וסת ושבת

הווסת ממלאת תפקיד חיוני ברבייה האנושית. במחזוריות חודשית, רירית הרחם של אישה פורייה מתעבה, נושרת, ומתחילה להתעבות מחדש כדי לאפשר קליטת עובר. ימי הדימום הם חלק ממחזור מתמשך של פוטנציאל והתחדשות.

נשים מתייחסות למקצבים החודשיים הללו במגוון דרכים. עבור חלק מציבור הנשים, המחזור החודשי הוא תהליך ביולוגי גרידא; אחרות מוצאות משמעות רוחנית בפיתוח מודעות למחזור זה. אשת החינוך רות לזר חיברה את התפילה הבאה בעבור אם בעת קבלת המחזור הראשון של בתה. התפילה מביעה מגוון רגשות כלפי תקופת הווסת במסגרת דתית, שאישה – בין אם היא אם ובין אם לאו – עשויה למצוא בהם הד לרגשותיה:

דיונים הלכתיים בנושא וסת מתמקדים בדרך כלל בהלכות נידה, וחוויית הווסת עצמה נותרת לרוב בצנעת הפרט. מסיבות אלו עלול להיווצר קושי בלמידת הלכות שבת ויום טוב הרלוונטיות לווסת – בין מתוך עיון בטקסט ובין באופן מימטי (מתוך חיקוי והתבוננות במעשי הדורות). במאמר זה נבחן שאלות הלכתיות מעשיות ונפוצות המתעוררות אצל מי שחווה וסת בשבת: גדרי בקשת הקלה בכאב, רחיצה ושימוש במוצרי היגיינה.

בימים הקודמים לווסת ובמהלך ימי הדימום שכיח למצוא תופעות כגון דרגה מסוימת של כאב, תנודות במצב הרוח או התכווצויות. הטיפולים המקובלים בשגרה כוללים שימוש בבקבוק חם, במשככי כאבים ובתרופות משתנות. נשים הסובלות מתסמינים חמורים יותר מסתייעות לעיתים בנוגדי דיכאון או בגלולות למניעת היריון כטיפול מניעתי.

נטילת גלולות וכדורים

הלכות רפואה בשבת מציבות הגבלות שונות על השימוש בתרופות. המשנה מפרטת כמה סייגים על עיסוק ברפואה במהלך השבת; למשל, מותר לאדם לצרוך מאכל או משקה בעלי סגולות רפואיות בשבת רק אם מדובר במוצר שגם אנשים בריאים רגילים לצרוך אותו בשגרה:

התלמוד מביא גזרת חכמים העומדת בבסיס משנה זו ומשניות דומות לה, ¹ורש"י מפרש את טעמה ועניינה:

לפני הופעת התרופות המודרניות נהגו להכין סממני רפואה על ידי טחינת וכתישת רכיבים לצורך שימוש מיידי. משום כך גזרו חכמים שלא לעסוק ברפואה בשבת, שמא יבוא האדם לשחוק חומרים רפואיים בשבת, ויעבור על מלאכת טוחן, שהיא אחת מל"ט אבות מלאכה האסורות בשבת. ²גזרה זו עומדת בתוקפה גם בימינו, אף על פי שמרבית בני האדם אינם מכינים את תרופותיהם בעצמם. ³

ברם, מלכתחילה לא גזרו חכמים איסור זה במקום של 'חולה שיש בו סכנה'.⁴ כמו כן, קיימת הסכמה רחבה⁵ שהגזרה אינה חלה על 'חולה שאין בו סכנה', מי שחלה עד כדי כך שנפל למשכב, או שאינו מסוגל לתפקד כרגיל מחמת חוליו,⁶ אף כשאין בדבר סכנת נפשות:

השלכה מעשית של פסיקה זו היא, לדוגמה, כי אישה שהווסת גורמת לה לסבול ממיגרנה או מהתכווצויות המובילות לכאב כללי (או לחולשה כללית), ויש בכך לגרוע מתפקודה, מותרת ליטול כדורים בשבת להקלת מצבה.

יתרה מכך, מי שיש לה יסוד סביר לחשוש שתסמיניה יתגברו ויביאוה לידי גדר 'חולה שאין בו סכנה' אם לא יטופלו, רשאית ליטול תרופה בשבת כבר עם הופעת הסימנים הראשונים, כדי למנוע את החמרת המצב: ⁷

מחוש בעלמא

הרמב"ם ושולחן ערוך (בעקבותיו) פוסקים כי הגזרה נגד עשיית רפואה בשבת חלה רק על מי שמוגדר 'בריא', אדם המסוגל לתפקד כסדרו, גם אם הוא חש מחוש קל בלבד – 'מחוש בעלמא'.

לפי זה, התכווצויות קלות או כאב ראש קל שאינו צפוי להחמיר, מוגדרים לרוב מבחינה הלכתית כמחוש בעלמא. לכאורה, נגזר מכך שאישה במצב זה לא תיטול משככי כאבים בשבת:

אולם כפי שמציין כאן הרב נויבירט, קיימים חריגים לכלל זה. אם נדקדק בלשון הרמב"ם והשולחן ערוך, שניהם מדגישים כי הגזרה נאמרה על מעשה "רפואה".⁸ מכך מדייק הרב אליעזר ולדנברג כי גלולות וכדורים הניטלים אך ורק לצורך שיכוך כאבים או לשם הרגעה מותרים אף במקרה של מחוש בעלמא; זאת משום שאין בהם ריפוי, אלא רק הקלה על תסמינים:

לעיתים, עצה טובה בעבור מי שחוששת שכאביה יתפתחו או יחמירו במהלך השבת היא ליטול כדור עוד לפני כניסת השבת. פתרון זה עשוי למנוע מראש את אי-הנוחות. מעבר לכך, גם כאשר הכדור מלפני שבת אינו פותר את הבעיה לחלוטין, יש בהתחלת הטיפול מערב שבת בסיס לקולא, מאחר שהיא מפחיתה את החשש שמא תבוא לשחוק סממנים בשבת עצמה. ⁹הציץ אליעזר ופוסקים נוספים מציעים גם דרכים הלכתיות חלופיות להתרת נטילת תרופה בשבת, כגון נטילתה בשינוי (בדרך משונה),¹⁰ או התייחסות מקילה יותר לצער לעומת אי-נוחות.¹¹

טיפול מתמשך

התלמוד מציין כי טיפול רפואי שאדם החל לקבל לפני השבת עלול להשתבש אם יופסק בעיצומו:

מכאן פסקו רבים מהפוסקים כי הגזרה אינה חלה על טיפולים רפואיים רצופים (כגון אנטיביוטיקה), שבהם יעילות הטיפול כולו עלולה להיפגע מהחמצת מנה ביום השבת:

על פי זה, אישה הנמצאת ברצף טיפולי יומי של נטילת גלולות או כדורים רשאית ליטול אותם בזמן הקבוע להם בשבת, אם נטילת התרופה סמוך לכניסת השבת או מייד בצאתה אינה נותנת מענה רפואי מספק.

נמצאנו למדים כי קיימות כמה דרכים הלכתיות להתיר נטילת תרופות לשיכוך כאבים בשבת, אפילו במצבים של מחוש בעלמא. לפיכך, אישה הסובלת מכאבים אלו אינה צריכה להניח כי חל עליה איסור גורף ליטול משככי כאבים בשבת, כל עוד לא נועצה בפוסק הלכה.

בקבוק חם

השימוש בבקבוק חם (כלי המכיל מים חמים להקלת כאבים) עלול לעורר חששות הלכתיים נוספים, מעבר לעצם גזרת רפואה. התלמוד מצטט ברייתא המתירה להניח בגד יבש וחם (אלונטית) על הבטן בשבת, אך אוסרת שימוש בכלי המלא במים חמים:

מלשון הסוגיה עולה כי קיים טעם נוסף לאיסור הנחת כלי עם מים חמים בשבת, מלבד החשש מסכנת כווייה הקיים גם בחול. בעלי התוספות מציעים שני הסברים לחשש בשבת: שמא יבוא האדם לידי איסור סחיטה, או שהדבר נכלל בגזרת רפואה. ¹²

בימינו, כאשר מקובל להשתמש בבקבוקי גומי ייעודיים המוגנים מפני נזילה ודליפה ואינם נסחטים, החשש המעשי שנותר הוא גזרת רפואה.¹³ חלק מפוסקי ההלכה אינם מחילים גזרה זו במקרה של בקבוק חם, הואיל ושיכוך הכאב נעשה באמצעות חום ואינו כרוך בנטילת תרופות:

פוסקים אחרים רואים בגזרת רפואה חשש מעשי גם בבקבוק חם, אך למרות זאת מתירים את השימוש בו בשבת הן בעבור מי שמוגדר 'חולה שאין בו סכנה' (שהרי הגזרה אינה חלה עליו) והן בעבור מי שיש לו מחוש בעלמא, במקום צורך גדול.¹⁴ היתר נוסף מבוסס על מקומות שבהם בקבוקים אלו משמשים גם למטרות שאינן רפואיות גרידא, כגון לחימום המיטה בימי החורף: ¹⁵

דם הווסת עלול ללכלך את הגוף ואת הבגדים, ולכן עולה השאלה כיצד נכון לנקותו בשבת. לפני שנבחן את גדרי הרחיצה והקינוח, יש לציין כי ההלכה מעניקה משקל רב לעיקרון של כבוד הבריות. הלכה פסוקה היא כי כבוד הבריות דוחה איסורים מדרבנן במקום שבו עלולה להיווצר בושה או אי-נעימות פיזית מרובה. ¹⁶

כך, לדוגמה, מפני כבוד הבריות התירו חכמים להכניס לבית הכיסא בשבת אבנים קטנות ששימשו לקינוח, אף על פי שמעיקר הדין היה מקום לאסור את טלטולן משום מוקצה. בדומה לכך, בימינו מותר לאדם הזקוק לכך לחתוך נייר טואלט בשבת לצורך קינוח, ובלבד שיעשה זאת באופן שאיסורו הוא מדרבנן בלבד (כגון בשינוי – בגב היד):

הצורך בניקוי דם הווסת דומה במהותו לצורך בקינוח הגוף לאחר השימוש בבית הכיסא. בהמשך הדיון, עלינו לזכור כי השיקול ההלכתי של כבוד הבריות יכול לשמש לעיתים בסיס לקולא בנוגע לגזרות ותקנות דרבנן בשבת.

רחיצה

ככלל, איסור מלאכת בישול מונע חימום מים בשבת. אולם גם כאשר הוחמו מים מערב שבת (או באופן המותר בשבת), רחיצת כל הגוף במים חמים אסורה מכוח גזרת חכמים, המכונה גזרת מרחצאות. גזרה זו נתקנה בשעתה בעקבות התנהלותם של בלנים רמאים, שהיו מחממים מים בעיצומה של השבת וטוענים כי הוחמו מערב שבת: ¹⁷

לצורך ניקוי דם הווסת, כמעט תמיד נדרשת רחיצה של מקצת הגוף בלבד, ובה נתמקד בדיון זה (להרחבה בנושא רחיצת כל הגוף בשבת ראו כאן).

מהם, אם כן, גדרי רחיצת מקצת הגוף בשבת? ראשית, התלמוד מלמד כי מותר לאדם לרחוץ את פניו, ידיו ורגליו במים שהוחמו מערב שבת ונשמרו חמים:

דיון הלכתי מקביל מצינו בנוגע לרחיצה במים שהוחמו ביום טוב. רבנו אשר (הרא"ש) מציין כי נשים שהיו צריכות לטבול במוצאי שבת שחל ביום טוב, נהגו לחמם מים ביום טוב עצמו כדי לנקות את "בית הסתרים ובית הקמטים" של גופן, כחלק מההכנה לטבילה:

לכאורה ניתן היה לצמצם את פסק הרא"ש ולהחילו רק על רחיצה לצורך מצווה, כגון הכנה לטבילה. ברם, הבית יוסף מרחיב את הפסק ומחילו על רחיצה כללית; הוא מסיק מכאן כי המונח "פניו ידיו ורגליו" בהלכות שבת אינו מצטמצם לאיברים אלו בלבד, אלא כולל את שאר איברי הגוף, כל עוד אין מדובר ברחיצת רוב הגוף או כולו:

הרמ"א מביא פסק זה להלכה.¹⁸ בן דורו, הרב בנימין סלניק, מסכם כיצד הלכות אלו חלות למעשה על אישה הרוחצת בשבת וביום טוב כהכנה לימי ספירת שבעה נקיים:

המשאת בנימין מציין כי בזמנו נהגו חלק מהנשים להחמיר על עצמן ולדחות את הניקוי לאחר השבת או יום טוב, אך הוא מבהיר כי אין זה מעיקר הדין.

לכן אישה רשאית להשתמש במים שהוחמו מלפני השבת (או מלפני יום טוב) כדי לנקות איברים בודדים מדם וסת (או מכל לכלוך אחר) לפי הצורך. הדבר מותר הן לצורכי היגיינה ונוחות והן לשם עשיית 'הפסק טהרה', שלכתחילה ראוי שייעשה לאחר רחיצה וניקוי.

במים קרים או פושרים ניתן להשתמש בחופשיות יתרה.¹⁹ מים פושרים ניתן להכין בשבת על ידי צינון מים חמים מן המחם, או על ידי מזיגת מים קרים לתוך כלי המכיל מים חמים (בכפוף להלכות כלי ראשון ושני). (שימוש בברז מים חמים בשבת כרוך בשאלות החורגות מגבולות מאמר זה.²⁰ השאלה אם מותר לאישה להשתמש במים שהוחמו ביום טוב עצמו לצורך רחיצה מעין זו תלויה במחלוקת פוסקים.²¹)

מטליות ומגבונים

בעל המשאת בנימין מתנה את היתר רחיצת מקצת הגוף בכך שהאישה תנקה את עצמה בידיה בלבד, ולא באמצעות בגד או מטלית, שמא תבוא לידי סחיטה.²² חשש לאיסור סחיטה עלה, כפי שראינו, גם בדברי התוספות בעניין שימוש בבקבוק חם.

בהגדרת מלאכת סחיטה מצינו שני אבות מלאכה – דש ומלבן. עניינה של מלאכת דש הוא פירוק ומיצוי נוזל מן המקור שבו הוא בלוע, לצורך שימוש בנוזל עצמו (כגון סחיטת ענבים ליין). במלאכת מלבן (כיבוס) סחיטת הנוזל היא חלק מתהליך הניקוי של האריג עצמו: ²³

מים הנספגים במטלית רחצה במהלך ניקוי הגוף אינם מנקים את המטלית אלא מלכלכים אותה. משום כך, קשה לראות בסחיטה זו משום מלאכת מלבן.²⁴ החשש המעשי בשימוש במטלית רטובה מתמקד אפוא באיסור סחיטה כתולדה של דש; לדעת חלק מהראשונים, פעולה זו אסורה מדאורייתא, שכן השימוש במטלית כרוך בלחיצה ובהוצאת המים הבלועים בה כדי שירטיבו וינקו את העור:

מטעם זה אסור לסחוט בשבת אפילו מגבת בד המשמשת לניגוב. אולם בנוגע לקינוח באמצעות נייר רטוב פסק הגאון הרב צבי פסח פרנק להקל. בנימוקיו הסביר כי לכל היותר מדובר באיסור דרבנן בלבד: המים אינם חלק טבעי מן הנייר (בשונה מהחלק של מיץ בפרי), והנייר – בשונה מבגד – אינו עומד לסחיטה, כך שאינו נחשב לכלי המיועד לכך: ²⁵

משום כך, יש פוסקים המתירים קינוח בנייר לח כל עוד האדם נשמר מסחיטה אקטיבית.

השימוש במגבונים לחים עורר בעבר פולמוס הלכתי עז. חלק מהפוסקים נטו להקל, בתנאי שהמגבונים אינם ספוגים יתר על המידה והניגוב נעשה בעדינות ובלא הפעלת כוח, כך שלא תתרחש סחיטה מעשית של נוזל.²⁶ לעומתם, פוסקים אחרים החמירו, מתוך תפיסה כי המגבונים בשוק ספוגים בנוזל רב עד שאי אפשר להשתמש בהם מבלי לעבור על איסור סחיטה: ²⁷

מנגד, הגר"א וייס בדק את הנושא לעומקו ומצא כי בטכנולוגיה הנוכחית אין בשימוש במגבונים משום איסור סחיטה כלל:

למעשה, פוסקים רבים סומכים כיום על הדעות המקילות, ומשפחות רבות נוהגות כך, בפרט לצורך ניקוי תינוקות. כיום קיימים בשוק אף מגבונים המיוצרים תחת השגחה הלכתית מיוחדת (העשויים מבד סינתטי לחלוטין שאינו סופג, כדי להפקיע לחלוטין חשש סחיטת בגד), אם כי מתירים רבים אינם מצריכים הכשר מיוחד לכך. בעבור נשים הנזקקות לניקוי דם הווסת, העיקרון ההלכתי של כבוד הבריות מהווה שיקול נוסף לקולא.

מלאכת צובע היא אב מלאכה נוסף.²⁸ מן התורה, מלאכה זו מוגדרת כפעולת צביעה שנועדה לשבח את החפץ הנצבע או לייפותו,²⁹ ואילו צביעה הנעשית באופן המקלקל את החפץ אסורה מדרבנן.

יש פוסקי הלכה, ובהם השולחן ערוך,³⁰ שסוברים כי קינוח הפה או הידיים על גבי מפית בד כשהם מלוכלכים במיץ פירות אסור מדרבנן משום צובע.

מכוח גישה זו, ניתן היה לכאורה לחשוש כי האפשרויות העומדות בפני אישה לניקוי דם הווסת בשבת מצומצמות ביותר, בשל החשש מצביעת בדים בדם. אולם פוסקים אחרים, ובהם הרדב"ז, חולקים על עצם החלת גדר צביעה במקרים אלו, ומגדירים פעולה זו כ"דרך לכלוך" המותרת בשבת:

המשנה ברורה פוסק כי ניתן לסמוך על שיטת הרדב"ז המקילה לפי הצורך:

נמצא כי אישה אינה צריכה לחשוש מאיסור צביעה בעת ניקוי דם הווסת. יתרה מזאת, אף לדעת הפוסקים המחמירים עקרונית בקינוח במטלית מחשש צובע, איסור זה מוגבל אך ורק לחפצים שדרך העולם לצבוע אותם.

רבי שניאור זלמן מלאדי מבהיר כי ללא ההבחנה היסודית בין חפצים שדרכם בצביעה לבין חפצים שאין דרכם בכך, לא היה ניתן להתיר לנשים כלל להשתמש באמצעי הגנה והיגיינה בשבת. הואיל ומעולם לא מצינו מי שאסר זאת, מוכח מעבר לכל ספק כי לכלוך וצביעה של חפצים שאין דרכם בכך מותרים לכתחילה:

העולה מן הדברים הוא שאישה רשאית לכתחילה לבדוק את עצמה לשם טהרה, או לספוג ולקנח את דם הווסת, בכל חפץ שאין דרכו בצביעה (כגון עד בדיקה או בד ייעודי לקינוח), בלא שום חשש לאיסור צובע. מאותו טעם, אין שום חשש צובע (אפילו מדרבנן) בהכתמת מוצרי היגיינה חד-פעמיים (כגון תחבושות היגייניות או טמפונים), שכן חפצים אלו אינם עומדים לצביעה. יסוד הלכתי זה מיושם באופן נרחב גם לגבי ניקוי וספיגה של דם מפצע פתוח בשבת. ³¹

ניקוי בגדים

כיבוס בגדים בשבת אסור בדרך כלל משום מלאכת מלבן.³² בסוגיית הגמרא מצינו חילוקי דינים בין עורות רכים לקשים, ובין שכשוך (שטיפה קלה במים) לבין כיבוס ושפשוף. עור קשיח זוכה לדין המקל ביותר; מנגד, על בגדי אריג ובד חלות ההגבלות המחמירות ביותר, שכן לגביהם נקבע הכלל ש"שרייתו זהו כיבוסו" – עצם נתינת הבד במים נחשבת לכיבוס, אף ללא כל שפשוף:

משום כך, אין לשטוף בשבת וביום טוב בגד שהוכתם בדם (ובכלל זה תחבושות בד רב-פעמיות או תחתוני מחזור), ויש להניחו כמות שהוא עד למוצאי השבת או החג. אף ששטיפת הבגד תחת זרם הברז או השרייתו הן הדרכים היעילות ביותר להסרת כתמי דם, פעולה זו אסורה מדאורייתא משום מלבן.

כדי למזער את נזק הכתם מבלי לעבור על איסור שבת, מותר להסיר את השכבה העליונה של דם לח שטרם נספג באמצעות מגבת נייר או סמרטוט יבש, בלי שימוש במים:

כמו כן, ברייתא בתלמוד מלמדת כי מותר לגרר ולגרד בציפורן לכלוך שנדבק לבגד:

הפוסקים מתירים לגרד כתמים מהבגד, בייחוד כאשר הם עדיין לחים, ואף התירו להשתמש לשם כך בגב סכין. גירוד זה מותר אפילו מצידו החיצוני של הבגד, הואיל ואין הוא נחשב לפעולת כיבוס (בשונה משפשוף הבד הדומה למכבס):

בדים סינתטיים

אשר לחומרים סינתטיים שאינם סופגים (כגון פלסטיק וניילון), הגר"מ פיינשטיין מחדש כי ביסודם אינם בני-כיבוס, הואיל ואין המים חודרים לתוכם אלא נשארים על פני השטח בלבד. לפיכך הוא מתיר לנקות חפצים מחומרים אלו בשבת לצורך שימוש בהם בו ביום:

מכיוון שמדובר במשטח קשיח, והשטיפה נועדה לצורך שימוש מיידי, היתר זה מאפשר לשטוף גביעונית(menstrual cup) במים בשבת, בדומה לשטיפת כלים לצורך סעודה.

על פי יסוד זה, יש מקום לצדד בהתרת שטיפת כתם דם מעל גבי בגד העשוי כולו מסיבים סינתטיים (כגון 100% פוליאסטר או ניילון), כל עוד אין הכתם נוגע בסיבים טבעיים או בחוטי התפירה.³³ הרב אליעזר ולדנברג מסביר כי מאחר שבדים אלו אינם בולעים נוזלים לתוכם, לא שייך בהם הכלל של "שרייתו זהו כיבוסו", ודינם כדין בגדי עור שמותר לשכשכם במים:

הרב נויבירט פוסק להלכה כשיטה זו, בתנאי שהאדם נזהר משפשוף הבד ומסחיטתו:

השימוש במוצרי היגיינה נשית בשבת מעלה שאלות הלכתיות ביחס לפתיחת האריזות, להדבקת המוצרים והשלכתם ולהוצאה בשבת במקומות בלי עירוב.

פתיחת האריזות

ברוב המקרים תחבושות וטמפונים עטופים באריזה אישית. פתיחת אריזות אלו בשבת מעוררת שאלות הלכתיות הנוגעות לכמה מלאכות, ובכללן: קורע, עושה פתח ומוחק (על ידי קריעת אותיות).

יסוד הדין נעוץ בקביעת המשנה, שלפיה מותר לשבור מכל של מאכל בשבת, כל עוד אין האדם מכוון ביצירת הפתח לעשות כלי שימושי:

בעלי התוספות מגבילים היתר זה של שבירת המכל ל'מוסתקי', חבית רעועה ושבורה שאינה ראויה עוד לשימוש עתידי, שכן בפתיחתה אין תיקון אלא קלקול:

למעשה, ראוי לכתחילה לפתוח את כל האריזות מערב שבת ומערב יום טוב ככל הניתן. עם זאת, כאשר הדבר לא נעשה מערב שבת, פוסקים רבים מתירים את פתיחת העטיפות והאריזות בשבת וביום טוב עצמם:

מאחר שמוצרי ההיגיינה נחוצים לשימוש בשבת עצמה, ואריזותיהם עומדות להשלכה לאשפה (או למִחזוּר) מייד לאחר ריקונן, מותר לפתוח הן את האריזות הגדולות והן את העטיפות האישיות בשבת לפי הצורך. בשני המקרים, עדיף שלא לפתוח את האריזה ישירות על קו הקריעה המנוקב. כמו כן, פוסקים רבים מציינים כי יש עדיפות שהאריזות הגדולות ייפתחו מערב שבת, או לחלופין שייפתחו בשבת דרך השחתה (קלקול), כדי למנוע מצב שישמשו בעתיד כמכל קיבול קבוע העומד בפני עצמו. ³⁴

הדבקה

השימוש בתחבושות היגייניות או במגיני תחתון כרוך בהסרת הנייר המכסה את סרט הדבק, הצמדת התחבושת לבגד, והפרדתה ממנו לאחר השימוש. פעולות אלו משיקות למלאכות תופר וקורע. עיקר מלאכת תופר מן התורה מוגדר כחיבור של שתי תפירות או יותר, בתנאי שהחיבור נעשה באופן המתקיים (חיבור בר-קיימא):

ובכן, הדבקת חפצים והפרדתם הן תולדות של מלאכות תופר וקורע. בהתאם לנסיבות ולרמת החיבור, פעולות אלו יכולות להיחשב לאיסור תורה ממש:

השאלה המרכזית הדורשת בירור היא אם מותר ליצור בשבת חיבור שנועד מלכתחילה להיות זמני בלבד, ואם מותר לבטל בשבת חיבור כזה.³⁵ המגן אברהם מתיר להפריד בשבת דפי ספר שנדבקו זה לזה על ידי שעווה, מכיוון שהדבקה זו אינה מיועדת לחבר את הדפים באופן קבוע:

הגר"מ פיינשטיין מוסיף ומבאר כי מלאכות תופר וקורע חלות רק כאשר החפצים מחוברים זה לזה בעוצמה כזו עד שהם הופכים לישות אחת, באופן שהפרדתם דורשת קריעה ופגיעה בגוף החומר המאוחד. לולא הבחנה זו, הרמב"ם היה מונה את שזירת חוטי החבל ואת הפרדתם כחלק ממלאכות תופר וקורע, ולא כמלאכות קושר ומתיר:

על סמך יסודות אלו, ובהתחשב בכך שהדבק שעל גבי התחבושות מיוצר מראש על דעת שיהיה ניתן להפרדה קלה ואינו הופך את התחבושת והבגד לגוף אחד ממש, פשט ההיתר בקרב הפוסקים להתיר לנשים להצמיד תחבושות דביקות לבגד ולהסירן בשבת:

חלק מן הפוסקים, ובהם הרב נויבירט, המליצו להפריד את הנייר המגן מן הדבק ולהצמידו מחדש פעם אחת מלפני השבת אם אפשר.³⁶ המלצה זו נובעת מהחשש שמא מאחר שכיסויים אלו צמודים למשטח הדבק לזמן בלתי מוגבל (משעת הייצור ועד שעת השימוש), החיבור הראשוני עלול להיחשב חיבור של קיימא. עם זאת, מדובר בתחום שבו עקרון כבוד הבריות מהווה בסיס הלכתי להסתמכות על הדעות המקילות.³⁷

בהקשר זה, הגרש"ז אוירבך קובע כי הסרת הנייר המגן אינה מעוררת כל חשש, שכן הכיסוי מיוצר מעיקרו על דעת שיופרד בשעת השימוש. הוא מוסיף ומחדש כי חפץ המיועד לשימוש קצר ולהשלכה מיידית לאשפה בתוך פחות מיממה אינו נחשב לחפץ שיש לו קיום בהלכה:

מכוח סברה זו, עולה לכאורה כי אין מקום לחשוש גם בעת סגירת תחבושת משומשת על ידי פסי ההדבקה שלה לפני השלכתה לפח. אף על פי כן, מנהג העולם להחמיר שלא להדביק ולסגור בחוזקה חיתולים ותחבושות משומשים על ידי פסי ההדבקה שלהם. הרי מאחר שסגירה זו מיועדת להישאר כך לעולם ואינה עומדת להפרדה, היא עלולה לעורר מחדש את שאלת דינו של חיבור של קיימא האסור משום תופר:

טלטול (הוצאה)

התורה אוסרת טלטול חפצים בשבת ברשות הרבים (מלאכת 'מוציא מרשות לרשות'), וחכמינו הרחיבו איסור זה גם למקומות אחרים. הלכה למעשה, בקהילות יהודיות רבות עושים 'עירוב', המגדיר את השטח כולו כרשות היחיד אחת ומאפשר לטלטל בתוכה. משום כך, במקום שאין בו עירוב כדין, חל איסור גמור לטלטל פד או טמפון בכיס הבגד. האם גם השימוש במוצרי היגיינה במקום שאין בו עירוב כרוך באיסור הוצאה מרשות לרשות?

יסוד הדין מצוי בסדרת משניות במסכת שבת, הדנות במיני תכשיטים ואביזרים שאישה (או איש) רשאים לצאת עימם מרשות היחיד לרשות הרבים:

משניות אלו לוקחות בחשבון חשש שמא יבוא האדם לטלטל בידיו חפץ שהיה לבוש בו – כגון אם החפץ ייפול והוא יגביהנו ויוליכנו ד' אמות ברשות הרבים. חשש זה עומד במוקד הביאור התלמודי המבהיר מדוע הותר לאישה לצאת במוך שהתקינה לנידתה במקום שבו אסור לטלטל:

כלומר, גם אם ייפול מוך שאינו קשור ממקומו, אין לחוש שהאישה תבוא לטלטלו בידיה, מכיוון שהמוך מאוס מחמת הדם. אולם יש להבין: מדוע עצם נשיאת המוך על גופה אינו נחשב הוצאה? הר"ן עונה על שאלה זו ומעלה הבחנה יסודית בגדר הדין:

מתוך דברים אלו עולה: חפץ שכל תפקידו הוא אך ורק להגן על הבגדים מפני לכלוך ("לאצולי טינוף"), נחשב למשא והוצאתו אסורה, שכן אין זו דרך מלבוש.³⁸ מאידך, חפץ המשמש להגנת הגוף עצמו מפני צער, כאב או אי-נוחות, מקבל מעמד של שכבת לבוש נוספת, ועל כן היציאה בו מותרת.

על פי יסוד זה, נחלקו הפוסקים בדין היציאה בשבת ב"מוך דחוק" (בד המוכנס לנרתיק למשך כמה דקות מייד לפני תחילת שבעה נקיים, כדי לוודא שפסק הדימום), שכן מטרתו אינה למנוע אי-נוחות בגוף אלא לשמש אמצעי לבירור הלכתי.³⁹ הלכה למעשה, אישה הנצרכת לצאת בשבת למקום שאין בו עירוב, יכולה בדרך כלל להשמיט את המוך הדחוק של אותו חודש.

ההנחיות המעשיות לשימוש במוצרי היגיינה בשבת מחוץ לעירוב מיוסדות על שני פסקים בשולחן ערוך, הנובעים מן הדיון ההלכתי דלעיל. הפסק הראשון קובע כי אישה מותרת לצאת בשבת כשמוך נמצא במקומו כדי למנוע אי-נוחות וצער, שאז דינו כמלבוש:

הפסק השני קובע כי אישה יכולה לצאת בבגד המגן עליה מפני לכלוך,⁴⁰ בתנאי שהוא מחובר היטב עד שהוא נחשב למלבוש:

במציאות ימינו, הטמפון, הפד ואף הגביעונית מתפקדים כמלבוש , ואין בהם משום איסור הוצאה וטלטול כל עוד מטרתם למנוע אי-נוחות או צער גופני . יתרה מזו, ניתן לטעון כי פד המוצמד היטב לבגד התחתון מתבטל אליו ומקבל מעמד הלכתי של מלבוש ממש , ולפיכך מותר לצאת עמו אף אם כל מטרתו היא מניעת לכלוך הבגדים , ואף אם הוא משמש אמצעי זהירות למקרה שהווסת תתחיל. ⁴¹

ביאורם של בעלי התוספות פותח פתח להגדרת המושג "צער" במשמעות רחבה, הכוללת גם צער נפשי:

הגרש"ז אוירבך מרחיב יסוד זה ומבאר כי תחושת אי-הנעימות והבושה של האישה מפני הלכלוך היא הצער המאפשר לכתחילה את השימוש במוצרי היגיינה בשבת:

אם כן, מוסכם על הפוסקים כי אישה רשאית לכתחילה לצאת בזמן הווסת בפד, בטמפון וכדומה גם למקום שאין בו עירוב:

מחשבה לסיכום

חלק מן הסוגיות הנוגעות לנשים ולעולם המצוות – כגון הדיון בעניין ריקוד עם ספר תורה – זוכות לכותרות. נושאים אחרים, כגון חובת נשים בהדלקת נרות חנוכה, נידונים בהרחבה בשיעורים ובשיחות. אולם דווקא השאלות היום־יומיות והמעשיות ביותר המשפיעות בקביעות על חייה של אישה שומרת מצוות, כגון ההלכות שבהן דנו כאן, נוטות להישאר מתחת לרדאר. תקוותנו היא שלימוד זה יקנה בהירות ושלוות נפש, ויאפשר לנשים לנהוג בביטחון ביחס לחששות בנוגע לאי-נוחות ולהיגיינה, מתוך שמירה נאמנה על ההלכה.

• הרב יהושע ישעיה נויבירט, שמירת שבת כהלכתה , פלדהיים, ירושלים תשע"א.
• הרב אליעזר מלמד, "רחצה בשבת", מתוך פניני הלכה, שבת. זמין כאן.
• הרב פרופ' אברהם שטינברג, "שבת", מתוך אנציקלופדיה הלכתית רפואית , כרך ז' (ירושלים: מכון שלזינגר 2007), עמ' 382–533. זמין כאן.