהְיֶה לְבֵית יְהוּדָה לְשָׂשׂוֹן וּלְשִׂמְחָה וּלְמֹעֲדִים טוֹבִים וְהָאֱמֶת וְהַשָּׁלוֹם אֱהָבוּ:

תוספתא סוטה (ליברמן) ו ,י

דרש רבי: … צום הרביעי זה שבעה עשר בתמוז שבו הבקעה העיר … צום החמישי זו תשעה באב יום שנשרף בו בית המקדש… צום השביעי זה שלשה בתשרי יום שנהרג בו גדליה בן אחיקם …צום העשירי זה עשרה בטבת יום שבו סמך מלך בבל את ידו על ירושלם …

מלכים ב כ"ה א–ג

וַיְהִי בִשְׁנַת הַתְּשִׁיעִית לְמָלְכוֹ, בַּחֹדֶשׁ הָעֲשִׂירִי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ בָּא נְבֻכַדְנֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל הוּא וְכָל חֵילוֹ עַל יְרוּשָלַיִם וַיִּחַן עָלֶיהָ וַיִּבְנוּ עָלֶיהָ דָּיֵק סָבִיב. וַתָּבֹא הָעִיר בַּמָּצוֹר עַד עַשְׁתֵּי עֶשְׂרֵה שָׁנָה, לַמֶּלֶךְ צִדְקִיָּהוּ. ...וַיֶּחֱזַק הָרָעָב בָּעִיר וְלֹא הָיָה לֶחֶם לְעַם הָאָרֶץ

ראש השנה יח ע"ב

צום העשירי – זה עשרה בטבת, שבו סמך מלך בבל על ירושלים

תענית כח ע"ב

הובקעה העיר בי”ז הוה והכתיב (ירמיהו נב, ו) בחדש הרביעי בתשעה לחדש ויחזק הרעב בעיר וכתיב בתריה (ירמיהו נב, ז) ותבקע העיר וגו’ אמר רבא לא קשיא כאן בראשונה כאן בשניה דתניא בראשונה הובקעה העיר בתשעה בתמוז בשניה בשבעה עשר בו:

שולחן ערוך אורח חיים תקמט ,ב

אף על גב דכתיב בקרא (ירמיה לט, ב): בַּחֹדֶשׁ הָרְבִיעִי בְּתִשְׁעָה לַחֹדֶשׁ הָבְקְעָה הָעִיר, אין מתענין בט’ בו אלא בי”ז, … כיון שבשניה הובקעה בי”ז בו, תקנו להתענות בי”ז בו, משום דחורבן בית שני חמיר לן:

משנה מסכת תענית ד, ו

חמשה דברים אירעו את אבותינו בשבעה עשר בתמוז…בשבעה עשר בתמוז נשתברו הלוחות ובטל התמיד והובקעה העיר ושרף אפוסטמוס את התורה והעמיד צלם בהיכל…

תענית כט ע"א

חרב הבית בראשונה דכתיב (מלכים ב כה, ח) "ובחדש החמישי בשבעה לחדש היא שנת תשע עשרה [שנה] למלך נבוכדנצר מלך בבל בא נבוזראדן רב טבחים עבד מלך בבל ירושלם וישרוף את בית ה'" וגו’ וכתיב (ירמיהו נב, יב) “ובחדש החמישי בעשור לחדש היא שנת תשע עשרה [שנה] למלך נבוכדנצר מלך בבל בא נבוזראדן רב טבחים עמד לפני מלך בבל בירושלם וישרף את בית ה'” וגו’. ותניא אי אפשר לומר בשבעה, שהרי כבר נאמר בעשור. ואי אפשר לומר בעשור, שהרי כבר נאמר בשבעה. הא כיצד? בשבעה נכנסו נכרים להיכל, ואכלו וקלקלו בו שביעי שמיני, ותשיעי סמוך לחשכה הציתו בו את האור והיה דולק והולך כל היום כולו…ורבנן אתחלתא דפורענותא עדיפא [ולחכמים תחילת הפורענות עדיפה].

משנה תענית ד, ו

חמשה דברים אירעו את אבותינו בשבעה עשר בתמוז וחמשה בתשעה באב … בתשעה באב נגזר על אבותינו שלא יכנסו לארץ וחרב הבית בראשונה ובשניה ונלכדה ביתר ונחרשה העיר

רחל שרנסקי דנציגר, הימים שאחרי תשעה באב, the times of Israel

חשיבות המבנה נבעה מתוך כך שהוא כלל מערכת יחסים מתפתחת עם אלוקים. לולא הקשר עם הקב"ה, היו אלה רק טיט ואבן... בבית המקדש עלה בידנו ליצור ולהרחיב את הקשר שלנו עם אלוקים כל העת באמצעות מגוון רגעים, פעולות וחוויות. והיום, אנו מתאבלים על אובדן כל הרגעים הללו.

ראש השנה יח ע"ב

צום השביעי – זה שלשה בתשרי, שבו נהרג גדליה בן אחיקם. ומי הרגו – ישמעאל בן נתניה הרגו, ללמדך ששקולה מיתתן של צדיקים כשריפת בית אלקינו.

אסתר ד, טז

לֵךְ כְּנוֹס אֶת כָּל הַיְּהוּדִים הַנִּמְצְאִים בְּשׁוּשָׁן וְצוּמוּ עָלַי וְאַל תֹּאכְלוּ וְאַל תִּשְׁתּוּ שְׁלֹשֶׁת יָמִים לַיְלָה וָיוֹם גַּם אֲנִי וְנַעֲרֹתַי אָצוּם כֵּן וּבְכֵן אָבוֹא אֶל הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר לֹא כַדָּת וְכַאֲשֶׁר אָבַדְתִּי אָבָדְתִּי.

רמב”ם הלכות תעניות ה, ה

ונהגו כל ישראל בזמנים אלו להתענות בשלשה עשר באדר זכר לתענית שהתענו בימי המן שנאמר (אסתר ט, לא) "דברי הצומות וזעקתם"

תענית ל ע"ב

"שמחו את ירושלים וגילו בה כל אהביה שישו אתה משוש כל המתאבלים עליה" (ישעיה סו, י). מכאן אמרו: כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה.

ישעיהו נ"ח ג, ה–ז, ט

לָמָּה צַּמְנוּ וְלֹא רָאִיתָ עִנִּינוּ נַפְשֵׁנוּ וְלֹא תֵדָע הֵן בְּיוֹם צֹמְכֶם תִּמְצְאוּ חֵפֶץ וְכָל עַצְּבֵיכֶם תִּנְגֹּשׂוּ. …הֲכָזֶה יִהְיֶה צוֹם אֶבְחָרֵהוּ יוֹם עַנּוֹת אָדָם נַפְשׁוֹ הֲלָכֹף כְּאַגְמֹן רֹאשׁוֹ וְשַׂק וָאֵפֶר יַצִּיעַ הֲלָזֶה תִּקְרָא צוֹם וְיוֹם רָצוֹן לַה’. הֲלוֹא זֶה צוֹם אֶבְחָרֵהוּ פַּתֵּחַ חַרְצֻבּוֹת רֶשַׁע הַתֵּר אֲגֻדּוֹת מוֹטָה וְשַׁלַּח רְצוּצִים חָפְשִׁים וְכָל מוֹטָה תְּנַתֵּקוּ. הֲלוֹא פָרֹס לָרָעֵב לַחְמֶךָ וַעֲנִיִּים מְרוּדִים תָּבִיא בָיִת כִּי תִרְאֶה עָרֹם וְכִסִּיתוֹ וּמִבְּשָׂרְךָ לֹא תִתְעַלָּם… אָז תִּקְרָא וַה’ יַעֲנֶה תְּשַׁוַּע וְיֹאמַר הִנֵּנִי אִם תָּסִיר מִתּוֹכְךָ מוֹטָה שְׁלַח אֶצְבַּע וְדַבֶּר אָוֶן…

רמב”ם הלכות תעניות ה, א

יש שם ימים שכל ישראל מתענים בהם מפני הצרות שאירעו בהן כדי לעורר הלבבות ולפתוח דרכי התשובה ויהיה זה זכרון למעשינו הרעים ומעשה אבותינו שהיה כמעשינו עתה עד שגרם להם ולנו אותן הצרות, שבזכרון דברים אלו נשוב להיטיב שנאמר (ויקרא כו, מ) "והתודו את עונם ואת עון אבותם" וגו’

הרב יוסף דוב סולובייצ'יק, "אבלות ישנה ואבלות חדשה: אבלות היסטורית ואבלות אישית"

היהדות פיתחה פילוסופיה מיוחדת במינה של הזיכרון... האדם איננו רק נזכר בעבר או בדברים שחלפו, אלא חווה מחדש מה שכבר היה... ולמעשה הוא ממזג עבר והווה, או מעתיק את העבר את תוך ההווה. היהדות המליצה על מה שאני קורא לו "תודעת זמן מאחדת", איחוד שעיקרו בהידוק קשרים של אחווה, של הווה ועבר.

איילין ווטס, "הפליט הגרמני של ברנרד מלמוד" כמשל לתשעה באב

אוסף של טרגדיות הרות גורל המתפרשות על פני אלפי שנים של היסטוריה יהודית מתנקזות לתאריך אחד – תשעה באב – המהווה תזכורת לעברנו וכיצד יש להתייחס אליו. כל אחד מהאירועים הקשים (חורבן המקדש, גלות) הוביל לשברים במקום, בתפילה, בטקסים, בתרבות, בקהילה, בשפה ובחיים. האבל על האירועים הללו בתשעה באב משקף את מאות השנים שעברו, מנקז את כולם ליום אחד בחיינו המאחד את העבר עם ההווה, ומותיר אותנו לחוש את האדוות של אותו שבר מקורי אשר התרחש כאשר בני ישראל סירבו להיכנס אל הארץ המובטחת משום שאיבדו את אמונתם בה'.

אסתר ד', א–ג

וּמָרְדֳּכַי יָדַע אֶת כָּל אֲשֶׁר נַעֲשָׂה וַיִּקְרַע מָרְדֳּכַי אֶת בְּגָדָיו וַיִּלְבַּשׁ שַׂק וָאֵפֶר וַיֵּצֵא בְּתוֹךְ הָעִיר וַיִּזְעַק זְעָקָה גְדֹלָה וּמָרָה. וַיָּבוֹא עַד לִפְנֵי שַׁעַר הַמֶּלֶךְ כִּי אֵין לָבוֹא אֶל שַׁעַר הַמֶּלֶךְ בִּלְבוּשׁ שָׂק. וּבְכָל מְדִינָה וּמְדִינָה מְקוֹם אֲשֶׁר דְּבַר הַמֶּלֶךְ וְדָתוֹ מַגִּיעַ אֵבֶל גָּדוֹל לַיְּהוּדִים וְצוֹם וּבְכִי וּמִסְפֵּד שַׂק וָאֵפֶר יֻצַּע לָרַבִּים.

אסתר ד', טו–טז

וַתֹּאמֶר אֶסְתֵּר לְהָשִׁיב אֶל מָרְדֳּכָי. לֵךְ כְּנוֹס אֶת כָּל הַיְּהוּדִים הַנִּמְצְאִים בְּשׁוּשָׁן וְצוּמוּ עָלַי וְאַל תֹּאכְלוּ וְאַל תִּשְׁתּוּ שְׁלֹשֶׁת יָמִים לַיְלָה וָיוֹם גַּם אֲנִי וְנַעֲרֹתַי אָצוּם כֵּן וּבְכֵן אָבוֹא אֶל הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר לֹא כַדָּת וְכַאֲשֶׁר אָבַדְתִּי אָבָדְתִּי.

ספר החינוך מצוה צה

… הפשט ענין הקרבנות … הלא אמרנו כי עיקרי הלבבות תלויין אחר הפעולות, ועל כן כי יחטא איש, לא יטהר לבו יפה בדבר שפתים לבד, שיאמר בינו ולכותל חטאתי לא אוסיף עוד, אבל בעשותו מעשה גדול על דבר חטאו, לקחת ממכלאותיו עתודים ולטרוח להביאם אל הבית הנכון אל הכהן וכל המעשה הכתוב בקרבני החוטאים — מתוך כל המעשה הגדול ההוא יקבע בנפשו רוע החטא וימנע ממנו פעם אחרת.

ברכות יז ע"א

רב ששת כי הוה יתיב בתעניתא [כאשר היה יושב בתענית], בתר דמצלי אמר הכי [אחרי שהתפלל אמר כך]: רבון העולמים, גלוי לפניך, בזמן שבית המקדש קיים אדם חוטא ומקריב קרבן, ואין מקריבין ממנו אלא חלבו ודמו ומתכפר לו; ועכשיו ישבתי בתענית ונתמעט חלבי ודמי, יהי רצון מלפניך שיהא חלבי ודמי שנתמעט כאילו הקרבתיו לפניך על גבי המזבח ותרצני

משנה מסכת ראש השנה א, ג

על ששה חדשים השלוחין יוצאין: על ניסן מפני הפסח, על אב מפני התענית, על אלול מפני ר”ה [ראש השנה], על תשרי מפני תקנת המועדות [זמני יום כיפור וסוכות], על כסליו מפני חנוכה ועל אדר מפני הפורים. וכשהיה בהמ”ק [בית המקדש] קיים יוצאין אף על אייר מפני פסח קטן. וליפקו נמי [ושיצאו גם] אתמוז וטבת, דאמר רב חנא בר ביזנא אמר רב שמעון חסידא: מאי דכתיב "כה אמר ה’ צבאות צום הרביעי וצום החמישי וצום השביעי וצום העשירי יהיה לבית יהודה לששון ולשמחה", קרי להו צום וקרי להו ששון ושמחה, בזמן שיש שלום – יהיו לששון ולשמחה, אין שלום – צום. אמר רב פפא: הכי קאמר: בזמן שיש שלום – יהיו לששון ולשמחה, יש שמד [בגירסא אחרת: גזירות] – צום, אין שמד ואין שלום, רצו – מתענין, רצו – אין מתענין. אי הכי [אם כך], תשעה באב נמי [גם]! אמר רב פפא: שאני [שונה] תשעה באב, הואיל והוכפלו בו צרות. דאמר מר: בתשעה באב חרב הבית בראשונה ובשניה, ונלכדה ביתר, ונחרשה העיר.

ראש השנה יח ע"א–יח ע"ב

וליפקו נמי [ושיצאו גם] אתמוז וטבת, דאמר רב חנא בר ביזנא אמר רב שמעון חסידא: מאי דכתיב "כה אמר ה’ צבאות צום הרביעי וצום החמישי וצום השביעי וצום העשירי יהיה לבית יהודה לששון ולשמחה", קרי להו צום וקרי להו ששון ושמחה, בזמן שיש שלום – יהיו לששון ולשמחה, אין שלום – צום. אמר רב פפא: הכי קאמר: בזמן שיש שלום – יהיו לששון ולשמחה, יש שמד [בגירסא אחרת: גזירות] – צום, אין שמד ואין שלום, רצו – מתענין, רצו – אין מתענין. אי הכי [אם כך], תשעה באב נמי [גם]! אמר רב פפא: שאני [שונה] תשעה באב, הואיל והוכפלו בו צרות. דאמר מר: בתשעה באב חרב הבית בראשונה ובשניה, ונלכדה ביתר, ונחרשה העיר.

טור אורח חיים תקנד

ואיסור אכילה ושתייה בו כדרך איסורו ביום הכיפורים, אלא שזה ענוש כרת וזה מדברי קבלה ומכין אותו מכת מרדות.

ב”ח אורח חיים תקנד

וט”ב [וט’ באב] לזמנינו דאין שמד ואין שלום נמי גזירה דרבנן היא ואינה מדברי קבלה שהוא כדברי תורה כדאמר בפ”ק דר”ה [בפרק קמא דראש השנה] רצו מתענין

שולחן ערוך אורח חייים תרפו, ב

מתענים בי”ג באדר. הגה: ותענית זו אינו חובה, לכן יש להקל בו לעת הצורך…

רא”ש ראש השנה א, ו

פי[רוש] לא רצו – הציבור, אבל היחיד אין לפרוש מן הציבור כל זמן שלא נמנ(ע)ו הציבור שלא להתענות.

טור אורח חיים סימן תקנ

וליכא שמד במקום ידוע בישראל – רצו רוב ישראל והסכימו עליהם שלא להתענות אין מתענין רצו רוב צבור מתענין האידנא רצו ונהגו להתענות, לפיכך אסור לפרוץ גדר…

שולחן ערוך אורח חיים תקמט, א

חייבים להתענות בתשעה באב ובי”ז בתמוז ובג’ בתשרי ובעשרה בטבת, מפני דברים הרעים שאירעו בהם.

שולחן ערוך אורח חיים תקנ, א

הכל חייבים להתענות ארבע צומות הללו, ואסור לפרוץ גדר.

תוספות מגילה ה ע"ב, ד”ה ורחץ בקרונה של צפורי

“אין צרה ואין שלום רצו מתענין לא רצו אין מתענין” וי”ל [ויש לומר] דכיון דקבלוהו כבר אבותינו על עצמם מסתמא גם הם [=דור רבי יהודה הנשיא] קבלוהו:

תוספתא תענית (ליברמן) ב, ד

מה בין תענית צבור לתענית יחיד? תענית צבור אוכלין ושותין מבעוד יום מה שאין כן בתענית יחיד, תענית צבור אסורין במלאכה ברחיצה ובסיכה ובנעילת הסנדל ובתשמיש המטה מה שאין כן יחיד, תענית צבור נכנסין לבתי כנסיות וקורין מה שאין כן בתענית יחיד…

תורת האדם שער האבל – ענין אבלות ישנה

ומסתברא דכולהו ארבע צומות תענית צבור הן, ונביאים גזרו אותם וכל חומרי תענית עליהן, מפסיקין בהן מבעוד יום ואסורין ברחיצה ובסיכה ובנעילת הסנדל ובתשמיש המטה כת”ב [=כתשעה באב]… אלא האידנא כיון דבזמן דליכא שמד בטילין רצו ונהגו להתענות בהן ולא רצו לנהוג בהם בחומרות הללו, אבל מעיקר התקנה ודאי אסורין הן בכולן דלא גרעה גזרת נביאים מגזרת בית דין בתעניות אמצעיות ואחרונות, וכל דתקון נביאים כעין דאורייתא תקון, תשעה באב וד’ צומות כיום הכפורים לעינוי, וכן לגבי תענית דמגלה … מן הדין אסורין ברחיצה כדפרישית, אלא מיהו האידנא פוק חזי מה עמא דבר.

תמימה צוקר, צום, אין משמעותו רק לא לאכול, times of Israel

כאשר אנו צמים, אנו מפרידים את עצמנו מן העולם הגשמי במטרה להזכיר לעצמנו את מקומנו ואת היותנו בני תמותה. בעוד שלעיתים הצומות סובבים רק סביב האוכל, הכוונה היא... שלמרות שאנו יודעים שנצליח לשרוד את היום, אנו נזכרים בשבריריות קיומנו האנושי... במסגרת זו, אנחנו מונחים להתחבר למשמעות היום עצמו במקום להתמקד רק במה שאנו מנועים מלעשות.

רבינו חננאל ראש השנה יח ע"ב

בזמן שיש שלום כלומר כל זמן שבית המקדש קיים יהיה לששון ולשמחה

חידושי הרשב”א ראש השנה יח ע"ב

בזמן שיש שלום יהיו לששון ולשמחה. פי[רוש] בזמן שיש שלום שישראל שרויין על אדמתן

רש”י ראש השנה יח ע"ב, ד”ה שיש שלום

שיש שלום – שאין יד הגויים תקיפה על ישראל.

מועדי הראי”ה, עמ’ תקמד

… במה שנוגע לסגולת הצומות, חושב אני כי עד אשר יכונן ה’ את בית מקדשנו החרב לעינינו, בהר מרום הרים, לתפארת לעיני כל העמים, אי אפשר לנו לבטל אותם. …וכאשר יאיר ה’ לנו באור ישועתו הכוללת, יהפכו הצומות כולם לששון ולשמחה ולמועדים טובים, ואור הישועה הגמורה ופאר משיח צדקנו ובנין בית מקדשנו יבאו לנו, ע”י [על ידי] מה שלא נשכח את בית אלוקינו ואת אחינו כולם, כל עם ה’ הנתון במיצר, ונשתתף בצערם ויגונם על ידי צומי תעניותנו כמאז…

מהרש”א חידושי אגדות ראש השנה יח ע"ב

ר”ל [רצונו לומר] דלא יהיה לששון ולשמחה רק עד זמן שאמת ושלום אהבו אבל באין עמכם אמת ושלום תחזרו לצום דהיינו בבית שני בזמן החורבן כמ”ש בפ”ק [כמו שכתוב בפרק קמא] דיומא בית שני שהיה בו תורה וגמ”ח [וגמילות חסדים] מפני מה חרב מפני שהיה בו שנאת חנם וז”ש [וזה שכתוב] מסיפא דקרא בזמן שיש ביניכם שלום יהיה לששון ולשמחה אין שלום דהיינו בחורבן בית שני שהיה בו שנאת חנם תחזרו לצום