זימון: חלק א

במצבים מסוימים שבהם אנשים סועדים יחד, ברכת המזון כוללת גם את מצוות הזימון. מהו זימון? זוהי ברכה רבת פנים, ובעלת שני תפקידים עיקריים:

ראשית, הזימון מזמין קבוצת אנשים להתחבר יחד לשם ברכת המזון. הכלבו מרחיב על כך שהזימון מאפשר לנו להזמין ולהכין את הסועדים לשבח את ה' כקבוצה:

שנית, הזימון הופך את ברכת המזון לטקס משותף. רש"י כותב זאת, ומציין כי קיים הבדל בין אמירת ברכת המזון לאחר זימון ובין הוצאת אחר ידי חובת ברכת המזון:

כאשר מישהו מוציא אחר ידי חובה, כל אחד מהם מקיים מצווה אישית בו זמנית. בשונה מכך, משמעות הזימון היא שהברכה הופכת להיות משותפת לכולם.¹

ככל הנראה לאור הבנה זו של הזימון כברכה משותפת, הרמב"ם כותב כי על המזמן לקרוא את כל ברכת המזון בקול רם בעבור כל הסועדים.

למרבה הצער, הצעתו של הרמב"ם מאתגרת ליישום בפועל, שכן היא דורשת ריכוז רב מצד הסועדים שיצטרכו לשמוע כדי לצאת ידי חובה. יש כיום כאלו שמקפידים שהמזמן יברך את ברכת המזון בקול, אך הנוהג הנפוץ הוא לחכות באמצע הברכה עד שהמזמן יברך בקול את החתימות של הברכות (לדוגמה "ברוך אתה ה' הזן את הכול"), בברכה הראשונה לפחות.²

בגמרא מובאות שתי אפשרויות נוספות לגבי המינימום הנדרש ליציאה ידי חובת זימון: הצטרפות לזימון עצמו בלבד, או הצטרפות עד סוף ברכת הזן.³

הלכה למעשה, השולחן ערוך פוסק כי המינימום הנדרש הוא לשמוע את הזימון עצמו, ומדגיש את היותו הזמנה והקדמה, בעוד שהרמ"א פוסק שעל אדם להצטרף לברכת הזן או לפחות לענות אמן בסופה.⁴ נראה להלן כי ישנן השלכות הלכתיות לשיטה שלפיה המזמן אמור, לפחות בתאוריה, להוציא את כלל הסועדים ידי חובת ברכת המזון.

בטרם נדון בהשלכות העולות מכך, נעמיק יותר במצוות הזימון, מקורה ומשמעותה.

המקור

בגמרא מובאת מחלוקת בשאלה האם חובת הזימון נלמדת מאותו המקור של מצוות ברכת המזון, ביחד איתה, או מפסוק אחר.

לפי השיטה הראשונה, ייתכן שהזימון הוא חובה מדאורייתא; לשון הפסוק מצביעה על כך שהזימון מסייע לנו לקבל את פני השכינה לקראת ברכת המזון. לפי השיטה השנייה, המיוחסת לרבי יהודה הנשיא, חובת הזימון נלמדת מפסוק בתהילים המעודד אותנו להלל את ה' יחדיו.

חלק מן הראשונים, הראב"ד ביניהם, פוסקים כי זימון הוא מצווה מדאורייתא,⁵ בעוד שאחרים, כגון הרא"ה, סוברים שמצוות הזימון היא מדרבנן.⁶ לפי שיטה שלישית, שהוצעה על ידי המבי"ט, ישנה חובה מדאורייתא בזימון רק כאשר מדובר בברכה של לפחות עשרה גברים.⁷ (נחזור לדון בשאלת המגדר בנוגע לסוג כזה של זימון במאמר הבא).

גמרא אחרת מציגה שני מקורות אחרים מן התנ"ך לחובת הזימון כאשר שלושה אנשים או יותר סועדים יחד. אחד הפסוקים הוא אותו הפסוק שהובא על ידי רבי יהודה הנשיא לעיל. בשני הפסוקים, הדובר – אדם יחיד – משתמש בלשון רבים כדי להזמין לפחות שניים אחרים להלל עמו את ה'. ישנו מזמן אחד, ועוד שניים (או יותר) המצטרפים אליו, כך שיוצא שמדובר בשלושה אנשים (או יותר).

שני הפסוקים הללו מתאימים למבנה הזימון, שבו אדם אחד מזמין והשאר משתתפים בנתינת שבח לה'. מעבר לכך, כל אחד מהפסוקים מדגיש את אחד מתפקידיו העיקריים של הזימון: "כי שם ה' אקרא" מתמקד בתפקיד המזמן, ובהזמנת האחרים להכין את עצמם להצטרף לשבח. "גדלו לה' איתי" מתייחס לנתינת שבח לה' באופן טקסי ביחד, כקבוצה. הרב סולובייצ'יק מסביר את משמעות רעיון זה:

הזימון מעצב, מרומם ואף חוגג את הקהילה הנותנת יחד שבח בברכה לה'.

מהי בדיוק ברכה משותפת, ומתי תוגדר קבוצת סועדים כחבורה שיכולה לברך יחד?

נבחן ראשית את ברכות הנהנין. ככלל, אין אדם יכול לברך את ברכת הנהנין בעבור אדם אחר, אלא אם הוא חווה את אותה ההנאה באופן אישי.⁸ הדבר מתאים בזמנים של חוויה משותפת, כגון הרחת בשמים ביחד.

אך כאשר מדובר בהנאת אכילה, החוויה המשותפת היא מוגבלת, שכן פעולת האכילה היא אישית ועצמאית במהותה ולכן כל אדם נהנה מן המזון באופן שונה. בתלמוד הירושלמי מובא כי עניין זה גורם למורכבות בכל הנוגע להלכות ברכה ראשונה.

אנו לומדים מן המשנה כי אדם יכול לברך ברכת הנהנין בשביל סועדים אחרים רק אם הם הסבו יחד (האופן המקובל שבו ישבו לסעודה רשמית בזמן המשנה). בגמרא מובא בבירור כי הכוונה לאכילה משותפת בחבורה. בדרך כלל, חבורה כוללת שלושה חברים או יותר.⁹

אפילו אם הם אינם מסבים יחד, הסכמה מפורשת לאכילה משותפת במקום מסוים יכולה להגדיר שלושה או יותר כחבורה. רש"י מסביר כי הסכמה זו בדיבור נחשבת להזמנה הלכתית, המובילה לאכילה משותפת רשמית – לקביעוּת.

התוספות מוסיפים כי מאז שהסבה אינה הדרך הרגילה לאכול, ישיבה משותפת סביב שולחן אחד לאכילת לחם מספיקה כדי לאפשר ברכת המוציא אחת, משותפת.

כמו כן, בתוך ביתו הפרטי של אדם, כל בני הבית הסועדים באותו חדר נחשבים אוטומטית לחבורה.¹⁰ השולחן ערוך מסכם את ההלכות הללו ומצמצם אותן לברכת המוציא על לחם, שכן אכילת לחם נחשבת כאכילת קבע (בקביעוּת) כשלעצמה:

למעשה, כאשר קבוצת אנשים יושבת יחד לאכול לחם, הם נחשבים כחבורה כל עוד הם אינם מפוזרים.¹¹ ההלכה מקילה אף יותר באשר לבני בית שאוכלים יחד, שכן במובן מסוים כולם סועדים סביב אותו השולחן, אפילו אם בפועל הם אינם יושבים זה לצד זה.

כאשר חבורה יוצאת ידי חובת ברכת המוציא מפי אדם אחד שמברך והשאר עונים אמן, הברכה עצמה היא משותפת, ומגדירה את כל הסועדים המשתתפים בסעודה כגוף הלכתי אחד.

ברכת המוציא בשם החבורה דומה לברכת המזון המשותפת המתאפשרת באמצעות הזימון.

בתום הסעודה

הגדרת החבורה באופן שאחד יכול לברך המוציא בעבור כולם מתאימה במידה רבה גם לזימון בתום הסעודה. אף ששיטתו לא התקבלה להלכה, רש"י אפילו מציע שלא די בשני אנשים כדי להצטרף לברכת המוציא אחת, כשם שלרוב שניים אינם מספיקים לזימון:

בהמשך של הגמרא לעיל, בעלי התוספות טוענים כי הסבה מגדירה קבוצה כחבורה, בין אם לעניין ברכת המוציא ובין אם לעניין ברכת המזון:

עניין שייחודי לזימון הוא שברגע שמתחייבים בזימון, אסור לגרום לכך שאחד הסועדים או חלק מהם לא יוכלו להשתתף בזימון. משום כך מובא במשנה כי קבוצה של שלושה, ארבעה או חמישה שסעדו יחד לא ייפרדו עד לאחר הברכה, בעוד שקבוצה של שישה יכולה להתפצל לשתי קבוצות של שלושה אנשים. (נלמד על מקרה שבו סועדים יחד מניין גברים במאמר הבא.)

לפי דעות מסוימות, חובת הזימון חלה אפילו אם הקבוצה רק הסכימה לאכול יחד כחבורה.¹² בחלק מן המקרים, חז"ל הגמישו את ההגדרות לפיהן קבוצה נחשבת לחבורה, מעבר להגדרת קבוצה לברכת המוציא משותפת.¹³

הרמב"ן אף מציע שקבוצה יכולה להיחשב כחבורה לעניין זימון אפילו ללא קביעוּת רשמית.

למעשה, אנשים שהחלו את הסעודה בנפרד אך התחברו לאחר ברכה ראשונה נחשבים גם הם כחבורה לעניין זימון, כל עוד הם מסיימים את הסעודה יחד.¹⁴

מספיק אפילו ששניים יסיימו לאכול כדי שהשלישי יחויב לקחת פסק זמן מסעודתו כדי להשתתף בזימון שלהם.¹⁵

מקרה אחרון שבו קבוצה יכולה לזמן הוא כאשר כל אחד מחבריה חויב בזימון לפני כן, באכילה עם קבוצה אחרת, וטרם זימן.¹⁶ זוהי דוגמה מדהימה, מאחר שהקבוצה המדוברת כלל לא סעדה יחד!

מדוע שהגדרת חבורה לעניין זימון תהיה גמישה יותר במקרים מסוימים מאשר ההגדרה לעניין ברכת המוציא משותפת?

מהותו של הזימון, הכולל הזמנה והיענות, יוצרת קביעוּת בקרב הסועדים, באופן דומה אך לא זהה לכוונה המפורשת לאכול יחד. ייתכן שהמצב האידיאלי מבחינה הלכתית הוא להתחיל סעודה ולאכול אותה יחד עד סופה עם אותה חבורה, אך לזימון ישנו היבט חברתי שאינו קיים בברכת המוציא. כל זימון תלוי בנוכחות החבורה וגם מעצב אותה, ונוסח הזימון מתייחס ישירות לאותה חבורה בהזמנה "נברך".

מי חייב ביצירת חבורה לזימון? בברייתא מובא כי "הכל חייבין", בעוד שבברייתא אחרת כתוב שקבוצת נשים מזמנת בנפרד. הגמרא בערכין עושה את החיבור בין שתי הברייתות:

מפשט החיבור בין הברייתות עולה כי על חבורת נשים לזמן. רבנו אשר פוסק כך להלכה, כיוון שאינו רואה סיבה לפטור נשים מחובת הזימון:¹⁷

פסיקתו זו אינה מתיישבת על דעת התוספות, לאור העובדה שבתקופתם זימון נשים היה דבר נדיר. משום כך, הם מסיקים שכוונת הברייתא היא שנשים יכולות לבחור אם לקיים את מצוות הזימון, אך אינן חייבות בכך. הם מוצאים תמיכה נוספת להבנתם בהמשך הברייתא, כפי שהיא מופיעה במסכת ברכות:

מפשט הברייתא עולה כי שלוש נשים או שלושה עבדים יכולים לזמן, אך קבוצה שהיא שילוב של נשים, עבדים וקטנים לא תוכל לזמן, אפילו אם כל חברי הקבוצה מעוניינים בכך. התוספות מביאים את הביטוי "אם רצו" כבסיס לכך שגם זימון נשים שהוזכר בתחילת הברייתא הוא בגדר רשות.

אף שבעלי התוספות מציגים עמדה חד משמעית ונראה כי אין להם ספק שהבנתם את הברייתא מתיישבת עם הגמרא במסכת ערכין, הם אינם מסבירים זאת באופן מפורט. כיצד ניתן ליישב את דעת התוספות שחבורת נשים יכולה לזמן אם רוצה, עם לשון המשנה ש"הכל חייבין בזימון"? הסמ"ג מתייחס לפער הזה בהביאו ציטוט של הר"י, אחד מגדולי התוספות:

הר"י סובר שלפי הגמרא בערכין, נשים חייבות בזימון רק כאשר הן סועדות ביחד עם שלושה גברים או יותר, וחייבות להצטרך לזימון הגברים. בעבור חבורה של נשים בלבד, הזימון הוא בגדר רשות.

מדוע? אולי מאותה הסיבה שבגללה נשים לא נהגו לזמן מרצון:

בהנחה שנשים חייבות בזימון מדרבנן, חז"ל יכלו לפטור נשים, שאולי לא היו בקיאות בנוסח הזימון, ממצווה זו. חוסר בקיאות זה לא יהווה בעיה בעת הזימון בנוכחות גברים.

הלכה למעשה

השולחן ערוך פוסק כדברי הסמ"ג, וכותב כי בחבורה של נשים בלבד הזימון הוא בגדר רשות, אך כאשר ישנו זימון של גברים גם נשים הסועדות בנוכחותם חייבות בזימון.

במקרה זה, האישה יוצאת ידי חובתה בכך שהיא משתתפת בזימון הגברים.

א. זימון נשים בלבד – השיטה שלפיה זימון נשים הוא בגדר רשות נפסקה להלכה. עם זאת, הגר"א פוסק ששלוש נשים היושבות לסעוד ביחד חייבות בזימון:

לאור שיטה זו, הבן איש חי מעודד נשים הסועדות יחד לזמן, אף שזימון נשים לא היה נהוג בקרב קהילות רבות:¹⁸

מתוך דברים אלו עולה דיון הלכתי בשאלה האם שלוש נשים או יותר שאכלו יחד אמורות לזמן בנוכחות גבר או שניים. הרב משה שטרנבוך אינו מעודד זאת. לדעתו, גברים ונשים אינם מזמנים יחד בשל חשש לצניעות (עניין שבו אנו דנות במאמר הבא), וכי שלוש נשים אינן חייבות בזימון כאשר הן סועדות עם גברים הפטורים מזימון. הוא מוסיף כי אל לנשים לזמן כאשר הן אינן חייבות בכך, מאחר שהדבר עשוי להיראות כ'יוהרה' (יהירות רוחנית), שינוי מנהג קיים, ואף להיחשב לברכה לבטלה.

הרב דוד כהן פוסק כי באופן תיאורטי הגברים יכולים לענות לזימון הנשים באופן שבו עונה לזימון מי שלא לקח חלק בארוחה: "ברוך ומבורך שמו תמיד לעולם ועד", אך שלמעשה זה לא ראוי.¹⁹

בניגוד לכך, הרב שלמה זלמן אוירבך פוסק שקבוצת נשים אכן יכולה לזמן גם בנוכחות גבר או שניים. במקרה זה, הוא פוסק כי על אישה לזמן – ועל הגברים לענות לה.

כך פסק גם הרב אהרן ליכטנשטיין.²⁰ עם זאת, אף שהגברים עונים לזימון, הם מברכים את ברכת המזון לעצמם, מאחר שייתכן כי נשים חייבות בברכת המזון רק מדרבנן, והדבר משפיע על יכולתן של נשים להוציא גבר ידי חובת ברכת המזון.

ב. סעודה בנוכחות גברים – כאשר נשים סועדות בנוכחות שלושה גברים או יותר, ומתוך כך חייבות בזימון, פוסק כף החיים שעל אחד הגברים לזמן. זאת משום שהזימון כרוך באפשרות להוציא את כלל הסועדים ידי חובת ברכת המזון, וייתכן שנשים חייבות בברכת המזון רק מדרבנן.²¹

ראינו לעיל שהר"י הזהיר נשים מאמירת ברכת המזון לבד כאשר קיים זימון גברים, ופסק שעל אישה במקרה כזו לענות לזימון ולהצטרף לברכת המזון של החבורה. בפועל, רבים מקילים בכך. הרב משה פיינשטיין כתב בתשובה שיש ללמד זכות על אישה שאינה מצטרפת לזימון גברים, שכן יש דברים רבים שהיא עשויה להיות טרודה בהם במהלך הארוחה, כגון הטיפול בילדים, מה שיפריע לקביעותה בחבורה.

הרב פיינשטיין מתייחס לקולא זו רק לימי החול, בהם הסעודות הן לרוב פחות רשמיות.²² ככלל, על נשים לעשות מאמץ להשתתף בזימון, ועל גברים לשתף נשים שאכלו עמם בזימון גם אם פירוש הדבר להמתין עד שהנשים יחזרו לשולחן.

מקרה יוצא מן הכלל הוא מצב שבו שלוש נשים או יותר סועדות עם שלושה עד תשעה גברים (כלומר, כשאין מניין של עשרה גברים, שבו יתאפשר זימון בשם, עליו נלמד במאמר הבא). במקרה כזה, מותר לנשים להתפצל ולזמן בנפרד, כשם שקבוצה של שלושה גברים יכולה לזמן בנפרד כאשר ישנם עוד שלושה עד שישה גברים.

מאחר שנשים הסועדות יחד עם גברים חייבות בזימון, הנשים יכולות להתפצל ולזמן בנפרד וכך לקיים את חובתן בזימון.²³

במאמר הבא נשאל אם גברים ונשים יכולים להצטרף לזימון משותף, ונבחן את נוסח הזימון.

• וולובלסקי, יואל ב., "אכילה בחבורה: חקירת הנושא", Tradition 16:3 (Spring, 1977), pp. 75-82.. ניתן למצוא כאן.
• זיבוטופסקי, ארי ז ונעמי, "מה נכון בנוגע לזימון נשים". Judaism, Sept. 22, 1993., ניתן למצוא כאן.
• טובול כהנא, מירב, "נשים בברכת הזימון", טללי אורות טו (תשס"ט).
• פרידמן, הרב מרדכי, "אופיו של זימון", תורת הר עציון. ניתן למצוא כאן.